עקרונות של הוראה טובה

מקור:

Grawemeyer Award for Education at the University of Louisville
"Pedagogies of Uncertainty: Teaching for Understanding, Judgment and Commitment"

אברהם פלקסנר

בדברי הפתיחה מוקיר פרופ' לי שולמן את פועלו של אברהם פלקסנר (Abraham Flexner).

ב- 1968, עבד שולמן בבי"ס לחינוך באוניברסיטת מישיגן ובמפתיע נתבקש ע"י הדיקן החדש של בי"ס לרפואה לשתף פעולה. מתוך סקרנות לראות כיצד בני אדם מתמודדים עם פתרון בעיות נענה שולמן לאתגר והחל להסיט את המחקר שלו לחקר הדיאגנוזות הרפואיות - כיצד מתמחים ברפואה מגיעים למסקנות ומקבלים החלטות בתהליך קביעת דיאגנוזה. בהמשך לקח שולמן את המחקר בחזרה לתחומו: הוראה והכשרת מורים.

כך למעשה נוצר בי"ס לרפואה מיוחד, שלאו דווקא מתחיל בשנתיים של למידה מדעית מסורתית, אלא בקליטת סטודנטים לעבודה מעשית כבר מהיום הראשון ללימודים.
כיוון שתחום הרפואה היה זר לשולמן הוא שאל את עצמו איך מאפיינים קוריקולום בתכנית שכזאת?
והתשובה היתה טמונה בשיטתו של פלקסנר..

פלקסנר היה מורה ומנהל בי"ס שהקים בעצמו, ובהמשך חייו עמד בראש Carnegie Foundation (שכיום שולמן הוא נשיאה). פלקסנר פרש בגיל 42 כדי להקדיש עצמו למחקר ולמידה. בפגישה עם נשיא MIT ב- 1906 הוצע לפלקסנר לחקור את איכות לימודי הרפואה בצפון אמריקה. למרות שאין לא ידע ברפואה, נשיא MIT הדגיש בפניו שמדובר במחקר חינוכי.
פקסנר בילה שנתיים תמימות במחקר וביקור של כל אחד מבתי הספר לרפואה בארה"ב וקנדה (178 במספר!) וכאשר פורסמ ממצאי הדו"ח, התוצאה היתה שמחצית מבתי הספר האלה נסגרו בגלל תהליך פדגוגי לקוי.

שלושה סוגים של פדגוגיה

בהמשך דבריו מתאר שולמן את אחת מתוכניות העבודה העיקריות של Carnegie Foundation:
מדובר בפרויקט שנמשך כבר 10 שנים וחוקר את הלמידה וההכשרה של בעלי המקצועות: עו"ד, מהנדסים, אנשי דת, אחיות, רופאים.
איך בונים סביבה אקדמאית לאנשי מקצוע אלה שהחברה כה תלויה בהם?
כיצד מכשירים אותם בשלבים השונים?

מסתבר שככל שנכנסים לעומק הפדגוגיה של מקצועות אלה מגלים קווי דמיון, וניתן ללמוד מהמחקרים הנ"ל על הוראה בכלל.
בתחומי דעת אחרים מטרת ההוראה היא שהלומדים יתעמקו ויבינו יותר את התחום, בצורה ביקורתית, גמישה, פרשנית וכיו"ב. אלא שבבית ספר מקצועי הבנה של תחום הדעת אינה מספיקה כיוון שבמקצועות הנ"ל (ובחינוך) הסטודנטים נדרשים ללמוד לעשות דברים; אנו מדברים על הפרקטיקה של המקצועות, על ביצועים ועל מיומנות.

השילוב של מקצוען שיודע לחשוב טוב וגם לבצע טוב עלול להיות מסוכן, אם לא יהיה ממדים נוספים של הגינות (integrity) מקצועית, ערכים, כנות, אופי ומחויבות.
בתי הספר המקצועיים מנסים להקנות גם את המאפיינים האלה, הקשורים בזהות מקצועית, כיוון שבעלי מקצועות אלה למעשה נדרשים לתת שירות ישיר לחברה האנושית.

לטענת שולמן גם בבתי הספר לחינוך יש לדבר על המחויבות המוסרית של המורה לחברה ולהפנים את שלושה סוגים של פדגוגיה:

1. פדגוגיה של השכל (pedagogy of the mind)
2. פדגוגיה מעשית (pedagogy of the hands)
3. פדגוגיה רגשית (pedagogy of the heart)

שולמן מאמין כי השלבים קשורים זה בזה כיוון שאם סטודנט לא רכש ידע וניסיון פרקטי, יהיה קשה ללמדו לפתח אתיקה מקצועית, הערכים לא יהיו חלק מליבה רגשית אלא בגדר עקרונות תיאורטיים בלבד.
לדעתו במקצוע המשפטים יש יותר מדי פדגוגיה של השכל – עד כדי כך שאלפי אנשים שונים בסיום השנתיים הראשונות ללימודיהם חושבים ומשתמשים בטרמינולוגיה זהה.
בהכשרת אחיות יש יותר מדי פדגוגיה מעשית, עומס גדול של פרקטיקה ועבודה בשטח. לא מוקצים מספיק משאבים ללימוד התיאוריות והמדע שמשתנה באופן תדיר בימינו ודורש התעדכנות.

