דמות המורה הרצוי

אור סופר . "דמות המורה הרצוי" , הד החינוך, פברואר 2013 , כרך פ"ז , גיליון מס' 04 , עמודים 54-59

נקלעתי לאחרונה לשיחה של שלוש מחנכות בבתי ספר יסודיים במרכז הארץ על הבחירות. הראשונה סיפרה שבחרה להקדיש שיעור מיוחד לדיון על זכות הבחירה ועל אנשים שבוחרים להימנע מהצבעה. לטענתה, מה שהניע אותה לקיים שיעור שאינו כלול בתכנית הלימודים ולא הוכתב מגבוה הוא שיעורי ההצבעה הנמוכים בישראל. "מבחינתי השתתפות בהליכים דמוקרטיים היא בגדר ערך עליון וחשוב לחנך לכך מגיל צעיר. אני רוצה שלתלמידים שלי יהיה ברור שכשהם יהיו גדולים הם יצביעו בבחירות כפי שנדרש מאזרחים במדינה דמוקרטית".

השנייה טענה שכמה מילים על מערכת הבחירות זה די והותר וששיעור מיוחד בנושא הוא רעיון מגוחך כי ממילא לתלמידים אין עדיין זכות בחירה. "כשיגדלו הם יחליטו, כל אחד לעצמו, אם הם מעוניינים להיות חלק מההליך הדמוקרטי או להימנע ממנו. מימוש הבחירה הוא ערך חשוב אבל גם הזכות לא לבחור היא ערך". ואילו השלישית מלמלה בשקט: "מי קבע שלהצביע בבחירות זה ערך עליון? אני בעצמי בכלל לא הצבעתי".

יותר מכול הבהירה לי השיחה הזאת שחינוך לערכים הוא תחום פרוץ במערכת החינוך הישראלית. בחברה מפולגת, עתירת אמונות, דעות ותפיסות עולם גם קביעת ערכי יסוד שלאורם יש לחנך את התלמידים קשה עד בלתי אפשרית. מהי דמות הבוגר הרצוי של מערכת החינוך? האם יש לה בכלל דמות כזאת? האם יכולה להיות לה דמות כזאת? האם המורות והמורים ששוקדים על "חינוך ילדינו" יודעים למה הם מחנכים אותם? ואם הם, שזו מלאכת יומם, אינם יודעים, לאן בעצם אנחנו הולכים?

בניסיון לענות על השאלות האלה שוחחתי עם שלוש נשים העומדות בראש המוסדות האקדמיים המובילים להכשרת אנשי ונשות חינוך והוראה: פרופ' תמר אריאב, נשיאת מכללת בית ברל, פרופ' לאה קסן, נשיאת מכללת לוינסקי, ופרופ' ציפי ליבמן, נשיאת סמינר הקיבוצים.

"אין לקבוע דמות מקובלת לכולם"

"אני כבר יותר משלושים שנה במערכת ואני לא זוכרת דיון ממלכתי בשאלה הזאת", אומרת פרופ' ליבמן. "אין למערכת החינוך דמות מנחה שהיא רוצה לחנך לפיה, יש רק הנחיות כלליות. זה לא אומר שלמגזרים מסוימים אין דמות משלהם. בחברה הרב־תרבותית הישראלית קיימות מערכות חינוך נפרדות מבחינה מבנית (המערכת הדתית והערבית), והן קבעו את דמות הבוגר כפי שנראה להם, ואני לא חושבת שזה רע. אי אפשר לקבוע דמות מקובלת לכולם בגלל התפיסות השונות הרווחות במדינה הרב־תרבותית שלנו. כל קביעה אחת מוחלטת תהיה אינדוקטרינציה וגם לא תזכה להסכמה. בגלל פערי תפיסת העולם, כל קביעה שתזכה להסכמות תהיה מבוססת על מכנה משותף דליל מאוד. לדוגמה, אם החינוך הממלכתי דוגל בעקרונות של הומניזם ודמוקרטיה ואילו החינוך הממלכתי דתי דוגל בהדגשת הצד הלאומי־יהודי, יש ביניהם סתירה שאין לגשר עליה בתפיסת הדגשים המהותיים. עם זאת ראוי וחשוב שתהיה איזושהי הסכמה על ערכי ליבה, שגם עליהם אין הסכמות כרגע".

