המיתוס של אפלטון על השקר האציל בהקשר הסבוך של שיעורי האזרחות בארה"ב

Burch, K. (2007),‪ Plato’s myth of the noble lie and the predicaments of American civic education, Studies in Philosophy & Education, 26, 2, p.‪ 111–125,‪ DOI 10.‪1007/s11217-006-9024-0

עיקרי הדברים:

• כאשר מורים לאזרחות מניעים את התלמידים לחשוב על משמעותה של הזהות הלאומית, בעיקר בסביבת מלחמה, עליהם לפתח את יכולת התלמידים לעשות הבחנות אתיות
• על התלמידים ללמוד לזהות ולשפוט את ההיסטוריה והמיתולוגיה האזרחית שלהם: מה טוב, נכון וראוי להגן עליו; ומנגד מה שקרי, מטעה וראוי להתנערות או גינוי
• חוקרים הבחינו כי מצב מלחמה תפקד היסטורית כמרכיב מכונן בייצור הזהות הלאומית של ארה"ב. מה שלא טופל במידה מספקת הוא השאלה עד כמה התפיסה העצמית האזרחית הזו מבוססת על תפוצה של "שקרים אציליים" שאושרו רשמית
• פאולו פריירה הסביר כי חשוב להקנות לתלמידים יכולת לזהות סתירות. לכן על המורים ליצור מצב של מתח פנימי בקרב התלמידים כתנאי מוקדם לעורר את רצונם לדעת
• מורים לאזרחות המחויבים לחזון דמוקרטי חייבים להקנות לתלמידים כלים לבקר בעצמם מיתוסים ומסורות בדרכים שמשנות את תחושתם לגבי שאלת המשמעות של היות אמריקאי
• מקורו של רעיון החריגות האמריקנית (American exceptionalism) נעוץ בייעוד הפוריטני לגאול עולם חוטא
• מושגים של התעלות - של תמימות, עליונות וגורל מיוחד - היו הרעיונות הדומיננטיים שהתאחדו בסופו של דבר לכדי פרדיגמה שבמסגרתה ניהלו אזרחי ארה"ב משא ומתן על זהותם ועל היות ארה"ב "גן עדן חדש"
• הקודש מגדיר את עצמו באופן אופייני באמצעות אנטיתזה: משמעותה של ''ארץ הקודש'' תלויה בכך שארצות אחרות אינן קדושות; הבחירה של העם הנבחר מרמזת על ניגודו לאומות האחרות בתבל, הטמאות
• הגרסה הרשמית של סיפור גילוי אמריקה על ידי קולומבוס היא דוגמה לנרטיב שבו מערכת היחסים מוצגת במונחים של היררכיה אתית של נעלה על נחות, כמו עצמי/זולת, נוצרי/פגאני, פוריטני/אינדיאני, לבן/שחור, זכר/נקבה וכן הלאה

מיתוס השקר האציל של אפלטון יכול לשמש כלי לניתוח הפרקטיקות האידיאולוגיות המטעות לעתים קרובות של חינוך אזרחי, העלולות לקדם תפיסות אנטי-דמוקרטיות של הזהות הלאומית.

לתקציר המאמר

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא זהות לאומית

בניגוד לפרשנויות המקובלות, ניתן להשתמש במיתוס האפלטוני למטרות דמוקרטיות בשל יכולתו לעורר שאלות נוקבות לגבי ההבניה הפדגוגית של זהות אזרחית. כאשר מורים לאזרחות מניעים את התלמידים לחשוב על משמעותה של הזהות הלאומית, בעיקר בסביבת מלחמה, עליהם לפתח את יכולת התלמידים לעשות הבחנות אתיות. על התלמידים ללמוד לזהות ולשפוט את ההיסטוריה והמיתולוגיה האזרחית שלהם: מה טוב, נכון וראוי להגן עליו; ומנגד מה שקרי, מטעה וראוי להתנערות או גינוי.

חוקרים הבחינו כי מצב מלחמה תפקד היסטורית כמרכיב מכונן בייצור הזהות הלאומית של ארה"ב. מה שלא טופל במידה מספקת הוא השאלה עד כמה התפיסה העצמית האזרחית הזו מבוססת על תפוצה של "שקרים אציליים" שאושרו רשמית.

מחבר המאמר סבור כי לא ניתן להנגיד בין ''חשבון אובייקטיבי'' של ההיסטוריה של ארצות הברית ובין תפיסה ''אידיאולוגית'' או ''מיתולוגית''. כדברי ריצ'רד רורטי, "סיפורים על מה שעם היה וצריך לנסות להיות אינם ניסיונות לייצוג מדויק, אלא ניסיונות לגבש זהות מוסרית" (Rorty, 1998).

