בונים ידע יחד

יעל דקל , " בונים ידע יחד" , הד החינוך , אוקטובר 2013 , כרך פ"ח ,גיליון מס' 01 , עמודים 72-74.

קרל ברייטר ומרלן סקרדמליה, שני חוקרי חינוך ידועים מקנדה, מחליפים "להבין ידע" ב"לבנות ידע" ומשנים תוך כדי כך את חוקי הסביבה החינוכית. "בניגוד לכיתה רגילה", הם אומרים בריאיון להד החינוך, "כאן תפקיד המורים הוא לפתוח את הדיון ולא לנעול אותו עם 'התשובה הנכונה'"

"אנחנו באמת מחפשים עיתונאית שתספר את הסיפורים שלנו. חשבנו על זה. יש כל כך הרבה סיפורים נפלאים ומרגשים על ידע שתלמידים בונים בכיתות, והסיפורים האלו אינם מסופרים. כשמדענים מגלים תגליות חדשות זה מופיע בעיתונים, שומעים על זה, יודעים מזה. אבל אם תלמידים גילו משהו? שום דבר. ידע שתלמידים גילו ובנו נתפס כנחמד, לא יותר. וילדים מגלים ובונים דברים מאוד מעניינים ובעלי ערך".

כך, בהתלהבות, מקבלים קרל ברייטר (Bereiter) ומרלן סקרדמליה (Scardamelia), את פניי במכון למחקר חינוכי שהקימו באוניברסיטת טורונטו בקנדה. אני מסבירה (שוב) שבאתי לפגישה חד־פעמית מטעם הד החינוך, כתב עת ישראלי, ולא אוכל לסקר את רעיונותיהם ואת מעשיהם לאורך זמן. הם קצת מתאכזבים, אך עדיין שמחים לספר.

ברייטר וסקרדמליה הם פרופסורים ידועי שם לחינוך ומקימי "המכון לידע, חדשנות וטכנולוגיה של אוניברסיטת טורונטו" (IKIT). המחקרים שלהם על למידה, כתיבה, הבנה ומושגי יסוד אחרים בחינוך נחשבים לקלאסיקות ונלמדים בכל המוסדות האקדמיים לחינוך הראויים לשמם.

בשנים האחרונות הם מפתחים, מיישמים ומפיצים את המושג "בניית ידע" (knowledge building), שבא להחליף את המושג הבנה (ראו תוספת של ד"ר יורם הרפז בסוף המאמר). המכון שהקימו מאגד רשת גלובלית של ארגונים חינוכיים המחויבים לקידום הטכנולוגיה של בניית ידע, והוא מציב במרכזו הגות, מחקר ופיתוח טכנולוגיות לבנייה שיתופית של ידע. המכון גם מסייע להקים קהילות חינוכיות השואפות לעסוק בבנייה של ידע.
***
הפדגוגיה של ברייטר וסקרדמליה נסמכת על תוכנת מחשב שנקראת "פורום הידע" (knowledge forum) – מרחב אלקטרוני התומך בבניית ידע. תלמידים יחידים או בקבוצות – ללא הגבלה של מספר – משתפים בידע, יוצרים רשתות של רעיונות חדשים ומנהלים מחקרים. ברייטר וסקרדמליה אינם מאמינים בהעברת ידע, כי אם בבנייה או ביצירה של ידע. הם גורסים שקהילות תלמידים, בשיתוף עם מורים, צריכות לקבל אחריות על הידע שלהם ועל הבנייה שלו.

הם זוג (נשוי) נמרץ ואופטימי. חרף גילם המתקדם הם משתדלים ללכת ברגל לכל מקום ומרבים לסייר בעולם. יום לפני הריאיון אתי הם שבו מסיור עבודה ברחבי אסיה מלאי התרשמויות ולהוטים לשתף. הם שופעים סיפורים על תלמידים ומורים במדינות שעמן הם בקשר, וגם כיום – לאחר עשרות שנים של קריירה אקדמית־חינוכית לאומית ובינלאומית – הם שמחים לבנות ידע ונהנים מעבודתם ומדיאלוג טוב, במיוחד כאשר הוא עוסק בחינוך. השיחה מתקיימת במשרדה של סקרדמליה במכון. שניהם פתוחים ונעימים, עונים יחד על רוב השאלות ומסכימים בכל העניינים שעולים על הפרק.

נראה שהגעתי בזמן. איזה סיפור הייתם רוצים לספר?