גם פרופ' אריאב טוענת כי אין קונצנזוס, לא ישראלי ולא בינלאומי, על דמותו של הבוגר הרצוי. "זו טריטוריה שכל הזמן מסתובבים סביבה אבל אין עליה הסכמה מגובשת. חוק חינוך חובה מגדיר את דמות הבוגר הרצוי. אם אני לא טועה, יש בו 14 סעיפים שאומרים מה המדינה רוצה לראות באדם שיוצא מתוך מערכת החינוך. כתוב שם על השכלה בתחומי הדת, סובלנות לתרבויות שונות, הנצחת זכר השואה, מחויבות למדינה ולערכיה... בקיצור, כמו כל חוק, כדי שהוא יעבור בכנסת, הוא היה צריך לרצות הרבה מאוד מגזרים בחברה הישראלית ולהתאים את עצמו לאנשים מכל גווני הקשת החברתית והפוליטית בישראל, אבל זה מה יש".

וזה הכול?

"ישנה עוד קבוצה שלמה של מסמכים אחרים שעוזרים לנו להבין מהי דמות הבוגר הרצוי בארץ. בערך שמונה פעמים בשנה יוצאים חוזרי מנכ"ל. ברובם יש סעיפים מאוד טכניים, אבל יש גם חוזרי מנכ"ל שמטפלים בדיוק בסוגיה זו והם אפילו אידאולוגיים. העניין הוא ששרים מתחלפים כל הזמן. בא שר ממפלגה חדשה ועושה 'דיליט' על מה שקבע השר מהמפלגה הקודמת ולכן במערכת החינוך יש כל הזמן תזזיות. אף על פי כן, חוזרי מנכ"ל הם אבן יסוד במערכת החינוך ואפשר ללמוד מהם די הרבה על דמות הבוגר הרצוי".

תני דוגמה לתזזית.

"לימודי גאוגרפיה. משרד החינוך לא ראה בגאוגרפיה מקצוע חשוב במשך שנים רבות. כמעט לא היו תקנים למורים לגאוגרפיה, ותכניות הלימודים ופרחי ההוראה בתחום הצטמצמו מאוד. אנשים לא באו ללמוד הוראת גאוגרפיה, כי לא הייתה בזה עבודה. לפני חמש שנים בערך התחילו לבחון תלמידים בכל מיני נושאים שקשורים לגאוגרפיה. נתנו להם מפה עיוורת של ישראל ושאלו איפה נמצאת ירושלים, איפה נמצאת הכנרת, איפה הים התיכון, איפה לבנון וכו', ואז גילו שתלמידים ציירו את ירושלים בגולן ואת לבנון בדרום... בקיצור, ראו שיש בורות עצומה בקשר לישראל, כל שכן בקשר לעולם. גילו שבוגרי מערכת החינוך הישראלית לא יודעים להגיד היכן ממוקמת סין, אפילו בערך, ונבהלו מזה מאוד. באותו רגע החליטו שהבוגר הרצוי הוא אדם שיש לו אוריינטציה כללית מינימלית על מבנה העולם ועל מיקומה של מדינת ישראל. מהר מאוד החזירו את לימודי הגאוגרפיה וקידמו את הנושא. הדיון בנושא תלוי כמובן בשאלה מי המפמ"ר המוביל ומהן העמדות של שר החינוך ומנכ"ל משרד החינוך. במילים אחרות, דמות הבוגר הרצוי היא עניין נזיל ודינמי".

אמרנו חקיקה, אמרנו חוזרי מנכ"ל. מה עוד?