פאולו פריירה הסביר כי חשוב להקנות לתלמידים יכולת לזהות סתירות. לכן על המורים ליצור מצב של מתח פנימי בקרב התלמידים כתנאי מוקדם לעורר את רצונם לדעת (2000 Freire,).

מורים לאזרחות המחויבים לחזון דמוקרטי חייבים להקנות לתלמידים כלים לבקר בעצמם מיתוסים ומסורות בדרכים שמשנות את תחושתם לגבי שאלת המשמעות של היות אמריקאי.

המאמר עוסק בשלושה רגעי מפתח היסטוריים בייצור של הזהות הלאומית בארה"ב ובוחן כיצד ניתן לפרש מחדש כל אחד מהרגעים הללו באמצעות שימוש תיאורטי מושכל במוטיב השקר האציל: (א) קולומבוס ומיתוס המוצא (origin) הלאומי; (ii) הפצצות האטום של הירושימה ונגסקי; ו-(iii) הפלישה לעיראק.

לפי הטענה, הדימויים של תמימות ועליונות מוסרית המאפיינים את התפיסה העצמית האמריקאית נוצרו, במידה רבה, באמצעות הדרך המקובלת שבה שלושת האירועים הללו נלמדו בבית הספר. הכוח התרבותי של הדימויים המקובלים קשור מבחינה פונקציונלית לשקר האציל, משום ששקר זה מוחק סתירות, עמימות ופרדוקסים. בעקבות תאורטיקנים של זהות לאומית, טוען מחבר המאמר כי סתירה, פרדוקס ועמימות צריכים להשתלב בצורה בולטת יותר בשיעורי האזרחות, כדי לשפר את האופן שבו הזהות הלאומית מדומיינת.

השימוש במוטיב השקר האציל יוצר תחושת מתח וחרדה מוגברת אצל תלמידים רבים, משום שמושאי האהבה הדומיננטיים של התשוקה האזרחית והפטריוטיות שלהם הופכים לפתע למורכבים ואמביוולנטיים. רגעים כאלה פוריים מבחינה פדגוגית משום שהם מאפשרים לדון מחדש ביחס המדומיין של האדם לזהותו הלאומית. כאשר מיישמים את מוטיב השקר האציל ככלי לניתוח ביקורתי של המיתוסים המגדירים של ההיסטוריה האמריקאית נוצר עושר של "רגעים פדגוגיים".

השקר האציל של אפלטון: כלי לניתוח ביקורתי

היחס של אפלטון לדמוקרטיה מעניין, מסובך ובעל ערך חינוכי-מוסרי רב יותר ממה שמקובל להניח. ואולם רבים ממשיכים להסכים להנחה שהשקר האציל ומיתוס המתכות הוא ניסיונו של אפלטון לבסס היררכיה מעמדית נוקשה הסותרת ערכים דמוקרטיים.

זוהי טעות, משום שלפי המיתוס האפלטוני, בסופו של דבר כל האזרחים ייחשפו למידע מתאים ויבינו שמה שלימדו אותם בילדותם (מיתוס המתכות) היה שקרי - "רק חלום". אפלטון גם מודה באפשרות שלהורים ממעמד נמוך (ברונזה) ייוולדו ילדים ממעמד גבוה, ולהפך.

למרות הבדלים שונים העשויים להתקיים בין יחידים בחברה, לפי אפלטון מוצאם המשותף מן האדמה יודגש על ידי רשויות החינוך כאמצעי להבטחת תחושת סולידריות אזרחית. זהו מומנט דמוקרטי נוסף.

לפי הפרשנות השלטת, אפלטון דגל בכך שקיימים הבדלים מולדים באינטליגנציה וביכולת בין אנשים, ושההבדלים הללו אינם תוצאה של חינוך או סביבה חברתית, אלא חלק מהסדר הטבעי של הדברים. לפיכך, ההטעיה של השקר האציל מתבטאת דווקא בניסיון לשכנע את האזרחים שהם ''נולדים על האדמה כאחים ואחיות שווים'' כשלמעשה, הם אינם שווים.

סיסלה בוק מזכירה את הרעיון של השקר האציל כדי להסביר את ההטעיות הרשמיות שהפיצו פקידים אמריקאים כדי להכשיר את מלחמת וייטנאם. לדבריה, "אפלטון השתמש לראשונה בשקר האציל לסיפור הזוי שעשוי להיות מסופר לאנשים על מנת לשכנע אותם לקבל הבדלים מעמדיים ובכך לשמור על הרמוניה חברתית" (Bok 1999). ואולם, לדעת מחבר המאמר קריאות אלו מתעלמות מהאירוניות המאלפות הרוחשות מתחת לקריאה מילולית של הטקסט, למשל כאשר אפלטון מזהיר את הקוראים ש''שקר מחוצף" מהווה את הבסיס לתיאוריה החינוכית שלו.

