נקודות היתוך להוראת המדעים: פדגוגיית "ארגון עצמי" כאבלוציה חדשנית בחינוך

Laroche, Lyubov. Nicol, Synthia. Mayer-Smith Jolie. "New Venues for Science Teacher Education: Self-organizational Pedagogy on the Edge of Chaos". Complicity: An International Journal of Complexity and Education, vol. 4 no. 1 (nov. 2007). Pp. 69- 83.

לפני יותר משלושה עשורים, שלטה בעולם הארגוני מטפאורה מודרנית נודעת, היא מטפאורת המכונה. המערכת החינוכית עוצבה באופן מכני, ופעלה במרחב עצמאי ומבודד, המקיים מעט קשרים עם העולם שמחוצה לו. מורים רבים, בתהליך הכשרתם, נותרו לא מוכנים לחיים האמיתיים בסביבת בית הספר, סביבה שלעיתים תכופות הינה מורכבת, דינאמית ובלתי צפויה.
לכן, בנוסף להכשרה המקובלת, ישנו צורך במודל פדגוגי חדש, המאופיין במידה גדולה יותר של פתיחות וגמישות, אשר יטפח בקרב הסטודנטים להוראה את הכישורים הנדרשים להתנהלות יעילה בסביבת החינוך המורכבת והדינאמית.
מסגרת תיאורטית כזו מתפתחת היום מן המדע החדש של המורכבות. מדובר בתחום אינטר-דיסציפלינארי, הנובע מתוך התפתחויות חדשות במספר דיסציפלינות מדעיות כגון ביולוגיה, כימיה, טכנולוגיה, אקולוגיה וכולי. מדע חדש זה מתמקד באבולוציה של המורכבות בתוך ובין המערכות הפועלות בעולם. התהליך הספונטני והדינאמי בו נוצרים סדרים חדשים מורכבים מתוך מה שנדמה על פני השטח כמצב כאוטי, מכונה "ארגון-עצמי". הרעיונות הקשורים ל-"ארגון עצמי" הם; קשר בין תופעות ורשתות הנראות אקראיות על פני השטח, פתיחות מערכתית, והתנאים בהם הבלתי צפוי הופך לחדש.

מאמר זה עוסק בניסיונם של קבוצת החוקרים לפתח שיטה פדגוגית המבוססת על יישום רעיונות של מורכבות ו"ארגון עצמי" בתחום החינוך. הקונטקסט למחקר זה הינו קורס לשיטות מדעיות, שהיווה חלק מתכנית ההכשרה למורים המיועדים להשתלב בבתי ספר יסודיים.

תחילה, הוטל על המורים להתכונן למלאכת ההוראה על ידי למידת נושאים מדעיים מסוימים. המורים חולקו לקבוצות קבוצות ולמדו את החומר בצוותא. לא ניתנו להם הוראות מדויקות, אולם הכוונה מצד המדריך הייתה נגישה עבורם בכל עת. כך בא לידי ביטוי מאפיין של "הארגון העצמי"- למידה קולקטיבית, בה האחד תורם מידיעותיו והבנתו לשני, תהליך דינאמי ממנו מרוויחים כל הפרטים. לאחר מכן, המורים דנו בינם לבין עצמם באופן בו יעבירו את השיעורים ויפיקו עם הילדים את קלטות הוידאו אותם נדרשו להכין על נושא השיעור. בזאת בא לידי ביטוי מאפיין מובהק נוסף של "הארגון העצמי": למורים אמנם ניתנה מסגרת שכללה את נושא הלימוד, גילאי הילדים אותם ילמדו, מגבלות הזמן וכולי, אולם כל השאר (אופן הלימוד, גישה כללית ) היה תלוי בהם. לאחר שלמדו את החומר ודנו בשיטות הלימוד, העבירו המורים את החומר לתלמידים הצעירים והכינו איתם את קלטות הוידאו. השיעורים התבססו על הגישה המאפשרת לילדים את החופש לקחת סיכונים, לשתף פעולה, לאלתר, להיות יצירתיים ולהביע רצונות אישיים. יש להדגיש כי פעילות מעין זו, המערבת יצירה מתחום המולטימדיה בתהליך לימוד מדעים, מניבה פעילות רבת-מימדים, חוצה דיסציפלינות, ומאפשרת למידה דינאמית וגמישה, הן עבור התלמידים והן עבור המורים.

התוצאות היו חיוביות ביותר: הילדים השתתפו בניסויים ובפעילויות באופן נלהב. המורים היו מסופקים עם אסטרטגיות הלימוד אותן תכננו. המורים גילו פתיחות כלפי רעיונות התלמידים והראו יכולת גמישות מחשבתית, ולמדו בתהליך כיצד להתמודד עם קולות ודעות של תלמידים רבים; כיצד להדריך את התהליך של יצירה קולקטיבית ולא לכפות דעה אחת. הם למדו כיצד להתאים עצמם אל הבלתי צפוי. לאחר הניסוי, העידו המורים כי הם אינם תופסים עוד את הוראת המדע כדיסציפלינה משעממת ו"יבשה". הם למדו לראות את המדע בכל מקום, לשלב ניסויים מדעיים עם פעילויות יצירתיות, לקחת סיכונים ולאלתר תוך שיתוף פעולה.
הסטודנטים להוראה שהשתתפו בניסוי המליצו בחום לשלב את המודל הפדגוגי של "ארגון עצמי" בתכנית להכשרת מורים. מחקר זה הינו אחד הניצנים הראשונים והמבטיחים להבנה טובה יותר וליישום בר תועלת של הפדגוגיה הפוסט-מכניסטית, המכונה פדגוגיה של "ארגון עצמי". אכן, עד כמה שפדגוגיה זו נתפסת כלקיחת סיכון, זהו סיכון ששווה ללקחו.


התקציר נכתב ע"י עמרי אור