"הנה למשל סיפור מוצלח על ילדים באחת מהקהילות בונות הידע שביקרנו בהן. הם גילו דבר מדהים על ג'וקים מבויתים. חוקרים כבר גילו בעבר שאפשר לביית ג'וקים, אבל הילדים גילו משהו ספציפי. הם עשו ניסוי וגילו שכאשר הופכים ג'וק לא מבוית על הגב, הוא מתאמץ ומתהפך בחזרה. אבל כשהופכים ג'וק מבוית – הוא שוכב עם הרגליים למעלה ומחכה שמישהו יחזיר אותו לעמוד על הרגליים. הג'וקים המבויתים איבדו את היכולת להסתדר בעצמם!"

נשמע כמו מטפורה לחינוך ש"מביית" ילדים ומנטרל את יכולתם לחשוב באופן עצמאי ולתפקד ללא עזרה.

"נכון מאוד. כאשר לא 'מבייתים' תלמידים, אלא מאפשרים להם לחשוב בעצמם, הם שואלים שאלות מורכבות ועמוקות מאוד על העולם, שאלות שלא נידונות בספרי הלימוד. למשל: איך זה יכול להיות שמיליוני טיפות קטנות של גשם יוצרות טיפת גשם אחת?; מה זה אור, כי זה לא חי, לא צומח ולא מינרל, אז מה זה? אלו שאלות מצוינות שהילדים אינם יכולים לענות עליהן בשלבים הראשונים. בשלבים הראשונים ישנה סקרנות טבעית (אם לא חונקים אותה) שמעוררת שאלות. בשלבים הבאים ילדים יכולים לחפש ידע, לשער השערות, להמציא תאוריות ולמצוא ולהמציא תשובות על שאלותיהם. בדרך כלל השאלות שהילדים שואלים פשוט קשות מדי ולכן ספרי הלימוד מתעלמים מהן ומציעים להם שאלות – שאלות נוחות שהם לא שאלו".

אז למה צריך ספרי לימוד? ולמה צריך מורים? מהו תפקידם של המורים בקהילות בונות ידע?

"בניגוד לכיתה רגילה, כאן תפקיד המורים הוא לפתוח את הדיון ולא לנעול אותו עם 'התשובה הנכונה'. תפקידם הוא לאפשר לאמונות האמיתיות של הילדים לכוון את בניית הידע. למשל, תלמידים למדו על כוח המשיכה שקשור לגודל יחסי. 'אם ככה', שאל תלמיד, 'ואני אובייקט גדול יחסית, למה אני לא מושך אליי דברים קטנטנים כמו מהדקי נייר?'. את המחשבה הזאת צריך להרחיב ולעשות ממנה בסיס טבעי שעליו ייבנה הידע.

"ההוראה בשיטה שלנו כוללת מורה וגם סביבה וירטואלית, שהיא האמצעי העיקרי של ההוראה. זה כמעט הפוך מכיתה רגילה, שבה המורה מדברת והתלמידים מקשיבים ומגיבים אך לא יוצרים רעיונות חדשים. אמנם עולים לעתים רעיונות חדשים בדיון בכיתה, אבל הם נשכחים ונעלמים. בטכנולוגיה שלנו הרעיונות נשמרים וכולם יכולים לעשות בהם שימוש. הטכנולוגיה שלנו מרשתת תלמידים שחולקים רעיונות זה עם זה, מתמודדים עם רעיונות שאינם מתאימים לתאוריה שלהם ומקבלים משובים זה מזה. כל אחד אחראי להעברת הידע שלו וכולם רואים את החומר שכולם כותבים במרחב הציבורי במערכת האינטרנטית. בזכות התוכנה הממוחשבת, הילדים אינם צריכים לחכות למורה שיסביר מה צריך לעשות; הם מודעים לבד לדברים שהם צריכים לעשות כדי להתקדם לשלב הבא".

האם השיטה שלכם מתאימה לתלמידים טובים במיוחד, לתלמידים מתקשים, לכולם באותה מידה?