"נוסף על חקיקה וחוזרי מנכ"ל יש ועדות. בכל פעם שמשרד החינוך מקים איזו ועדה לאיזה נושא, השורה התחתונה של הוועדה היא: 'לא יעלה על הדעת שילד במדינת ישראל של היום לא ידע א', ב', ג', ד'. בום טראח. מקבלי ההחלטות מאמצים את זה, מפתחים תכניות לימודים חדשות ומנחיתים עלינו להעביר הכשרת מורים לפי התכניות האלה, כי עכשיו זה חלק מדמות הבוגר הרצוי".

מערכת החינוך היא הגורם היחיד שעוסק בדמות הבוגר הרצוי?

"בעשור האחרון ישנם גורמים נוספים שמתערבים בשיח הזה. זה מתחיל באנשי האקדמיה, וזה כולל גם אותנו, העוסקים בהכשרת מורים, אבל גם לאנשי אקדמיה מתחומים אחרים לגמרי, וביניהם גם חתני פרס נובל, יש לא מעט מה להגיד. זה ממשיך בתקשורת ובהורים עצמם ומגיע עד לגופים של תלמידים. האינטרנט עוזר להפיץ מידע ולהתאגד סביב נושא מסוים, וכך, בתוך כמה ימים, כבר יש כמה עשרות אלפי אנשים שיש להם מה להגיד על עניין מסוים. אני לא מזלזלת בקולות שלהם; הם תורמים לשיח הזה. אני חושבת שבעידן הנוכחי כל הגורמים האלה בונים שיח משמעותי סביב מה חשוב ללמד, איך חשוב ללמד, מה אנחנו בעצם רוצים וצריכים, ובצורה כזאת או אחרת זה גם משפיע על דמות הבוגר הרצוי".

וזהו?

"מעבר לכל אלה, אני חושבת שהמבחנים הבינלאומיים השונים יוצרים לחץ מסיבי בכיוון ההישגי של המקצועות שאפשר למדוד, וגם זה משפיע על מה חשוב ומנתב את תשומת הלב של מערכת החינוך לכיוונים ספציפיים. מספיק לראות את זחיחות הדעת מהעובדה שתלמידי ישראל עלו לכאורה ממקום 24 למקום שביעי באיזה מבחן בינלאומי. זה נותן תחושה של 'אנחנו עושים את הדבר הנכון', בעוד שבכלל לא ברור מה זה נותן לתלמיד או מה זה נותן לחברה. בשורה התחתונה, לדמות הבוגר יש הרבה עוגנים. מקצתם קבועים – למשל חקיקה – ואילו אחרים משתנים לפי אופנות, לפי סקרים, לפי מחקרים, לפי כל מיני דברים".

אז איך אתם, שאמורים להכשיר אנשים להוראה, מתמודדים עם זה?

"אנחנו לא עובדים על הקניית הידע עצמו, כי אנחנו לא מאמינים שזה הדבר החשוב. עד שהם יצאו לשטח, חלק מהדברים ישתנו. אנחנו קודם כול מבהירים איך נקבעת המדיניות במשרד החינוך ואנחנו מעוררים חשיבה ביקורתית על הנושאים האלה: הייתה ועדה בשנת כך וכך, היא קבעה כך וכך, מה עשו מאז? מה יצא מזה? איפה זה עומד היום? לפעמים אומרים שאנחנו אפילו מפתחים בהם איזושהי ראייה צינית, כי אנחנו מראים להם שלא מעט מההחלטות של המערכת קורסות עם הזמן ויש בעייתיות בתזזיתיות, בקביעת מדיניות שהיא פוליטית, במדיניות שמזגזגת, ברפורמה שמתחילה ולא נותנים לה הזדמנות להמשיך ואחר כך אומרים שהיא נכשלה.
"להערכתי, בתור מחנכים במערכת הם צריכים להבין איך הדברים עובדים. הם חייבים להכיר את מקורות המידע ולדעת איפה הם נמצאים – חוזר מנכ"ל, מסמכי תכניות הלימודים, חוזרי מפמ"ר... אנחנו אומרים להם: 'הנה, כאן זה נמצא, תעקבו אחרי זה, כי זה משתנה כל הזמן'. זה נכון שמשרד החינוך היה רוצה שכולנו נהיה אותו דבר – מעין טכנאים קטנים של המשרד, אבל אנחנו לא כאלה".

