מעקב טכנולוגי מציב אתגר לאוטונומיה האישית של תלמידים

Kuehn, L. (2016). Surveillance is a challenge to personal autonomy of students. Our Schools / Our Selves, 25, 3, 97-103

עיקרי הדברים:

• בתי ספר אוספים ושומרים עוד ועוד מידע על תלמידים במערכות מידע וניהול. בהתחלה, ובמקרים מסוימים עד היום, מערכות כאלה התמקדו רק במידע דמוגרפי וביצועי – ציוני מבחנים
• מערכות אלה התחילו לאגור גם מידע על עבודות של מורים ותלמידים: תוכניות לימודים ולוחות זמנים של מורים, מטלות ושיעורי בית, עבודות ופרויקטים שהכינו התלמידים באופן אישי וקבוצתי
• העניין מעלה שאלות רציניות בדבר פרטיות ומעקב: למי יש גישה לנתונים? איזה מידע נאסף? מי מחליט על כך? במשך כמה זמן נשמר המידע?
• הממשל שברשותו כל הנתונים האלה עלול להפוך ל"אח הגדול". או לחלופין ל"אח הרשלן": בקיץ 2015 איבד משרד החינוך בקולומביה הבריטית בקנדה כונן קשיח ובו נתונים על 3.4 מיליון אזרחים
• בקנדה העבירו חוק שאוסר על גופים ציבוריים לאחסן מידע על יחידים בשרתים מחוץ למדינה
• ואולם, החוק הקנדי אינו פותר את בעיית השימוש במיילים, באפליקציות חינוכיות וברשתות חברתיות, שמוחזקים רובם ככולם על ידי חברות בארצות הברית
• מידע על מורים ותלמידים הוא בעל ערך רב למטרות פרסומיות, וחברות עסקיות מעוניינות בו מאוד
• מידע שנשמר באפליקציות חינוכיות עלול ליפול לידיהם של גופים שלישיים
• כאשר בית ספר חותם על חוזה עם סטארט-אפ שמספק שירות חינוכי כלשהו, עליו להבטיח כי השליטה במידע לא תועבר לחו"ל, למשל כאשר הסטארט-אפ יימכר לחברה בינלאומית
• הזכות להישכח מוכרת גם מהחוקים שמגנים על פרטיותם של בני נוער שהורשעו בביצוע עבירות. הרציונל הוא שהילדות והנעורים נחשבים לתקופות של התעצבות וחקירה
• חטאי נעורים לא אמורים לעמוד כמכשולים נצחיים בחייו של אדם, ועיקרון זה אמור לחול גם על מידע שנאגר במסדי נתונים דיגיטליים

למאמר באנגלית

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא סביבות למידה מתוקשבות

פרשת שימוש המשטרה ברוגלות דוגמת זו של חברת פגסוס העלתה לסדר היום הציבורי את סוגיית הפרטיות, ובמיוחד את הסכנות לפגיעה בזכות לפרטיות בעידן הדיגיטלי. שאלות אלה רלוונטיות גם למערכת החינוך, שנוהגת לשמור מידע רב על התלמידים – מידע שעלול ליפול לידיים לא נכונות, ושעלול להיעשות בו שימוש בלתי ראוי. מאמר זה מתאר את ניסיונו של מחוז קולומביה הבריטית בקנדה בקשיים ובבעיות שמעוררים מסדי נתונים על תלמידים במערכת החינוך – וניתן ללמוד מכך גם על המציאות במקומות אחרים בעולם, ובכלל זה על ישראל.

מעקב ופרטיות הם שני צדדים של אותו מטבע. פרטיות היא חלק הכרחי של אוטונומיה אישית – שליטה על האופן שבו אנחנו מציגים את עצמנו לעולם. מעקב הוא תמיד איום על פרטיות – בין עם הוא ממוקד באדם יחיד או שהוא כללי, אך לוכד את היחיד ברשתו. ככל שהתקשורת נעשית גלובלית ודיגיטלית יותר, כך גם המעקב. לכמחצית מהאנושות, כ-4 מיליארד בני אדם, יש סמארטפון (ומקרב בוגרים בעולם המערבי המספרים גבוהים הרבה יותר). לפייסבוק יש כ-2 מיליארד משתמשים ומספר המשתמשים בשירותיה השונים של גוגל (יוטיוב, ג'ימייל, גוגל דרייב, מנוע החיפוש) נאמד גם הוא במיליארדים. ילדים ובני נוער משתמשים בטכנולוגיה – בבית, ברחוב ובבית הספר. רוב המשתמשים – בלי קשר לגיל – אינם מקדישים מחשבה לאיומים שמציב אורח חייהם המקוון על פרטיותם. מספרם הגדול של המועמדים והפוליטיקאים שנאלצו לפרוש ממסעות בחירות בגלל דברים שאמרו לפני שנים ברשתות חברתיות הוא אינדיקציה טובה להיעדר המודעות לכך שדברים שנאמרים ברשת נשארים בה לנצח.