"אנחנו מאמינים שכל תלמיד יכול להיות מעורב ביצירת ידע. פיתחנו כלים אנליטיים ומדויקים מאוד למעורבות התלמידים ביצירת ידע, להתקדמות ולהתפתחות שלהם וגם לאיכות ההערות שלהם. בדיאגרמות שמסרו לנו חוקרים ומורים ראינו שזה באמת עובד ושלאחר זמן מה כל תלמיד ותלמידה משתתפים בקהילה ומצטרפים לבניית הידע. בדיאגרמה הרצויה כולם – התלמידים וגם המורה – שווים וקשורים זה לזה ומשתפים זה את זה במומחיות בתחומים שונים. אז השיטה שלנו אינה מיועדת רק לתלמידים הטובים. השיטה שלנו מחייבת שינוי בדרך שבה אנו תופסים תלמידים טובים ותלמידים מתקשים: כל תלמיד יכול להיות מעורב בתהליך של בניית ידע.

"בנוסף יש לזכור שתלמידים יכולים לקבל ציונים מעולים אבל עדיין לא לדעת דברים בסיסיים. הם יכולים להיחשב לתלמידים טובים אבל עדיין להחזיק בתאוריות נאיביות על העולם [ראו מאמרו של הווארד גרדנר בעמ']. לדוגמה: שאלו סטודנטים שסיימו את אוניברסיטת הרוורד למה עונות השנה מתחלפות. הם ענו שזה בגלל ההתקרבות של כדור הארץ לשמש (ולא בגלל הזווית שלו ביחס לשמש). אז זו לא חוכמה להיות תלמיד טוב. הרעיון הוא להבין איך העולם עובד, ולהבנה כזאת אפשר להגיע רק כאשר התלמידים בונים ידע – מעלים שאלות, מקשרים רעיונות וממציאים תאוריות.

"השיטה שלנו אינה מקדמת תלמיד טוב יחיד, אלא את קהילת התלמידים כקבוצה. אנחנו מנסים להחליף את הרעיון של 'הגאון' היחיד והמיוחד ברעיון של קהילת לומדים שבונה רעיונות יחד. תלמידים בולטים יותר ופחות – כולם אחראים לבניית הידע: תורמים מחשבות, כותבים הערות ומקדמים רעיונות במשותף. המורים הם אלה שמתווכים בין רעיונות של קבוצות שונות בכיתה: קבוצה שלומדת על אופטיקה, קבוצה שלומדת על קשת בענן וקבוצה שלומדת על צל – כולן מקבצות את כל הרעיונות ויוצרות קהילה שמקדמת ידע.

"גם המורים עובדים כקהילה. השיטה שלנו יוצרת הקשר תרבותי חדש שבו אפשר לדבר על הדברים בפורומים בינלאומיים. זה לא רק המורה היחיד, אלא מציאות וחוויה של המשכיות וקהילתיות. כך המורים והמורות מתנסים בחדשנות, גם שלהם וגם של מורים אחרים; יש רשת של מורים ורעיונות. זו אינטראקציה מורכבת.
***
נשמע שבניית הידע שלכם מתרחשת בעיקר בתחומים מדעיים. מה עם תחומי ידע ועשייה אחרים?

"בניית הידע במסגרת שלנו באמת באה לידי ביטוי בעיקר במדע. את האמונות הטבעיות של הילדים ואת התאוריות הנאיביות שלהם אנחנו רואים בעיקר בתופעות טבעיות, אבל לא רק. יש לנו סיפורים על בניית ידע בעוד דיסציפלינות: במתמטיקה, בהיסטוריה, בספרות. בהיסטוריה אפשר להתקדם לפי השאלות והאמונות של התלמידים. לדוגמה, שאלה ששאלה לא מזמן אחת התלמידות: 'מדוע ימי הביניים נקראים 'חשוכים'? האם באמת היה חושך בכל מקום?' יש לאמץ את נקודת המבט של הילדים ומכאן להתקדם".

ומה באשר לאמת? בכל זאת, צריך ללמוד דברים נכונים.

"בתי ספר עסוקים בלהסביר רעיונות באופן בינרי, לחפש ראיות בעד וראיות נגד, לחפש נכון ולא נכון. כשחושבים רק בעד או נגד, מרדדים רעיונות מורכבים לשתי אפשרויות שצריך לבחור ביניהן – למצוא ראיות לכאן ולכאן ולשכנע לצד אחד בלבד. אין לנו שום דבר נגד האמת, אבל אנחנו לא נשאל: 'האם התאוריה שלי נכונה?' כי אז התשובה תהיה בהכרח 'לא'. הרי התאוריה אינה מושלמת לעולם; היא תמיד מועמדת להפרכה. התשובות תמיד לא עקביות, ותמיד יש מקום לשפר את התאוריה שלי או אפילו לבנות תאוריה חדשה. ככה מתקדמים, ככה מקדמים רעיונות.

