המהפכה הבלתי גמורה
אורית שורץ־פרנקו , "המהפכה הבלתי גמורה", הד החינוך , אוקטובר 2012 , ע"ע 58-59.
ג'ון דיואי הוא האבא של מהפכת החינוך המודרני, שהעמידה את הילד במרכז. אך המהפכה של דיואי נתקעה באמצע הדרך; צריך לחלץ ולמצות אותה
אורית שורץ־פרנקו
ד"ר אורית שורץ-פרנקו היא מורה לפילוסופיה בבית הספר "עירוני א' בתל אביב
התלמידים של ימינו אינם מכירים את השם ג'ון דיואי, אך כל אחד ואחת מהם – ביסודי, בחטיבת הביניים ובתיכון – חייבים לו תודה. על מה? על שיעורי אמנות ושיעורי מחשבים; על הוראה מגוונת שכוללת עבודות חקר, שיחות, צפייה בסרטים; על טיול שנתי; על נוכחותם של יועצים ואבחונים לליקויי למידה; על כל הבחירות וההתאמות; על היחס האישי. כל האפשרויות הללו, הנראות לתלמידים (ומורים) מובנות מאליהן, הן תוצאה של מהפכה חינוכית שהגה והנהיג ג'ון דיואי.
אבי החינוך הפרוגרסיבי
דיואי – פילוסוף, פסיכולוג ואיש חינוך (1859–1952), נולד בוורמונט, ארצות הברית. הוא נמנה עם מייסדי האסכולה הפילוסופית הקרויה פרגמטיזם (יחד עם צ'ארלס פירס וויליאם ג'יימס). הפרגמטיסטים יצאו נגד המסורת הפילוסופית התופסת את התודעה האנושית כישות נפרדת מן המציאות ומרחפת בעולמות של אידאות מופשטות. הם תפסו את הפילוסופיה כהתמודדות עם בעיות הנובעות מהמציאות הממשית של האדם, ואת האמת כנמדדת לפי תוצאותיה והתועלת שהיא מביאה לאדם.
מחשבת החינוך של דיואי פותחה בכמה ספרים. הידוע והחשוב בהם הוא "דמוקרטיה וחינוך" (ראה אור בעברית ב־1969 בתרגום י"ט הלמן, מוסד ביאליק).
דיואי לא הסתפק בכתיבה וניסה לממש את רעיונותיו בבית הספר "המעבדה" שהקים עם אשתו, אליס, באוניברסיטת שיקגו ואחר כך בבית הספר "לינקולן" שהקים בניו יורק. בבתי הספר האלה ניסו הוא וצוותו ליישם "חינוך דמוקרטי", שחלק עיקרי בו הוא חינוך המבוסס על התנסות פעילה של הילדים עם התכנים שלמדו, למשל למידה על תהליכים כימיים באמצעות הכנת ארוחת בוקר.
בהשראת רעיונותיו של דיואי נוצרה התנועה הפרוגרסיבית בחינוך – שהולידה את רוב בתי הספר החופשיים, הפתוחים והדמוקרטיים בעולם. דיואי עצמו סירב למעמד של אבי התנועה, משום שהסתייג מהפרשנות הפשטנית והדיכוטומית (החינוך המתקדם כניגודו המוחלט של החינוך המסורתי) שהמחנכים הפרוגרסיבים נתנו לרעיונותיו. בספרו "ניסיון וחינוך" (בתרגום א"צ בראון, הוצאת בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, 1959) הוא נימק את הסתייגותו מהתנועה. עם או בלי דיואי צברה התנועה הפרוגרסיבית אוהדים רבים בארצות הברית ובארצות אחרות, גם ביישוב העברי המתהווה בארץ ישראל, ושינתה את פני החינוך בעולם.
כל מהפכן הוא גם ממשיך של זרם מחשבה שקדם לו. הרעיונות שפיתח דיואי הופיעו באופן גולמי בכתביהם של הוגים אחרים: פרנסואה רבלה ומישל דה מונטיין, יוהאן קומניוס, ז'אן זאק רוסו (ראו מאמרים שכנים בגיליון). דיואי הושפע מהם, ואף ניסה לשלב אותם בשיטה שלו, תוך כדי פרשנות ביקורתית.
