חינוך: שינוי הוא הוודאות היחידה

נח הררי, י' (2018). "חינוך: שינוי הוא הוודאות היחידה". בתוך: 21 מחשבות על המאה ה-21.  אור יהודה: כנרת, עמ' 267-259

בעבר היו השינויים בחברה ובטכנולוגיה איטיים, כמעט בלתי-קיימים. רוב בני האדם מתו בדיוק באותו עולם שלתוכו נולדו. היום, לעומת זאת, אין לנו שמץ מושג איך ייראו החיים בשנת 2050. איננו יודעים במה נעבוד, איך יפעלו צבאות ומנגנוני מינהל, מה יהיו היחסים בין גברים ונשים או מה תהיה תוחלת החיים. הגוף האנושי עצמו עשוי לעבור שינויים דרסטיים הודות לביו-טכנולוגיה ובינה מלאכותית. לכן, חלק ממה שילדינו לומדים כיום בבית הספר עלול להתגלות כלא רלוונטי בעליל בשנת 2050. רוב בתי הספר עסוקים בהאבסת תלמידים במידע. בעבר היה בזה היגיון, כי מידע היה מצרך נדיר, אולם כיום המצב שונה – ואנו מוצפים בכמויות אדירות של מידע נגיש וזמין ברשת ובמקומות אחרים.

לקריאה נוספת

סקירת מידע – הלומדים החדשים: מאפייני דור ה-Z בכיתה ומעבר לכותלי בית הספר

פדגוגיה מוטת עתיד: מגמות, עקרונות, השלכות ויישומים

בעולם שכזה, הדבר האחרון שמורים צריכים להעביר לתלמידים שלהם זה עוד מידע. לתלמידים כבר ממילא יש יותר מדי ממנו. מה שהתלמידים באמת צריכים הוא היכולת להעריך את המידע שברשותם, להבחין בין עיקר לטפל ולחבר יחד פיסות מידע רבות לתמונה רחבה ועמוקה של העולם.

בתי ספר ליברליים נמנעו מלכפות על התלמידים תמונת עולם כזו או אחרת. ההנחה הייתה שכל עוד מספקים לתלמידים מידע גולמי וחופש מחשבה, הם יוכלו להבין את העולם בעצמם, ושגם אם הדור הנוכחי לא יעשה זאת, יש מספיק זמן לחכות שהדורות הבאים ישלימו את החסר. אלא שהזמן נגמר: החלטות שנקבל בעשורים הקרובים יעצבו מחדש את החיים בכדור הארץ.

מרבית בתי הספר מתמקדים יותר מדי בתרגול כישורים מוגדרים-מראש כמו איך לפתור משוואות דיפרנציאליות, איך לכתוב קוד מחשב בתוכנת C++ או איך לדבר סינית, אבל אין לנו מושג איך ייראו העולם ושוק העבודה בשנת 2050, ולכן אנחנו לא באמת יודעים לאילו כישורים יזדקקו התלמידים כשהם יגדלו.

בתי הספר צריכים להתמקד בפיתוח יכולות של חשיבה ביקורתית, תקשורת, שיתוף פעולה ויצירתיות.

השינויים שכבר התחילו לקרות בחברה, בתרבות, במדע, בטכנולוגיה, בפוליטיקה, בהגירה, בסביבה ובמזג האוויר יערערו את המבנה הבסיסי של חיי האדם. במקום חיים המתאפיינים בהמשכיות – כשכל תקופה בחיים נבנית על בסיס התקופה הקודמת – החיים יתאפיינו בדילוגים ובשסעים.

לכן, בתי ספר צריכים להשקיע פחות מאמץ בכישורים טכניים נקודתיים ובמקום זאת יש לשים דגש על כישורי חיים רחבים. והיכולת החשובה מכולן היא היכולת להתמודד עם שינויים, ללמוד דברים חדשים. ולשמור על האיזון הנפשי במצבים לא מוכרים.

המצב שהיה מוכר לאורך רוב ההיסטוריה של האנושות, שבו לומדים בילדות ובבגרות בעיקר עובדים – ישתנה. בעתיד הקרוב, ובמידה רבה כבר עכשיו, הלמידה תתבצע לכל אורך החיים.

התפרים שמחזיקים את החיים כסיפור רציף יתרופפו וייפרמו, והיה פחות ופחות קשר בין חלקים שונים של החיים. "מי אני?" תהיה שאלה דחופה ומסובכת יותר מאי פעם בעבר.

בני אדם כפרטים והאנושות כולה יצטרכו להתמודד עם דברים שאיש לא נתקל בהם מעולם, כמו מכונות סופר-אינטליגנטיות, גופים מהונדסים גנטית, אלגוריתמים שמסוגלים לשלוט ברגשות והצורך להחליף את המקצוע אחת לעשור. ואולם, לרוב המורים אין הגמישות והאיזון שהם אמורים ללמד, משום שהם עצמם תוצר של מערכת החינוך הישנה.

המהפכה התעשייתית הורישה לנו מערכת חינוך המבוססת על שיטת הסרט הנע. באמצע העיר יש בניין בטון גדול המחולק להרבה חדרים קטנים. בכל חדר יש שורות של שולחנות וכיסאות זהים. עם הישמע הפעמון, שלושים ילדים שכולם נולדו באותה שנה מתיישבים באחד החדרים הללו. מדי שעה מבוגר אחר נכנס לחדר, ומתחיל לדבר.

כמעטו כולם מסכימים שהמודל הזה מתקרב לפשיטת רגל, אבל עד כה לא הצלחנו למצוא מודל חלופי בקנה מידה גדול שאפשר ליישם לא רק במקומות עשירים, אלא בכל מקום.

לתלמידים יהיה קשה יותר ויותר לסמוך על מורים, ועל מבוגרים בכלל, מפני שהאחרונים פשוט אינם מבינים את העולם המשתנה במהירות. לסמוך על טכנולוגיה זה הימור מסוכן עוד יותר, מפני שטכנולוגיה עלולה לשעבד בני אדם.

מי שרוצה לשמר מידה של שליטה על חייו, חייב להכיר היטב את עצמו ואת צרכיו הפנימיים האמיתיים, ולא להניח לאלגוריתמים של אמזון, פייסבוק, הממשלה וגופים גדולים אחרים לקבוע במקומו את טעמיו, ערכיו, צרכיו והעדפותיו.