אמנדה ריפליי- הילדים הכי חכמים בעולם, ביקורת

הציבור האמריקאי אינו מכיר את מבחני פיזה וטימס כמו הציבור הישראלי, אבל הוא מכיר היטב את המיקום הנמוך של ארצות הברית בדירוגים הללו, וגם הוא מחפש קיצור דרך לצמרת. על רקע זה יצא לאור בימים אלו ספרה של העיתונאית אמנדה ריפליי "הילדים הכי חכמים בעולם".

הספר סוקר ברוח ההשוואות של פיזה את מערכות החינוך בגרמניה, בארצות הברית, בדרום קוריאה, בפולין וכמובן בפינלנד. כדי להבין את נקודת המוצא של המחברת כדאי לבחון את האינדקס: בעוד שנושא הפערים החברתיים מוזכר פעמיים, מבחני פיזה מוזכרים יותר משלושים פעם. הכותבת שייכת אפוא למחנה השמרני.

ריפליי, כמו רבים אחרים, טוענת כי מערכת החינוך האמריקאית אינה מפעילה לחץ הולם על התלמידים להצליח. תלמיד אמריקאי חושב שגם אם יהיה תלמיד ממוצע יוכל ללכת למכללה קהילתית ולהצליח למצוא עבודה. לעומתו, תלמיד ביפן יודע שאם ייכשל בבית הספר לא יוכל להתקדם ויידון לחיים בשולי החברה. על המחיר הרגשי שמשלמים התלמידים ביפן, בקוריאה ובארצות אחרות באסיה, על תופעות של דור אבוד ונוער מבודד ומיואש ההולכות ומתרחבות ביפן, בקוריאה ואולי גם בסין, לא תשמעו בספרים האמריקאיים הללו, המפארים את תרבות התחרותיות של המזרח ומתעלמים ממחיריה.

במילים נרגשות (מדובר בעיתונאית מיומנת) מתארת ריפליי את הרגע שבו ד"ר אנדריאס שלייכר [ראו הד החינוך, אפריל 2011], האיש שמאחורי מבחני פיזה, חשף לראשונה את העובדה שפינלנד הגיעה למקום הראשון. שלייכר: "הייתי המום. בפינלנד כולם מצליחים והרקע הכלכלי כמעט לא משפיע". נכון, אלא שנעדרים כאן המשפטים הבאים: "פינלנד היא חברה שוויונית. אין בה כמעט ילדים עניים. היא מדינת רווחה התומכת בנדיבות בכל אזרחיה". היעדר זה אינו מקרי; הדיווח של המבחנים הבינלאומיים נוהג להתעלם מההקשר החברתי־כלכלי ולהתמקד במבחנים. הוא שופט חברה שוויונית כמו פינלנד וחברה מעמדית קיצונית כמו ישראל או ארצות הברית לפי סרגל הישגים זהה.

העצות ששלייכר מעניק בנדיבות למנהיגי העולם מתקבלות ללא ערעור. ריפליי מצטטת את ארני דנקן, שר החינוך האמריקאי, האומר על שלייכר ש"איש אינו מבין בנושאים גלובליים כמוהו. הוא אומר לי את האמת". ואילו שר החינוך הבריטי מייקל גוב קורא לו "האדם החשוב ביותר בחינוך האנגלי".

לא כאן המקום להעלות לדיון את העובדה שפיזה הופכת למשרד החינוך הבינלאומי, אף על פי שמדובר בגוף שאינו נבחר, אינו מדווח לציבור כיצד הוא פועל ואין בו אפילו מידה מזערית של שקיפות. אבל אי אפשר להתעלם גם מהעובדה שמערכות החינוך בעולם כולו נדרשות להתיישר לפי סרגל אחד – הסרגל שהוא מייצר.

ברוח דברים אלה ראוי להזכיר את ספרו של פסי סאלברג [ראו הד החינוך, יוני 2013], איש משרד חינוך הפיני,9 מ־2011 (יראה אור בקרוב בעברית). כיוון שהמחבר פיני, הספר צנוע מאוד במסקנותיו. הוא מכיר בייחודה של התרבות הפינית ומצביע על הדרך שבה ההצלחה החינוכית של פינלנד שלובה באורח החיים שלה. הוא מדגיש את היתרונות של השקט הפיני, את רמת שביעות הרצון הגבוהה של תושביה, את האמון הרב שהם רוחשים זה לזה ולממשלתם כגורמים להצלחה החינוכית של פינלנד. כל מי שחושב שישראל יכולה להפוך לפינלנד כדאי שיעיין בספר הזה ויבין עד כמה גדול המרחק החברתי, הכלכלי והתרבותי בין שתי המדינות.

מקור וקרדיט : יולי תמיר " חייבים לדבר על זה : החינוך לאן ? ( הדיון המעורר קנאה על מדיניו ת החינוך באמריקה) , הד החינוך , אוקטובר 2013 , עמודים 26-29 .

ראה גם :
שלושה תלמידי תיכון אמריקאים שנשלחו לפולין, קוריאה הדרומית ופינלנד סייעו לחוקרת אמריקאית לגלות כמה תובנות מפתיעות על המדינות שבהן גדלים "הילדים החכמים בעולם" ? מהרצינות הפולנית ועד תרבות המורים הפרטיים המיליונרים והמזוכיזם הקוריאניים - המסקנה דומה: יש לאתגר את התלמידים
לסקירה