פרופ' לאה קסן דווקא מאמינה שלמערכת החינוך יש איזשהו חזון: "המערכת רוצה להוציא תלמיד שמצד אחד יש לו ידע אוניברסלי ומצד אחר יש לו ערכים לאומיים. הקשר ללאום מאוד חזק בישראל, והוא רק הולך ומתחזק. לצד כל אלה הוא נדרש להיות בעל ערכים דמוקרטיים, אזרח טוב, בעל ידע ויצירתי. לצערי הרב, כלי ההערכה שבודקים את ההצלחה של מערכת החינוך – שהם כמובן כלים הכרחיים אם רוצים לעשות איזשהו מדרג השוואתי בינלאומי – אינם הדבר היחיד שחשוב. בלתי אפשרי למדוד עד כמה אנחנו מצליחים בנושאים שאינם ידע. אני חושבת, למשל, שהקריטריון להצלחה של בית ספר לפי מספר המתגייסים מבית הספר הוא טעות גמורה. המשמעות של זה היא שבתי הספר בעצם משרתים את המדינה. זה לא נכון וזה גם מדיר קבוצות שלמות שלא מתגייסות לצבא. אני חושבת שאם היינו מצליחים לגדל אזרחים טובים בבית הספר, אז הגיוס היה פועל יוצא מזה. השאלה היא איך בכלל מודדים אזרחות טובה".

אריאב: "אני לא רואה בדמות הבוגר את ההליכה לצבא. אני בכלל לא הייתי רוצה לראות אותנו כחברה מיליטריסטית".

"המורה כבר לא בעל הידע הבלעדי"

סמינר לוינסקי וסמינר הקיבוצים בתל אביב ומכללת בית ברל בשרון הן שלוש המכללות לחינוך הגדולות בישראל. מרבית המורים המועסקים היום קיבלו את הכשרתם באחד המוסדות האלה, ובכל שנה מתווספים מאות בוגרים טריים שלהם לשורות מערכת החינוך. היות שהמורה עדיין מסמל בעיני רבים מודל לחיקוי עבור התלמידים, סוגיית דמותו של המורה הרצוי קשורה קשר הדוק לסוגיית דמותו של הבוגר האידאלי.

פרופ' קסן מאמינה שדמות המורה הרצוי ניצבת היום בצומת דרכים. "עד השנים האחרונות, אני חושבת שהדרך הייתה ברורה וסלולה: מורה צריך להיות איש מקצוע, בעל ידע, שמסוגל להעביר את הידע הזה הלאה וכמובן איש חינוך שמקנה ערכים. היה מוסכם וידוע שהוא המומחה, בעל הידע, האורים והתומים של הכיתה. בהתאם לכך המכללות עסקו בהכשרת מורים מהסוג הזה, אולם המציאות משתנה ולאחרונה משתנה מהר מאוד. למעשה, כשפרח הוראה מתקבל היום ללימודים, אין לנו מושג לאיזו מציאות הוא יצא בעוד ארבע שנים".

תסבירי.