מידע על תלמידים

בתי ספר אוספים ושומרים עוד ועוד מידע על תלמידים במערכות מידע וניהול. בהתחלה, ובמקרים מסוימים עד היום, מערכות כאלה התמקדו רק במידע דמוגרפי וביצועי – ציוני מבחנים. עם השנים, מערכות אלה התחילו לאגור גם מידע על עבודות של מורים ותלמידים: תוכניות לימודים ולוחות זמנים של מורים, מטלות ושיעורי בית, עבודות ופרויקטים שהכינו התלמידים באופן אישי וקבוצתי. חלק מהמערכות מאפשרות להורים גישה לנתונים על ילדיהם – מטלות, מצגות וכו', כמו גם מידע עדכני על הערכות (מבחנים ותעודות). הכוונה היא לאחסן מידע לאורך שנות בית הספר ולצבור תיק עבודות של התלמיד (פורטפוליו) שיוכל להראות התפתחות לאורך זמן. כך לפחות טוענים התומכים במערכות כאלה. עם זאת, מערכות מסוג זה מעלות שאלות רציניות בדבר פרטיות ומעקב:

1. למי יש גישה לנתונים?
2. איזה מידע נאסף?
3. מי מחליט על כך?
4. במשך כמה זמן נשמר המידע?

השאלה למי יש גישה קשורה בשאלה היכן נשמרים הנתונים. זה יכול להיות בשרת של בית הספר, בשרת של אשכול בתי הספר של הרשות המוניציפלית או המחוז, בחוות שרתים אזורית או בענן של חברה מסחרית (כמו גוגל). כל שהמערכת ממורכזת ומקושרת יותר, כך עולות יותר קושיות.

עקרונות שחייבים לשקול כאשר אוספים ושומרים מידע על תלמידים

מצב דברים זה מחייב בירור של שאלות מסוימות כדי להבטיח את פרטיותם של התלמידים:

1. אילו זכויות יש לתלמידים לשלוט במידע הנשמר אודותיהם ואודות העבודות שהם מכינים?
2. האם התלמיד יכול לבחור למי – בנוסף למורה – תהיה גישה למידע?
3. האם התלמיד יוכל להחליט כי חלק מהעבודות לא יהיו נגישות להוריו, במקרה שהמערכת מאפשרת באופן עקרוני גישה להורים?
4. מה בדבר עבודות משותפות – האם הורה יוכל לראות עבודות קולקטיביות, או רק עבודות שביצע ילדו שלו?
5. מי יקבל גישה למידע? היועצת? המנהל/ת? אנשי המנהלה במחוז? פקידים במשרד החינוך? באיזה אופן יוכל כל אחד מהם להשתמש במידע?

פרויקטים בקנדה כמו "ממשלה 2.0" מבקשים ליצור מסדי נתונים גדולים שישקפו את היחסים בין האזרחים לשלטון. שירותים חברתיים, שירותי תעסוקה, מידע בריאותי, רישיונות נהיגה – כל אלה יהיו במסדי הנתונים ויקושרו ביניהם – לכאורה כדי לספק שירותים טובים יותר לאזרחים. ההבטחה היא כי הביג-דאטה תשפר את חיינו. אלא שהביג דאטה מציבה סכנה מיידית שהממשל שברשותו כל הנתונים האלה יהפוך ל"אח הגדול". או לחלופין ל"אח הרשלן": בקיץ 2015 איבד משרד החינוך בקולומביה הבריטית בקנדה כונן קשיח ובו נתונים על 3.4 מיליון אזרחים, ובכך העלה את המודעות לבעיות שיוצרים מסדי נתונים גדולים ומרוכזים.

בקנדה העבירו חוק שאוסר על גופים ציבוריים לאחסן מידע על יחידים בשרתים מחוץ למדינה. החוק הועבר בתגובה לחוק הפטריוט בארה"ב המחייב את מי שמחזיק מידע לספקו בהתקיים נסיבות מסוימות מבלי לדווח על כך לאדם שהמידע אודותיו נמסר, מה שעלול לפגוע בזכויות פרטיות של אזרחים קנדיים (ואזרחים במדינות אחרות בעולם, כולל ישראל).

ואולם, החוק הקנדי אינו פותר את בעיית השימוש במיילים, באפליקציות חינוכיות וברשתות חברתיות, שמוחזקים רובם ככולם על ידי חברות בארצות הברית (פייסבוק, גוגל, אינסטגרם, ג'ימייל, יוטיוב, ווטאספ וכו'). על אף שגוגל טענה כי היא אינה משתמשת במידע על תלמידים באפליקציות החינוכיות שלה כדי לטרגט פרסומות, כמה משתמשים הצליחו להוכיח אחרת. טכנולוגיה דיגיטלית "חינמית" היא הסוס הטרויאני של הפרטת שירותים בבתי ספר. בהקשר זה, כדאי לשאול את השאלות הבאות:

1. מי משלם על השירות החינוכי?
2. מיהו הבעלים של המידע הנשמר?
3. מי מחליט כיצד ניתן להשתמש במידע?

