הילד הוא אדם, אך האדם אינו בהכרח טוב

הרפז, יורם. "הילד הוא אדם, אך האדם אינו בהכרח טוב", הד החינוך, גיליון 05, אפריל 2012, עמודים 130-132.  

ד"ר מרק סילברמן (66) עלה לישראל לפני כחמישים שנה מארה"ב כנער יהודי שהיה פעיל בתנועת "יהודה הצעיר".

לפני 17 שנה ביקשה ממנו הנהלת בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, שם הוא מרצה, להחליף את שמעון פרוס, שלימד קורס על יאנוש קורצ'אק ונפטר בפתאומיות במהלכו.

בימים אלה ראה אור ספרו "הילד הוא אדם: הגותו החינוכית של יאנוש קורצ'אק"
(מכון מופ"ת, 2012).


מה דעתך על הטענה של משה שנר לפיה יאנוש קורצ'אק לא עשה ניסיון להציל ילדים מבית היתומים שלו משום ששקע בספרות של הסטואה והפנים את יחסה המשלים אל המוות?

ייתכן שכמה ילדים היו ניצלים אם קורצ'אק היה מגיב אחרת. קורצ'אק לא צעד עם הילדים למותם משום שהיה סטואיקן.

בהשקפת עולמו היו יסודות סטואיים, ללא ספק, אך היא הייתה, כפי שהראיתי בספרי, מורכבת בהרבה.

אין לצמצם את השקפת עולמו של קורצ'אק ליסוד הסטואי שבה בשום אופן.

קורצ'אק סבר שבגטו לא נותרו עוד אנשים מבוגרים שילדים יכולים להישען עליהם ולהיעזר בהם.

בתנאי הגטו כולם הפכו לילדים – ילדים אומללים המנסים מתוך פניקה להציל את חייהם.

במצב כזה, הוא חשב, עדיף שהילדים יישארו יחד – עד המוות. ובכל מקרה, הסיכויים להינצל היו קלושים ביותר.

הרי גם מורדי גטו ורשה לא קיוו להינצל בזכות המרד. הם רצו למות כראוי. השאלה הייתה איך למות ולא איך לחיות.


המורדים ביקשו למות במרד. קורצ'אק ביקש למות בדרך אחרת.

כן, בשקט, ללא פניקה. זה היה המרד שלו. "כולם בשקט", שומרים על כבודם, על צלם אנוש.

הרי הנאצים רצו להביא את היהודים למצב של בהמות, ליטול מהם את כבודם האנושי.

קורצ'אק שמר על כבודם של הילדים בחייהם בבית היתומים בתנאי הגטו האיומים ובמותם – באותו מצעד ידוע.



לפני שאבקש ממך לומר לנו משהו על כתביו החינוכיים, שאותם ניסית לארגן בספר שלך, נגיד עוד משהו על מותו: מותו לא היה מנותק מהשקפתו החינוכית – סטואית או לא.

נכון. הוא חשב שלדעת לחיות זה גם לדעת למות; שהמוות זורם לתוך החיים ולהפך.

הוא היה רליגיוזי מאוד ואף מיסטיקן. הוא חשב שיש משהו מעבר לחיים ולמוות, וחשב שאם למות – אז למות כמו שצריך.

זמן קצר לפני הצעדה לרכבת שתיקח אותו, את הילדים ואת אנשי הצוות לטרבלינקה הוא מעלה עם הילדים מחזה של רבינדרנט טאגור, שמספר על הכנתו של ילד לקראת מותו.

ילדים משחקים במחזה שכל עניינו הוא קבלה נכונה של המוות. אתה מבין...?

אז ההתעקשות שלנו על הצלת הילדים היא כנראה ביטוי לאתוס הציוני: לא עוד כצאן לטבח; נקים צבא עם יחידות מובחרות ונגן על חיינו...

האתוס של קורצ'אק לא היה ציוני, אלא קרוב בהרבה לאתוס של אותם יהודים בעלי אמונה דתית עמוקה שהגיבו על ההתנהגות הנאצית הברוטלית בהתנגדות אתית־רוחנית לא אלימה.

בהבדל מהתנגדותם של יהודים אקטיביסטים – קומוניסטים, בונדיסטים, ציונים – שביקשה להרוג נאצים רבים ככל האפשר, קורצ'אק היהודי והלא יהודי – שהרי זהותו הייתה מורכבת ביותר – בחר בדרך אחרת.

שתי צורות ההתנגדות הזאת לרוע הנאצי ראויות לדעתי להערכה עצומה; שתיהן נובעות מתודעה עמוקה של כבוד האדם.

אתה מכבד את הבחירה של קורצ'אק לצעוד עם הילדים בשורות מסודרות למותם.

כן, מאוד. לא צריך להפוך את הצעידה הזאת לגרנדיוזית, אבל אי אפשר לבטל אותה. היה בה משהו מרשים ביותר, מחריד ומעורר השתאות.