"יש מידה גדולה מאוד של אי־ודאות בנוגע למה שיידרש מהמורה הזה כשהוא יצא – מי הוא צריך להיות. אנחנו חיים ממהפכה למהפכה, ולכולן יש השפעה. למשל, מהפכה טכנולוגית: המורה הוא כבר לא בעל הידע הבלעדי, יש עוד הרבה מאוד מקורות ידע והם זמינים מאוד. למשל, מהפכה כלכלית: מערכת החינוך, כמו כל המערכות החברתיות ומערכות הרווחה, הולכת ומופרטת. המדינה פחות ופחות אחראית למערכות האלה. למשל, מהפכה ערכית: אנשים הרבה יותר ממוקדים היום בעצמם ופחות בקולקטיב. למשל, מהפכת הכפר הגלובלי, שבאה לידי ביטוי בידע ובהשכלה. היום זה כבר אפשרי ללמוד באוניברסיטה בלי לדעת איך נראה הבניין שלה ובלי לבקר בה אפילו פעם אחת. יש אוניברסיטאות מקוונות ויש גם בתי ספר על־יסודיים מקוונים. בארצות הברית זה די נפוץ".

דמות המורה הולכה ונעלמת?

"זו שאלת המפתח. בעצם, אולי המורה צריך להקנות מיומנויות למידה לתלמידים כדי שהם יוכלו ללמוד איפה שהם רוצים, איך שהם רוצים, בקצב שהם רוצים ובצורה מקוונת. מורים שהתפקיד שלהם יהיה ללוות את הלמידה העצמית של התלמידים, להקנות להם את היכולת לקבל החלטות, לחפש את מקורות הידע השונים, מה מהימן ומה לא מהימן מתוך שטף המידע, להחליט מה מתאים להם ומה לא מתאים ואולי לעבוד בצוות שהוא לא צוות פיזי אלא צוות מקוון ברשתות חברתיות. העיסוק בשאלה לאיזו דמות של מורה המכללות צריכות לשאוף הפך לאינטנסיבי מאוד בשנים האחרונות. מורה שיוצא ממכללה צריך להיות באיזשהו אופן לוליין. נניח שאנחנו באמת נכשיר מעין מלווי למידה שכאלה. זה רעיון נפלא, אבל אז הם יצאו לשטח ויפגשו בתי ספר שהם ברובם עדיין בתי ספר מסורתיים. במילים אחרות, הם צריכים שתהיה להם גם את היכולת ללמד בבית ספר רגיל. במתח הזה אנחנו נמצאים היום. להכשיר אותם לשתי האופציות זה כמעט בלתי אפשרי. אנחנו חושבים שהמורים שיוצאים מפה צריכים להיות מסוגלים למצוא עבודה ולהשתלב במערכות קיימות. מצד שני, הם גם צריכים להיות סוכני השינוי ומובילי השינוי שמותאם למציאות המשתנה".

מערכת החינוך יודעת מה השאיפות שלה בנוגע לתלמידים?

"מערכת החינוך צריכה לשאוף לעזור לתלמידים להגשים את עצמם, כל אחד עם השאיפות שלו ועם מה שהוא רוצה להשיג בחיים. להכניס את כולם בסד אחד אפשר רק בחברות קולקטיביות, דתיות, אמוניות, שיש להן סיסמאות. דרך אגב, כך גדל גם הדור שלי. אמרו לי: מה שכדאי שיהיה לך זה עבודה טובה, אחר כך תתחתני ותולידי ילדים. זה היה הנתיב האידאלי שאליו כיוונו את הדור שלי, אבל היום האפשרויות הרבה יותר רחבות וזה מציב את מערכת החינוך בעמדה שבה היא צריכה להיות מספיק פתוחה כדי לעזור לכל תלמיד להגיע למימוש עצמי. בשביל זה צריך כיתות קטנות יותר. הכיתות היום כל כך גדולות, עד שמורה, מוכשר ככל שיהיה, מאוד מתקשה ללמד".

זאת אומרת, גם אם יש איזשהו ערך, נניח המימוש העצמי של האינדיווידואל, מאוד קשה להעביר אותו.

"אכן. הסיכוי שיאבדו לך ילדים בדרך מאוד גדול".

אז מה יהיה?