הפרשנות של ג'ונתן ליר (Lear), לעומת זאת, מציעה כי מטרתו האמיתית של אפלטון בהחדרת השקר האצילי - במיוחד הכרתו בתפקיד שממלאת הונאה אסטרטגית בגיבוש הזהות האזרחית - מייצגת מהלך שנועד לעורר ספק והרהורים ביקורתיים בתהליך ההתפתחות והתפיסה העצמית האזרחית של האדם. בדרך זו, מיתוס השקר האציל יכול לשרת מטרות דמוקרטיות ופילוסופיות כאחת.

מה משמעות טענת אפלטון לפיה העיר שעליה דיבר, ה"פוליס" המתוארת בספרו "הפוליטיאה", היא רק ''בדיבור''? המשמעות היא ששום עיר כזו לא יכולה להתקיים עכשיו או מאוחר יותר (Bran, 2004), ולפיכך מדובר במשל בלבד שמטרתו ליצור אזרחים טובים וצודקים – ולא במתכון מעשי ליצירת דיקטטורה. לכן, מוטעית הפרשנות המקובלת לפיה מטרתו העיקרית של אפלטון הייתה להכשיר מבנה מעמדי נוקשה המעוגן בתפיסה מהותית של הטבע האנושי.

קולומבוס: השקר האציל ומקורותיו של העולם ה''חדש''

מקורו של רעיון החריגות האמריקנית (American exceptionalism) נעוץ בייעוד הפוריטני לגאול עולם חוטא. מושגים של התעלות - של תמימות, עליונות וגורל מיוחד - היו הרעיונות הדומיננטיים שהתאחדו בסופו של דבר לכדי פרדיגמה שבמסגרתה ניהלו אזרחי ארה"ב משא ומתן על זהותם האישית והאזרחית, על המבנה המיתי והסמלי של אמריקה כ''גן העדן החדש". שכן ה''עם הנבחר'' של אלוהים מייצג דפוס היסטורי של משמעות משותפת התלויה בשורה של הנגדות מוסריות.

הקודש מגדיר את עצמו באופן אופייני באמצעות אנטיתזה: משמעותה של ''ארץ הקודש'' תלויה בכך שארצות אחרות אינן קדושות; הבחירה של העם הנבחר מרמזת על ניגודו לאומות האחרות בתבל, הטמאות.

היסטוריה מקודשת פירושה כיבוש הדרגתי של החול על ידי הקודש ((Bercovitch, 1978. הגרסה הרשמית של סיפור גילוי אמריקה על ידי קולומבוס היא דוגמה לנרטיב שבו מערכת היחסים מוצגת במונחים של היררכיה אתית של נעלה על נחות, כמו עצמי/זולת, נוצרי/פגאני, פוריטני/אינדיאני, לבן/שחור, זכר/נקבה וכן הלאה.

מחבר המאמר מציע לנצל את מוטיב השקר האציל מבחינה פדגוגית כביקורת על אידיאולוגיה - אמצעי לבחון כיצד שקרים אצילים רשמיים מנרמלים ומייצרים שוב ושוב מחדש את הדימויים הדומיננטיים של העצמי ושל האחר. כך ניתן לאפשר לתלמידים להבין את הניגוד הבינארי בין ציוויליזציה לברבריות כהבניה אידיאולוגית ולא כהשתקפות של מציאות אובייקטיבית, כפי שהדברים נלמדים בדרך כלל בבתי ספר. כאשר תלמידים מיישמים את הבנתם המתפתחת של מוטיב השקר האציל על המיתוס של ייסוד ארה"ב, הם מתחילים להעלות שאלות חדשות לגבי הזדהותם האישית עם מרכיבים מרכזיים של המיתולוגיה הלאומית. התלמידים מתחילים להכיר בכך שהנרטיבים ודפוסי החשיבה שהופצו על ידי האידיאולוגיה ומערכות החינוך הרשמיות של המדינה קיימים בתוכם.

גרסה רשמית לא ביקורתית של מוטיב השקר האציל מופצת על ידי הרשויות בגלל הרצון המובן ליצור בסיס קוהרנטי ומקובל מבחינה מוסרית. חלק גדול מהשקר האציל בדוגמה זו הוא שלילי במובן זה שהוא נשען במידה משמעותית על השמטה של עובדות לא נעימות שעלולות לפגוע בדמותו הנערצת של קולומבוס.

המטרה הפדגוגית אינה להעמיד את המיתוס החיובי של קולומבוס על ראשו, אלא לבנות ולשמור על מתח קריטי בין טענות אמת מתחרות. המתח המתהווה הזה רחוק מלהגדיר או לאשר כל אמת, יכול לתפקד כמנוע של סקרנות ותהייה לגבי המקור וההתהוות של ההזדהות האזרחית, ולסייע לתלמידים לבנות בכוחות עצמם זהות כזו בצורה מושכלת, ביקורתית ומאוזנת.

ביבליוגרפיה