"אם אדם חצה ברמזור אדום והשופט צריך להחליט אם הוא אשם או לא, הוא מסתכל על הראיות בעדו ועל הראיות נגדו. אבל אם יש אישום כבד יותר – התביעה צריכה לבוא עם תאוריה לכידה שעובדת. ראיה קטנה אחת יכולה להפיל את כל המבנה התאורטי הזה. ככה גם במדע, בהתקדמות מדעית וביצירת ידע. כל הרעיון של יצירת ידע הוא חדש. לפני מאה שנה איש לא דיבר על בניית ידע, אלא על "תגליות", שבהן למעשה אין התפתחות, אין התקדמות – ברגע שנתגלתה התגלית היא מושלמת והעניין בה נגמר".

אתם עוסקים בחינוך מזוויות שונות. בעצם, איך אתם מגדירים את עצמכם?

[צוחקים, מתלבטים, מצטנעים]. "מי אנחנו? באמת, מי אנחנו? אנחנו מדענים קוגניטיביים – זה התחום הרחב. אנחנו פסיכולוגיים התפתחותיים. אנשי חינוך. חוקרים של מדעי המחשב. עוסקים בלמידה, בהחלט. אז מי אנחנו בעצם? אנחנו מחויבים לאינטר־דיסציפלינריות ולכן קשה לנו להגדיר את עצמנו במונחים של דיסציפלינה אחת. אנחנו לא שייכים לאף דיסציפלינה. אנחנו יודעים מעט על הרבה".

בניית ידע במקום הבנת ידע
ברייטר וסקרדמליה מנסים לחולל מהפכה מושגית ומעשית בחינוך. את מושגי היסוד בחינוך – למידה, חשיבה, הנעה, הבנה – הם מבקשים להחליף במושג בניית ידע ולבנות עליו סביבה חינוכית חדשה.

הרעיון הוא זה: בני אדם חיים בשלושה עולמות: עולם אחד – של עצמים (עולם אובייקטיבי); עולם שתיים – של תודעה (עולם סובייקטיבי); עולם שלוש – של רעיונות (עולם בין־סובייקטיבי). מושגי היסוד של החינוך מתרכזים בעולם שתיים: למידה, חשיבה, הנעה, הבנה – כולן מתרחשות בעולמה הפנימי של התודעה. יש להעביר את מוקד הפעילות הפדגוגית־קוגניטיבית לעולם שלוש, עולם הרעיונות. תלמידים ומורים צריכים לעבוד על רעיונות בעולם שלוש כמו, למשל, נגר שעובד על שולחן בעולם אחד – לעצב, לשכלל ולפתח אותם, בקיצור לבנות ידע.

למעבר הזה מעולם שתיים לעולם שלוש ישנן משמעויות מעשיות מרחיקות לכת. במקום כיתה רגילה שבה העבודה מכוונת לעולם שתיים, להפנמה של ידע, ברייטר וסקרדמליה הקימו בבתי ספר בטורונטו ובמקומות אחרים קהילות לומדים שבהן תלמידים ומורים מכוונים לעולם שלוש – לבנייה של ידע.

בקהילה בונת ידע מתחילים בשאלות של תלמידים ומנסים לענות עליהן תוך כדי כניסה הדרגתית, כמעט לא מורגשת, לפעילות מדעית תקנית. למשל, ילדים בראשית גיל ההתבגרות מעלים שאלות מטרידות על גדילה: "מדוע איני גדל כאשר כל הילדים סביבי גדלים במהירות?"; "מדוע איני מפסיקה לגדול, אני כבר גבוהה כל כך; מתי זה ייעצר?"; "מי או מה מתחיל ועוצר את הגדילה שלנו?"; "האם לצמחים וחיות יש מנגנוני צמיחה דומים?"; "האם אנחנו יכולים, או שנוכל בעתיד, לנהל את הגדילה שלנו?". המורים עוזרים לתלמידים לנסח ולפתח את השאלות הללו, לשער השערות ולנסות לאשש או להפריך אותן. בהדרגה הילדים מתחילים לחשוב ולעבוד כמו ביולוגים וגנטיקאים. המחשבות והפעילויות של בוני הידע הצעירים מתנהלות בעזרת תוכנת מחשב שפותחה לשם כך.
יורם הרפז