"בעתיד הלא כל כך רחוק אני צופה שתלמידים בבית הספר העל־יסודי ובאוניברסיטאות לא יבואו לבתי הספר, אלא יירשמו לבתי ספר לפי בחירתם וילמדו מהבית. הטכנולוגיה מאפשרת את זה היום. המשמעות של זה היא שיש חשיבות מאוד גדולה למורים בגיל הרך, בבית הספר היסודי, כי אלה המסגרות שבהם כן יישארו תלמידים. זה אומר שאנחנו צריכים להפנות את מיטב הכוחות שלנו היום לגיל הרך, לגננות וגננים ולמורי בית הספר היסודי. שם הילדים יקבלו את התשתית הערכית שלהם, את כישורי החיים, את מיומנויות הלמידה ואת המיומנויות הטכנולוגיות הנדרשות ללמידה. את הלימודים בבית הספר העל־יסודי ובאוניברסיטה הם יעשו בקצב שלהם ומהמקום שלהם. אני צופה שבשלב העל־יסודי יינתן משקל גדול יותר להורים בתוך תהליך הלמידה וגם לזה צריכים להתייחס היום במכללות – איך מורים יכולים באמת לעבוד עם ההורים, כדי שההורים יוכלו לכוון את הלמידה של הילדים שלהם בצורה נכונה יותר".

בתי ספר מקוונים מחמיצים את העניין החברתי?

"המסגרות האלטרנטיביות – תנועות הנוער, המתנ"סים ושלל מסגרות אחרות יקומו לתחייה ויספקו בעצם את כל חיי החברה. אני מאמינה שבשלב מסוים תהיה הפרדה בין חיי החברה לבין תהליך הלמידה".

בניגוד לפרופ' קסן, פרופ' אריאב אינה מאמינה שיום יבוא ובתי הספר יהיו מקוונים. "דווקא כשכל המסגרות האחרות בחברה מתפרקות, תפקיד המורה הופך להיות הרבה יותר מרכזי. מוסד המשפחה הרבה פחות חזק היום, הכנסייה במובן הגנרי שלה פחות חזקה, תנועות הנוער פחות חזקות. בית הספר זה כל מה שנשאר. המורה מבחינתי הוא עובד סוציאלי, פסיכולוג, מדריך, מנטור. יש לו המון תפקידים. ככל שהעולם נעשה מורכב ומסובך יותר, התפקיד של המורה הולך ונעשה מרכזי יותר, ויש לו עוד תחומי אחריות חוץ מללמד מקצוע מסוים. אנשים זקוקים לאינטראקציה הזאת וילדים כן צריכים לצאת בבוקר ולפגוש את בני גילם ואנשים מבוגרים שמיומנים בלעבוד אתם, כי ההורים לא תמיד מיומנים בזה. אולי בעתיד לא יקראו לו בית ספר והוא לא ייראה כפי שהוא נראה היום, אבל הפונקציה שלו רק תלך ותגדל. פרופסיית ההוראה תהיה חיונית ביותר, והיא תצטרך להשתנות ולהתאים את עצמה".

"המכללות משקפות את מבנה החברה"

מה דמות הבוגר הרצוי של מכללה לחינוך, לדעתך?

אריאב: "קודם כול מחנך ואחר כך מורה. אני רוצה שיראה את הילד ואת הצרכים שלו ושיטפל בבעיות שלו. זה הרבה יותר חשוב מללמד אותו מתמטיקה. המורה הרצוי מבחינתי הוא כזה שלא מקטין ראש בבית הספר, שיוזם ומוביל שינויים, לומד ומתעדכן כל הזמן ובעל יכולת עבודה בצוות, כי מורה לא יכול לעבוד לבד. אנחנו מעודדים את הסטודנטים פחות להרצות פרונטלית ויותר לפתוח אפשרויות, לאפשר לתלמידים להתמודד עם בעיות, להגיש עבודות חקר, לעבוד בצוותים. זה לא תמיד עובד, כי ככל שמתקרבים לחטיבה העליונה, לבגרויות, אז אומרים לך: 'אין להם זמן לקשקושים האלה, הם צריכים לכסות את החומר'".