תגיד משהו על השקפתו של קורצ'אק. אתה ניסית לארגן את התובנות "הכאוטיות" של קורצ'אק ולגלות בהן עמדה חינוכית מסודרת.

נכון, משום שקורצ'אק כתב בצורה של ניתוחי מקרה (case studies) ותיאר אותם בצורה ספרותית.

הוא התבונן במציאות כלשהי מחיי בית היתומים שלו או מהחיים בכלל, תיאר וניתח אותה ויצר תובנות כלליות על החינוך והחיים.

הוא סלד מכתיבה תאורטית שיטתית וניסה ללכוד את החיים באמצעות רשימות על בסיס התבוננות.


מהי נקודת המוצא שלו, האינטואיציה הבסיסית?

נקודת המוצא שלו, על פי הניתוח שלי, היא שהילד הוא אדם. כך קראתי לספרי – "הילד הוא אדם"; והאדם הוא יצור גדל.

בדומה לג'ון דיואי, קורצ'אק חשב שהתכונה המהותית ביותר של האדם היא היותו בגדילה, בצמיחה מתמדת.

וכיוון שזו התכונה המהותית של האדם, אין הבדל מהותי בין אדם־ילד לבין אדם־מבוגר – רק זמן הגדילה מבחין ביניהם. למבוגר יש יתרון של זמן גדילה על פני הילד – לא יותר.


ומה תפקידו של החינוך?

לספק תנאים נאותים לגדילה, מרחב בטוח, תומך. בתנאים כאלה הילד יוכל לגלות למה הוא שואף ולכוון את עצמו.


כלומר חינוך עקיף – יצירת תנאים לגדילה עצמית; לא חינוך ישיר שבו אומרים לילד מה טוב ורע, נכון ולא נכון, ומנסים לכפות עליו התנהגות בהתאם.

כן, קורצ'אק התעניין בעיקר בחינוך מוסרי, בחינוך האופי – וזה יכול לבוא רק מבפנים. חינוך מבחוץ, על ידי הטפה ותוכחה לא רק שאינו עובד, הוא מכשיל.

אם אין רצון אמיתי מצד הילד להשתנות, אז אין סיכוי שישתנה.

חינוך אמיתי יכול להצליח רק על ידי עבודה עצמית של המתחנך.

המחנך צריך לבנות הקשרים שיניעו את המתחנך ויאפשרו לו לחנך את עצמו. חינוך במהותו הוא חינוך עצמי.


בעיקר כאשר מדובר על חינוך מוסרי.

קורצ'אק לא זלזל בחינוך קוגניטיבי, בחינוך לידע, אבל בשבילו חינוך הוא קודם כול חינוך מוסרי – לסייע לאדם להיות שוחר צדק ורודף שלום.

ואת זה אפשר לעשות רק בשיתוף המתחנך בתהליך החינוכי.


הוא מזכיר את רוסו אך שונה ממנו מאוד.

הוא שונה מרוסו בכך שהתנאים שיצר אינם מניפולטיביים.

בהבדל מרוסו, שרצה לביים את התנאים כך שהילד יחשוב שהוא פועל מתוך רצונו החופשי אך התנאים שהמחנך יצר הם שקובעים למעשה את רצונו, קורצ'אק יצר תנאים גלויים, מוכרים לכול, שאפשרו לילד להיות חופשי ואחראי למעשיו.

הוא גם היה שונה מרוסו משום שלא חשב שהילד טוב ממהותו ורק החברה מקלקלת אותו.

הילד הוא אדם, והאדם לא בהכרח טוב. קורצ'אק ראה את הילד על הדחפים הטובים והרעים שבו.

הוא היה אידאליסט מציאותי.

הטבע כפי שחווה והבין אותו מלמד שגדילה וצמיחה – שיפור העולם והשתפרות עצמית – היא אפשרות ממשית; אפשרות חלקית המוגבלת על ידי כליה ומוות, אך בכל זאת אפשרות שחובה לנסות לממש אותה.

אז היה בו הרבה אידאליזם, אבל מציאותי.


ומה יחסו של קורצ'אק למחנך, כיצד הוא ראה אותו?

התכונה העיקרית של המחנך לפי קורצ'אק היא יכולת להתאפק, להצטמצם, לתת מקום לילד; לא להשליך עליו את החלומות, התשוקות והתסביכים שלו.


כל כתיבה על מישהו אחר היא גם כתיבה על עצמך, ודאי כתיבה על קורצ'אק. מה הביא אותך לקורצ'אק?

קורצ'אק לימד אותי להיות אב – אב טוב דיו.

הוא נתן לי שפה שהייתה חסרה לי לאבהות לשלושת בניי; השקפת עולם הומניסטית בעלת גוון רליגיוזי; וגם השקפת עולם חינוכית שעיקרה המצאת תנאים לגדילה של אנשים בכלל ואנשים צעירים בפרט.