מסחור של מידע

למידע יש ערך. כאשר אנחנו משתמשים בשירותים "חינמיים", אנחנו משלמים בעבור השימוש בהם באמצעות העבודה שלנו. פייסבוק, אפליקציות של גוגל, אימייל חינמי – כולם פועלים על בסיס הערך העודף שאנו מייצרים ואשר מאפשר למרק צוקרברג להשקיע 45 מיליארד דולר כ"מתנה" שניתן להשתמש בה כדי לפתח אפליקציות חינוכיות שהוא מקווה כי יחליפו מורים. מידע על תלמידים הוא בעל ערך רב למטרות פרסומיות.

בעיקר צריך להיזהר מאפליקציות חינוכיות השומרות נתונים אינטימיים, כגון יחסים במשפחה ("הורה מאמץ", "האחר המשמעותי [בן הזוג] של האב"), סיבות למעבר בין בתי ספר ("פרש בשל מחלה", "היה קורבן של מעשה אלימות"). מידע זה עלול ליפול לידיהם של גורמים שלישיים.

גם כשמדובר באפליקציות חינוכיות של סטארט-אפים וחברות מקומיות, תמיד יש אפשרות שהם יימכרו לחברות בינלאומיות, ובכלל זה המידע ששמרו על תלמידים. זהו טבעם של עסקי הטכנולוגיה – ענקים בינלאומיים כמו פייסבוק, גוגל ומיקרוסופט קונים סטארט-אפים וחברות קטנים יותר. כאשר בית ספר או מערכת חינוכית חותמים על חוזה עם סטארט-אפ שמספק שירות חינוכי כלשהו, עליהם להבטיח כי השליטה במידע לא תועבר לחו"ל.

הכיתה הפרוצה

טכנולוגיות המעקב מסירות את הדלתות בחדרי הכיתות. זה התחיל באתרים שבהם תלמידים יכולים להביע בצורה אנונימית את דעתם על מורים. סרטוני וידיאו שצולמו בחדר הכיתה והועלו ליו-טיוב הרחיבו את הפרצה. רשתות חברתיות מטשטשות את הגבולות בין חדר הכיתה לבין החיים מחוצה לו, עד שניתן לדבר על "הכיתה השקופה". מערכות מידע על תלמידים מאפשרות לגורמים שונים להציץ לתוך הנעשה בכיתה: המנהל יכול לעקוב אחרי החומר הנלמד ואפילו, בחלק מהמקרים, לשנות את הציונים שנתן המורה. מורים רבים מתנגדים לטבען הפולשני של כמה ממערכות המידע האלה. מידע על מורים, לא רק על תלמידים, נשמר במערכות כאלה; לפעמים אפילו מידע רפואי אישי ואינטימי.

הזכות להישכח

העיקרון החשוב ביותר שעלה בדיון על פרטיות ומעקב הוא "הזכות להישכח". הביטוי נולד בדיון משפטי שנערך באיחוד האירופי וקבע כי פרטים בלתי רלוונטיים על יחידים לא יוכלו להיות מוצגים בבית משפט רק משום שהם נשמרו במנועי חיפוש כמו גוגל או בינג. החוק האירופי דורש "מסנני מידע" שיסירו נתונים "חלקיים, לא רלוונטיים או כאלה שאיבדו את הרלוונטיות שלהם". חברות החיפוש חויבו לפתח תהליכים שיאפשרו ליחידים לבקש כי תוצאות מסוימות אודותיהם יוסרו ממנועי החיפוש. רגולטורים צרפתים דרשו מגוגל ליישם את ההסרה באופן גלובלי, ולא רק בגבולות האיחוד האירופי, אך גוגל סירבה לכך.

הזכות להישכח מוכרת גם מהחוקים שמגנים על פרטיותם של בני נוער שהורשעו בביצוע עבירות. הרציונל הוא שהילדות והנעורים נחשבים לתקופות של התעצבות וחקירה, וכי חטאי נעורים לא אמורים לעמוד כמכשולים נצחיים בחייו של אדם. אותו עיקרון אמור לחול גם על מידע שנאגר במסדי נתונים דיגיטליים. שמירה על שליטה בנרטיב האישי שלנו – הסיפור על מי שאנחנו – תלוי בכך שנהיה מודעים לאופן שבו מידע אודותינו מוצג. עם זאת, השליטה במידע אישי דורשת פעולה קולקטיבית שתבטיח את זכותנו לבעלות על הזהות המקוונת שלנו.