מהן נקודות ההשקה בין דמות הבוגר הרצוי של המכללה לבין דמות הבוגר הרצוי שמערכת החינוך שואפת אליו?

"הבוגרים שלנו הם אנשים שכבר בחרו את הפרופסיה שלהם והם כבר בעולם העבודה. הם צריכים לעזור לקדם את האג'נדה של הבוגר הרצוי של מערכת החינוך, שכאמור היא לא בדיוק מגובשת ויש לה כל מיני פנים. מעבר לכך, אם יש מורה חתרן ודמות הבוגר שמשרד החינוך מציע לא נראית לו, זה גם בסדר. אם הוא מורה טוב, אם הילדים אוהבים אותו והוא מצליח להניע אותם ללמידה, גם אם הוא לא בדיוק מתיישר לפי הרצונות של המערכת, זה בסדר גמור. משרד החינוך הוא לא כזה ראה וקדש מבחינתי. מן הסתם, אסור לעשות דברים שהם משמעותית נגד, אבל בהחלט אפשר קצת לחרוג. אפשר להיות יותר יצירתי".

"המכללות להכשרת מורים", טוענת פרופ' ליבמן, "משקפות כמראה את מבנה החברה הישראלית. גם המכללות מחולקות למגזרים לפי דתיות ולאום (ממלכתי, ממלכתי־דתי, ערבי, חרדי), פריפריה ומרכז, ולפיכך אני לא יכולה לומר

שיש תפיסה כוללת. גם לא היה דיון קולקטיבי בשאלה מהותית זו. אני לא בטוחה שצריך. לפעמים יתר רגולציה אינו דווקא דבר טוב".
יש קשר בין דמות הבוגר הרצוי לדמות המורה הרצוי? האם המכללה עוסקת באופן מפורש ושיטתי בדמויות הללו ובקשר ביניהן?
ליבמן: "אנחנו בהחלט עוסקים בשאלה מיהו המורה הראוי והרצוי. לסמינר הקיבוצים יש צבע ברור בחברה הישראלית. חרתנו על דגלנו את נושא השליחות והאקטיביזם. בין שלושת התפיסות של דמות המורה – ההוראה כשליחות, ההוראה כאמנות וההוראה כפרופסיה – הדגש במכללה שלנו הוא על ההוראה כשליחות. בהתאם לתפיסה זו כל הסטודנטים במכללה מחויבים בהיקף לא מבוטל של תרומה לחברה ולקהילה במסגרת היחידה למעורבות חברתית שהוקמה במכללה. אנחנו בהחלט מקווים שיש לכך השפעה ומקווים שהבוגרים שלנו גם יישמו זאת בשטח. אולם לבתי הספר בהחלט יש את הכוח לשנות את זה לטובה או לרעה. ההשפעה הגדולה ביותר על עיצוב זהות המורה מתרחשת בשנות העבודה בבית הספר. אנחנו מספקים להם את הכלים ובונים את התשתית ומקווים שהם יהיו חזקים מספיק להביא אותם לשטח. זה דבר בהחלט לא קל למורה צעיר".

"עם יד על הלב, אני לא אופטימית"

האם התחרות הקשה על כל סטודנט גורמת למכללות להיפתח לכיוונים חדשים, להגדיר מחדש את דמות הבוגר והמורה, או להפך? האם מלחמת ההישרדות הזאת מותירה בכלל פנאי לעיסוק בשאלות פילוסופיות כאלה?