המהפכה של דיואי
דיואי אמר על עצמו (בצדק) שהוא חולל מהפכה קופרניקנית בחינוך. קופרניקוס, כזכור, חולל מהפכה בתפיסת היקום (הכוכב שלנו סובב סביב השמש ולא להפך); קאנט חולל מהפכה קופרניקנית בפילוסופיה (התודעה שלנו יוצרת את העולם ולא מעתיקה אותו); ודיואי חולל מהפכה קופרניקנית בחינוך: המחנכים ותכנית הלימודים מסתובבים (כלומר, צריכים להסתובב) סביב הילד, להתאים את עצמם לנטיות ולכישורים שלו, ולא להפך.
אך דיואי לא היה הוגה פשטני של "הילד במרכז"; הוא ניסה לאזן את המרכזיות של הילד בעזרת ערכים חברתיים מתוך תפיסת הדמוקרטיה שלו. הדמוקרטיה, כתב דיואי, מאזנת בין האינטרסים הפרטיים לאינטרסים הכלליים ולמעשה ממזגת אותם. דיואי חשב שבצורת החיים הדמוקרטית הפרט והחברה תומכים זה בזה וששגשוגו של הפרט מבטיח את שגשוגה של החברה, ולהפך.
על רקע זה הוא הקים בית ספר המשתף את התלמידים בעיצובו ובניהולו. בבית הספר של דיואי התלמידים והמורים משתתפים בחייה של הקהילה הבית ספרית וחותרים לאזן בין מטרות אישיות ובין מטרות משותפות, בין חירות למשמעת.
חינוך לחירות, טען דיואי, אינו חינוך מתירני המסיר מהילד כל מגבלה. חינוך מתירני מבוסס על תפיסה שגויה של חירות – "חירות שלילית", חירות השוללת כל מעצור מפני רצונותיו של היחיד. החינוך שדיואי מצדד בו מבוסס על "חירות חיובית", חירות שבה היחיד מסוגל לזהות את רצונותיו, לממשם ולאזן אותם עם רצונותיו העתידיים ורצונותיהם של אחרים.
דיואי האמין בחינוך המבוסס על התנסות, חינוך המזמן לתלמידים אפשרויות להתנסות בשיקולי דעת וביחסי גומלין. ילדים לומדים מושגים לא באמצעות הרצאה, אלא באמצעות התנסות. למשל, ילד רוכש את המושג "כובע" תוך כדי השתתפות בפעילות חברתית: הוא חווה את אמו החובשת לו כובע בדרכם החוצה; הוא רואה בחוץ אנשים אחרים חובשים כובעים, מסירים אותם או משליכים אותם במצבים מסוימים. המושג "כובע" משמש בסיס לרכישה אסוציאטיבית של "כובעים" אחרים, למשל קסדה רומית שהילד לומד עליה בשיעור היסטוריה.
החינוך המסורתי, טען דיואי, אינו בונה על ההתנסויות של ילדים, ומושגיו המופשטים אינם מתחברים לחוויותיהם. מבחינתם של הילדים, מושגים מופשטים כאלה הם חסרי משמעות ולכן הלמידה הבית ספרית משעממת ומתישה.
מלחמה בדואליזם
הבסיס התאורטי של למידה פעילה וחווייתית הוא המלחמה שדיואי ניהול בדואליזם המכונן את הפילוסופיה המערבית. הדואליזם המערבי מחלק את הקיום לשני עולמות; הוא מבחין בין חומר לרוח, בין גוף לנפש ובין ידיעה לעשייה. החלוקה הזאת, לדעתו של דיואי, חוטאת לטבעם של העולם והאדם כפי שהוא נחשף בהתנסות האנושית. בהתנסות האנושית הצמדים המנוגדים לכאורה נחווים כרצף אחד.
דיואי הראה, בהשפעת תאוריית האבולוציה (הוא נולד בשנה שבה פרסם דרווין את "מוצא המינים"), שחשיבה ושפה הן תפקודים טבעיים ולא ישויות נפרדות מהטבע; הרוח אינה מנוגדת לחומר אלא חלק ממנו.
הוא ביקר את הדואליזם גם מבחינה מוסרית ופוליטית וטען שהפילוסופיה הדו־קוטבית מתאימה לחברה מעמדית שבה אזרחים חופשיים עוסקים בעיון וברוח ועבדים – בעבודות גוף נחותות. הוא חשף את קיומו של הדואליזם הזה גם בחינוך. למשל, החינוך מתעלם מגופו של התלמיד ופונה אל שכלו כאילו היה ישות נפרדת. דיואי כתב על תהליכי למידה הוליסטיים המתרחשים בגוף עצמו. הוא הביא דוגמה של ילד הלומד להעיף עפיפון: הילד מקבל מידע לא מילולי מהמשיכות של חוט ישירות לידו, ללא תיווך של חשיבה מושגית מודעת. צורות למידה כאלה – בגוף ובאמצעות הגוף – נזנחות ברגע שילדים נכנסים בשעריו של בית הספר. מעתה הם לומדים (כאילו) מושגים מופשטים באמצעות שכלם בלבד.
