מגמות בהכשרת מורים בעולם – תהליכים ובעיות

מקור: סיכום הרצאה מתוך יום עיון בנושא: "המכללות האקדמיות לחינוך – נתיב במערכת ההשכלה הגבוהה" שנערך במכון מופ"ת.

למצגת המקורית - ראו קובץ מצורף מימין
כמו כן ניתן לצפות בהקלטה של ההרצאה (והרצאות אחרות מיום העיון) בקישור זה:
http://www.mofet.macam.ac.il/iun/netiv/video/

הבעיות בתהליך הכשרת המורים אינן ייחודיות לישראל ומשותפות להרבה מדינות בעולם בתקופה האחרונה וחלק מתהליך כללי. השאלה שעולה היא באיזה מסגרת כדאי לעשות את הכשרה, מה משכה הרצוי, וכיו"ב.

ישנה תחושה שהאקדמיה נכשלה במשימת הכשרת המורים ולא מספקת למערכת החינוך את המורים שהיא צריכה – באופן כללי נטען שהכשרת המורים נעשית מול אנשים שלא מתאימים להוראה, מוענק להם ידע לא רלבנטי למורים, במסגרת שלא הולמת את צרכי המקצוע, בעיתוי מוטעה, במיקום שגוי ועוד. מקור הביקורת הוא חוסר שביעות הרצון הוא של ההורים, התלמידים והציבור הרחב, ומכאן הדרך קצרה להאשמת המורים ומערכת ההכשרה.

לפיכך המערכת כל הזמן בתנועה ומבקשת שינויים וסוג של רפורמות: בקצה אחד של הציר ישנם כאלה הטוענים שאין צורך בכלל בהכשרת מורים אקדמית, ומנגד יש צד שטוען שיש לשאוף לתואר שני כתנאי להוראה. הדעות נעות על ציר זה ואין מחקר שבוחן לעומק את הסוגיות (למעשה בייחוד בשנתיים האחרונות המחקרים מבשרים על כך שאיננו יודעים מספיק) ולכן הבמה פתוחה לויכוחים פוליטיים ואידיאולוגיים בנושא.

בראשית היה מודל התפיסה השוליאית (תקופת הסמינרים להוראה) שבו הדגש היה על פעולת ההוראה. המורה נדרש ללימודי יסוד, לימודים פדגוגיים, התמחויות (ידע של תוכנית הלימודים הבית-ספרית ודרכי הוראתה) וממד ההכשרה.

בהמשך היתה תפיסת האקדמיזציה שהתבססה על מודל אחר: במרכזה עומד היישום. דהיינו יש קודם כל לרכוש את הידע ואז לצאת לעבודת השטח. שלושת מרכיבי הידע הם:

א. ידע עיוני – תיאוריות בפסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה. מצד אחד לימודי חינוך בסיסיים ומצד שני מקצועות ההוראה. (כ-40%)
ב. ידע על המעשה – מצד אחד הידע על ההוראה, מתודיקה, ידע תוכן פדגוגי וכו'. ומצד שני - חינוך בשירות ההוראה: סביבות למידה, תהליכי הוראה-למידה, הערכה. (כ-40%)
ג. ידע מעשי – ההכשרה להוראה עצמה, ההתנסות בה, תהליכי רפלקסיה וכיו"ב. (כ-20%)

כידוע בפועל קיימים בארץ ובעולם שני מודלים עיקריים:

B.Ed – תוכנית לימודים אחת שמשלבת את שלושת הרכיבים הנ"ל,
או מודל ה-MAT במערכת האוניברסיטאית – שבה יש הפרדה בין מקצועות ההוראה ששייכים ללימודי התואר, ואילו כל השאר קשורים לתעודת ההוראה. (הידע המעשי תופס חלק מצומצם יותר)

בחלק מהמקומות בעולם שדרגו את תעודת ההוראה במערכת האוניברסיטאית לרמת תואר שני, אך בכל מקרה במקביל ל-B.A יש לאדם תואר אקדמי נפרד והוא תעודת ההוראה האקדמית.

לאור זאת נשאלות השאלות:

האם ידע דיסציפלינארי ברמה האקדמית מסייע להוראה טובה? האם אין זה מספיק להכיר לעומק את תכנית הלימודים? האם נכונה ההפרדה בין "המקצוע" לבין דרכי הוראתו?

האם ידע ברמה אקדמית של מדעי החינוך מסייע להוראה טובה? האם יש הסכמה לגבי "התכנים"? (עובדתית) והאם ישנה הסכמה לגבי "הוראה טובה"? (ערכית)

מה מקומה של ההתנסות בתהליך ההכשרה? האם העבודה המעשית יעילה? כיצד מתגברים על הפער שבין לדבר על..ולעשות את..?

פרופ' בק מדגיש כי אין לשאלות אלו מענה מחקרי ברור והתשובות חלוקות ולא חד-משמעיות.
מלבד מתמטיקה, לא ברור בכלל שתואר אקדמי ראשון במקצוע מסייע להוראה, ואפילו לא תואר במדעי החינוך.

לאור זאת הוא מבקש להציע מודל אלטרנטיבי, שטענתו המרכזית היא שצריך לתפוס את ההוראה כמקצוע מעשי, שבמרכזו נמצא המורה הבונה לעצמו תיאוריה שבתוכה הוא עובד. הידע שלו בנוי משלושה רכיבים, שמזינים אחד את השני במעין מעגל אינטראקטיבי:

א. ידע פומבי (תיאוריה)
ב. ידע מקומי – הנובע מקהילות העשייה העובדת בבית הספר בו הוא עובד.
ג. ידע אישי – הנובע מהתנסות ורפלקסיה.

הרעיון הוא ש על מנת להצמיח את המורה למערך זה, לא כדאי להשאיר את ההכשרה לשדה כי שם אין זמן לכך, אלא יש ליצור מבנה שבעיקרון הוא אקדמי – כלומר מחייב מחקר, ריחוק מסוים מההוראה ותפיסה שיטתית ולעבור ממצב של תואר ראשון דיסציפלינארי לתואר שני בהוראה.

התואר הראשון לא צריך "להפריע" ללימודי ההוראה, (כך למשל בצרפת מקדישים כשנתיים לתרגום הידע הדיסיפלינרי מהתואר הראשון לתכני ההוראה ותכנית הלימודים) ויש לנתק את השאלה מה המורה כבר יודע מלימודי הדיסציפלינה שלו לבין מה הוא צריך לדעת לצורך הוראה.