עקרונות של הוראה טובה

לכל אחד מהמקצועות שנחקרו יש "חתימה פדגוגית" מובהקת. כך למשל לימודי משפטים מזוהים בתודעה התרבותית שלנו עם מרצה קשוח שעומד מול אולם של 120 סטודנטים ודורש תשובות מהירות מכל אחד. לימודי רפואה מזוהים בתודעתנו בעיקר כסבב המפורסם של ביקור החולים שעושה הרופא עם קבוצת סטודנטים... ונשאלת השאלה מדוע המקצועות האלה פיתחו דרכי הוראה מובחנות שכאלה?

הוראה אינה דבר כללי ואי אפשר לקבוע בצורה אחידה מהי הוראה טובה. הוראה היא דבר משתנה בהתאם לתכנים, להקשרים ולתלמידים. אך עדיין שולמן חותר לחפש אחר עקרונות אוניברסאליים להוראה טובה, שיעמדו במבחן הזמן בהתאם לשלושת רמות הפדגוגיה שהוזכרו:

  • מודלים והרגלי הוראה קבועים - שגרה זו חשובה על מנת שהסטודנטים יכירו תבניות וידעו את החומר ומה מצופה מהם. לדעת שולמן היצירתיות ושבירת השגרה צריכות להגיע רק בשלב מאוחר יותר. השגרה דווקא משרתת את הגמישות שתבוא אחר כך, יש קודם כל להטמיע את ה-habbit.
    לדעת שולמן אחת הבעיות בהכשרת מורים היא שלצערו כל תוכנית חושבת שעליה להיות שונה ומקורית מהאחרת, מה שמונע מהתחום של הכשרת מורים לייצר "חתימה פדגוגית" כמו מקצועות אחרים.

  • במקצועות שנחקרו תמיד ישנה דרישה להפגנת ביצועים של התלמידים – האויב הגדול ביותר של כל למידה היא חוסר הנראות (invisibility). אם תלמיד נעשה בלתי –נראה הוא ישקע בנוחיות האנונימיות ויפסיק ללמוד. המקצועות בעלי "החתימה הפדגוגית" דורשים כל הזמן לבדוק את ביצועי הסטודנט. אפילו אם ביום מסוים לא פנו אליך, כל סטודנט יודע שהוא עשוי להיות הנשאל הבא בתור ולעמוד למבחן בכל רגע.

  • הסטודנטים צריכים להיות מעורבים מאוד. ההופעות האלה אינן אקראיות אלא יש בהן אחריותיות accountability – כלומר "קודם עליך לסכם ולאמר לי מה הבנת מהטקסט ורק אח"כ תאמר לי מה דעתך עליו". זה מכריח את הסטודנט להקשיב למה אחרים אומרים ולהיות מאזין אקטיבי.

  • תחושת תלות הדדית. הסטודנטים צריכים להיות נוכחים במהלך ההוראה. לא ניתן לתת הרצאה מסורתית בלבד ללא אינטראקציה ומבלי הדרישה שהסטודנטים יהיו נוכחים פיסית.

  • מדובר במקצועות עם בפדגוגיות של חוסר ודאות (Pedagogies of Uncertainty)- המורה צריך להתמודד איתן עם אי-ודאות ולתת מענה לסיטואציות לא צפויות. זה מודל אותנטי ואמיתי של החיים המקצועיים – ההקשרים תמיד ישתנו ועליך להתאקלם כל הזמן.

  • הסטודנט עשוי להידרש בכל רגע לתת תשובה בפני כולם, ולהפגין את הידע בכתה, לעמוד לשיפוט וביקורת מול עמיתיו ומול המורה. סביר להניח שסטודנט חש חרדה, פחד, תחושת סיכון – המשמעות  שמעורבים כאן רגשות. לדעת שולמן מדובר בתופעה חיובית כיוון שאם אינך מוכן להשקיע אמוציות במקצוע לא תוכל להתעמק בו לחלוטין. רק כך תתפתח תחושת זהות מקצועית, ערכי מקצוע וכיו"ב.

  • מדובר בפדגוגיות שמובילות לאחריות אישית, מיומנות גמישה והבנה עמוקה. הוראה אינה דבר שלומדים פעם אחת ולתמיד ואפשר לזנוח. ההוראה דורשת כל הזמן להתאמן ולהתעדכן.

    לפריט זה התפרסמו 1 תגובות

    קראתי את הסיכום המוצג כאן ונראה לי שהוא חשוב במיוחד בעידן שבו ישנה נטייה לקחת את חוסר הודאות הפדגוגי למחוזות של העדר תכנון מצד המורה ועשייה "יצירתית" שלעיתים פירושה "בואו נזרום"… אולי הגענו (מקצוע ההוראה) למקום שבו אומר לנו שולמן, תעצרו, כדאי לכוון לרכישת ידע ובהמשך לדיון בו… כי גם אם הידע זמין, אם ישאר על המדף המטפורי לא ישרת את הנמענים…

    פורסמה ב 22/06/2006 ע״י דיתה פישל
    מה דעתך?
yyya