אז למה דווקא מתמטיקה, כבוד השר? חלק שני

הרפז, י' (דצמבר, 2015). אז למה דווקא מתמטיקה, כבוד השר? חלק שני. הד החינוך, צ'(2), 23-20.

פרופ' יורם הרפז הוא מרצה בכיר במכללה האקדמית בית ברל והעורך לשעבר של הד החינוך

מאחר שבחינוך שאלת המטרה היא השאלה המהותית ביותר ומטרת החינוך אינה יכולה להתגלות במחקר כלשהו, פילוסופים של החינוך (החל באפלטון, עבור בדיואי וכלה בהוגים בני ימינו) עסקו בה; הגדירו מטרות והמציאו נרטיבים שתמכו בהן. אבל בשנים האחרונות משהו לא טוב קורה לפילוסופים של החינוך; הם נדחקים לשולי האקדמיה (נסו לפרסם מאמר "ספקולטיבי" באחד מכתבי העת של החינוך) ולשולי השיח הציבורי. מדוע? משום שהשאלה הגורלית ביותר בחינוך — שאלת מטרת החינוך — נשכחה, או הושכחה.

צבי לם (למי ששכח: פילוסוף ישראלי של החינוך, מקורי ומעמיק, נפטר ב־2004) חילק את כל הנרטיבים בחינוך לשלושה נרטיבים גדולים, מגה־נרטיבים, או "אידאולוגיות־על" בלשונו.

מדוע שלושה מגה־נרטיבים, לא יותר ולא פחות? משום ש"החינוך הוא משרתם של שלושה אדונים" — אדון חברה (וכלכלה), אדון תרבות ואדון יחיד; וכל אדון כזה מייצר מגה־נרטיב חינוכי התומך במטרת חינוך שהוא רוצה לקדם. אדון חברה מייצר מגה־נרטיב בשם סוציאליזציה (חִברוּת); אדון תרבות מייצר מגה־נרטיב בשם אקולטורציה (תִרבּוּת); אדון יחיד מייצר מגה־נרטיב בשם אינדיווידואציה (ייחוד).

המגה־נרטיב אקולטורציה (בנו של אפלטון) והמגה־נרטיב אינדיווידואציה (בנו של רוסו) הם סיפורים מפותחים למדי, ויש להם את מספר התומכים המוצהרים הגדול ביותר בקרב אנשי החינוך. המגה־נרטיב סוציאליזציה (בנם של סוציולוגים וכלכלנים) הוא סיפור גולמי למדי, ואין לו הרבה תומכים מוצהרים בקרב אנשי החינוך; אבל הוא זה ששולט בשטח (ובשר החינוך). מי צריך אנשי חינוך וסיפורי חינוך כאשר השיטה הכלכלית תומכת בך?!

כאשר שואלים "למה מתמטיקה?" את אדון סוציאליזציה הוא עונה כמו השר: מתמטיקה מועילה לחיים — לחיי החברה (טכנולוגיות, פרסי נובל, הכנסות) ולחיי היחיד (תעודות, חוגים יוקרתיים באוניברסיטה, מקצועות מבוקשים בשוק העבודה).

כאשר שואלים את אדון אקולטורציה "למה מתמטיקה?" הוא עונה ברוח התשובה של אנה ספרד (ראו הד החינוך, פברואר 2010): המתמטיקה מתרבתת אנשים, עושה מהם "בני אדם", מטפחת ערכים כמו הבנה הדדית ושיתוף פעולה.

כאשר שואלים את אדון אינדיווידואציה "למה מתמטיקה?" הוא עונה ברוח התשובה הראשונה, החלקית, של ספרד: מתמטיקה עושים מאהבה, מתמטיקה היא רק לאלה שאוהבים אותה, בוחרים בה ומממשים בעזרתה את עצמם.

איזו תשובה נכונה, איזה אדון צודק? תלוי בסנטימנט הפדגוגי שלכם. מה שמניע את שר החינוך שלנו הוא סנטימנט פדגוגי פרקטי, ולכן הוא בעד מתמטיקה בגרסת הסוציאליזציה — מתמטיקה מועילה, שימושית, כוחנית. את שר החינוך הקודם, שי פירון, הניע סנטימנט פדגוגי אינטלקטואלי, אתי ואסתטי וגם קצת סנטימנט הומני, ולכן הוא היה בעד מתמטיקה בגרסת האקולטורציה והאינדיווידואציה, כלומר מתמטיקה משמעותית, מתמטיקה המשפיעה לטובה על רוחם של התלמידים, אך אינה נכפית עליהם ואינה מועדפת על פני מקצועות לימוד אחרים (ההעדפה ששר החינוך הנוכחי נותן למתמטיקה מבטאת דחייה של מדיניות שר החינוך הקודם, שהעדיף משמעות על פני שימוש).

ניל פוסטמן כותב בספרו "הוראה כפעילות משמרת" [Teaching as Conserving Activity], שכתב כתגובה לספרו הקודם "הוראה כפעילות חתרנית" [Teaching as Subversive Activity], שהחינוך צריך לפעול כמו תרמוסטט בדוד חשמלי — לחמם מגמות תרבויות־חינוכיות שהצטננו יתר על המידה ולקרר מגמות תרבותיות־חינוכיות שהתחממו יתר על המידה.

המגה־נרטיב סוציאליזציה רותח; המגה־נרטיב אינדיווידואציה חמים; המגה־נרטיב אקולטורציה קר ומתקרר. צריך לחמם אותו. חברת הצריכה האינדיווידואליסטית שלנו מחנכת את הנוער באופן אפקטיבי ביותר ברוח הסוציאליזציה והאינדיווידואציה. הורים שאפתנים, ביקורים בקניון, צפייה בטלוויזיה, גלישה ברשת, עושים את העבודה. בית הספר, מוסד חינוכי חלש ביחס למשפחה, לקניון, לטלוויזיה ולרשת, צריך לטפח, אם לא להציל, את החינוך כאקולטורציה ולפתח מדיניות של "אקולטורציה מתגוננת".

למאמר המלא

ראו גם:

אז למה דווקא מתמטיקה, כבוד השר? (חלק ראשון)