הזנחה זו של הגוף פוגעת באיכות הלמידה ומעוררת בעיות נוספות. בעיות המוטיבציה וההתנהגות של התלמידים, המוגדרות "בעיות משמעת", נובעות, לדעתו של דיואי, מהאנרגיה הגופנית המתוסכלת של התלמידים הצעירים. התלמידים נכבלים לכיסאותיהם במשך שעות ומביעים את תסכולם ב"בעיות משמעת".
במקום הדואליזם בין חינוך עיוני לחינוך מקצועי ממליץ דיואי על חינוך דמוקרטי שיאפשר לתלמידים להתנסות בפעילויות שידיעה ועשייה, הפשטה והתנסות, רוח וגוף, כרוכות בהן יחדיו. במקום חינוך הפונה רק לשכלם של ילדים, יש צורך בחינוך כולל הפונה לכל הווייתם של הילדים – גוף, רגש, דמיון, שכל.
להשלים את המהפכה
דיואי צייד את כל הזרמים האלטרנטיביים בחינוך ברעיונות ובהשראה, ורישומו ניכר גם בבתי הספר ה"רגילים". אין מסגרת חינוכית פורמלית ולא פורמלית – גני ילדים, בתי ספר מכל סוג, החינוך המיוחד, אוניברסיטאות, תנועות נוער ועוד – שרעיונותיו של דיואי לא חלחלו אליה. חסידי החינוך השמרני טוענים שהם חלחלו יתר על המידה ויש לרסנם.
אני סבורה שהם לא חלחלו דיים. המהפכה הקופרניקנית של דיואי לא הושלמה. ההוראה בבתי הספר עדיין פרונטלית ומילולית, ותכנית הלימודים רחוקה מעולמם של הילדים וכפויה עליהם. בתי הספר שלנו כיום דומים מהותית לבתי הספר שדיואי ביקר וניסה להחליף. הדואליזמים שדיואי ביקש לסלק מכתיבים את החינוך גם היום, והילד אינו נתפס בשלמותו. אנשי חינוך המסכימים באופן בסיסי עם מחשבת החינוך של דיואי צריכים להתגייס ולהשלים את המהפכה.
ראה גם :
ג'ון דיואי - ניסיון וחינוך – מודל להקמת בית חינוך עתידני
התחקות אחר השפעתו של ג'ון דיואי על החינוך הפרוגרסיבי, 1951-1903
שלום אורית,
אני מורה בבית ספר יסודי בירושלים מזה 4 שנים.
בשנה האחרונה הכנסנו פרוייקט של מתמטיקה ופלנקרייז אל בית הספר לכיתות ג' (שיושם גם בעוד 3 בתי ספר בשנה האחרונה, ובשנה הקרובה מתרחב).
הבנתי מגיסי, טל נאה, שמסיים בימים אלו לימודים במכון 'כרם' שלימדת שם קורס בעקרונות חינוך דרך פלדנקרייז. האם שמעת על הפרוייקט הזה? אני חושבת שזה קשור במידה רבה למה שכתבת במאמר על למידה שקורית ברבדים שונים של האדם הלומד.
האופן שבו יצרנו את החיבור הוא בשיעור מתמטיקה כפול שנקבע מראש במערכת. אני לימדתי פלדנקרייז ואחכ המורה למתמטיקה לימדה מתמטיקה. שתינו שהינו בכיתה במשך השעתיים. המורה למתמטיקה השתתפה בשיעור הפלדנקרייז ואני עזרתי לתלמידים בשיעור המתמטיקה. הניסיון הוא באמת לתת לתלמידים וגם למורים אפשרות לחוות למידה שהיא נעימה ומעניינת דרך התנועה בשיעורי הפלדנקרייז, תחושה שאחכ יוכלו להטמיע גם בלמידת המתמטיקה ולמורים בהוראתה.
הנסיון שלנו השנה היה מאתגר ולאורך השנה ניסינו דרכים שונות ליצור את מרחב הלמידה השקט של הפלדנקרייז (שלא היה כ"כ פשוט). היו רגעים מקסימים של ילדים שהיו קשובים לעצמם ותגובות מעניינות של ילדים.
האם שמעת על הפרוייקט? אשמח לשמוע מה את חושבת.