ליבמן: "אלה לא שאלות פילוסופיות, אלא שאלות מעשיות שחשוב לעסוק בהן. סמינר הקיבוצים עובד על האני מאמין שלו. יש לנו חזון ואנו פועלים לפיו בצורה מעמיקה. בהחלט יש תחרות בין המכללות להוראה שמעוררת מצוינות וצבע ייחודי. תחרות היא עניין חיובי, אולם בכל זאת יש לצמצם את כמות המכללות. המספר העצום של המכללות להוראה מוציא לאור צדדים לא חיוביים: התפשרות על איכות הסטודנטים כדי למלא את השורות והיעדר משאבים כמו סגל איכותי ותקציבים".

קסן: "מבחינתי, הנושא של מלחמת ההישרדות הוא עננה שמרחפת מעלינו כל הזמן, כי אנחנו תלויים כמעט במאה אחוז במשרד החינוך. למשרד החינוך יש משאבים מוגבלים והם רק הולכים ומצטמצמים ואנחנו מרגישים את זה. כל עוד מכללה נמדדת ומתוקצבת לפי מספר הראשים, מאבק ההישרדות יימשך, אלא אם כן נצליח לגייס משאבים חיצוניים אחרים, בלתי תלויים, כדי להגשים את כל מה שאנחנו רוצים להגשים. לדוגמה, ברור לנו שצריך להעלות את רף הקבלה ללימודי הוראה לגיל הרך, אבל מה יקרה אם נחליט שאנחנו עושים את זה כבר בשנה הבאה? מן הסתם יהיו פחות מועמדים ומועמדות. הם ילכו למקומות שבהם לא צריך לעשות פסיכומטרי, והתכנית כולה תצטמצם. לא נוכל לעמוד בזה מבחינה כלכלית, כי זה יקרין על כל שאר התכניות. המתח בין ההישרדות והקיום לבין הרצון לעשות שינויים מהותיים קיים כל הזמן".

גם אריאב טוענת שהקשיים שהמכללות נתונות בהן אינם מחסלים את הצורך לדון בשאלות הרות גורל וללמוד ולהתפתח כל הזמן. אולם כשאני שואלת אותה לאן הולכת מערכת החינוך שלנו, האופטימיות שלה נגמרת.

"הלוואי שלא היית שואלת אותי את השאלה הזאת. תראי, אני כראש מכללה לחינוך חייבת להקרין אופטימיות לצוות שלי ולסטודנטים שלי, אבל עם יד על הלב – אני לא אופטימית. אני חושבת שההתפרקות של החברה הישראלית היא לשבטים שחלקם, מה שנקרא, מוצצים את לשד האחרים ולא תורמים לחברה. הנתונים הדמוגרפיים מדאיגים. צופים שבעוד כשלושים שנה מהיום רוב התלמידים במערכת החינוך יהיו מהמגזר החרדי. המדינה איבדה את החלק הערכי שהיה בה, את התקווה שלא נחיה על חרבנו לעד. אם לא יהיה איזשהו שינוי דרמטי בסדרי העדיפויות של המדינה, אם לא יהיה שוויון בנטל, יותר ביחד ופחות כל מגזר דואג לעצמו על חשבון האחרים, אם מערכת החינוך שלנו תמשיך להיות מאחור בהשוואה למערכות חינוך מובילות בעולם, כן, היא כל הזמן מאחור, אז אני לא יודעת מה יהיה פה. אני קצת פחות אופטימית ממה שהייתי רוצה להיות. אני חושבת שבמדינה שלא נותנת תקווה לשלום ומנתבת חלק גדול מהמשאבים שלה לצורכי ביטחון במקום לצרכים של רווחה, חינוך, בריאות ותרבות, לא בטוח שהדור הצעיר יותר, של הילדים שלנו ושל הנכדים שלנו, שחי כבר עכשיו בעולם גלובלי, יבחר להמשיך לחיות כאן. לי יש ילד אחד שחי בחו"ל כבר הרבה שנים ויש לי נכדה בחו"ל ואני לא רואה אותם חוזרים לארץ. יש לי הרבה מאוד חברים שיש להם ילדים בחו"ל. והם אומרים במפורש 'אנחנו לא רואים עתיד למדינה הזאת'".