להכניס לכל כיתה כלוב של תוכי

איתי גודר , "להכניס לכל כיתה כלוב של תוכי, הד החינוך, יוני 2013 , כרך פ"ז , גיליון מס' 06 ,עמודים 78-81 .

ד"ר יוני יהודה, מנהל בית הספר להתערבות טיפולית בעזרת בעלי חיים במכון מגיד בירושלים ומייסד "מרכז חוויות", חוות בעלי חיים שוקקת בגוש עציון, מטפל כבר יותר מעשור בילדים ובני נוער הסובלים מליקויים שונים. מפגש עם בעלי חיים, הוא מאמין, יועיל למערכת החינוך כולה .

ד"ר יוני יהודה, 45, מחנך ומסייע טיפולי בעזרת בעלי חיים, סבור שהחברה הישראלית ומערכת החינוך שלה ניצבים בפרשת דרכים. משהו בסיסי, לדבריו, התפוגג והתחלף במרדף אין־סופי אחר ציונים. "התנתקנו לגמרי מהרגש והנפש", הוא אומר. "התלמידים מגיעים היום לבית הספר ואין לנו ולהם רגע אחד שבו עוצרים וחושבים מה אנחנו עושים פה בכלל. אנחנו עושים רק דבר אחד – מעבירים את הזמן כמה שיותר מהר עם ציונים כמה שיותר גבוהים וגומרים את העניין. אין לנו איזו חוויה של התבוננות אל הנפש – איך אני מרגיש? מה עובר עליי? איך מרגיש החבר שלי? מה הולך להיות בעתיד? אני טוען שזה לקוי. שאי אפשר להמשיך ככה. זה מחייב תיקון".
השינוי יכול וצריך להתחולל, לדעתו, בפעולה פשוטה: "להכניס כלוב של תוכי לכיתה. אפילו אקווריום עם דגים. לא חשוב מה. העיקר שהתלמיד יגיע בבוקר לכיתה ויחכה לו שם כלוב והוא יצטרך לעצור ולטפל בחיה".

מה זה ייתן לתלמיד?

"זה יפגיש אותו עם רגש, עם נתינה. כשאני נותן לבעל החיים אני לא עושה את זה מתוך ידיעה שאותו בעל חיים הולך לתת לי בחזרה. אנחנו יושבים עכשיו במשרד שלי. אם אמזוג לך כוס מים, תגיד שאני נחמד, כי אני מציע לך לשתות. אבל בעצם יש פה מנגנון חברתי, מנגנון הישרדותי. כשאני מציע לך לשתות, אני מגדיל את הסיכויים שאתה תציע לי לשתות בעתיד. אני גם מגדיל את הסיכויים שהחברה מסביבי תהיה חברה מיטיבה יותר שתציע לאורח לשתות".

יחסים עם בעלי חיים, אתה אומר, חפים מאינטרסים.

"בדיוק. כשאני עובד עם חיה, כשאני מטפל בה, אני נוגע ברגש המאוד מאוד יסודי של האדם – לתת בשביל לתת. כשאני נותן לכלב שלי אלברט לאכול, אני פשוט נהנה מזה שהוא מכשכש בזנב. זה עושה לי את היום. לא יושב אצלי בשום מקום, לא בתודעה ולא בתת־מודע, אותו אינטרס בסיסי שאני אתן לו עכשיו לאכול ויש סיכוי שפעם הוא ייתן לי לאכול. זה לא קיים".
***
החזון החינוכי של יהודה מבוסס על עבודה שיטתית וקבועה עם ילדי החינוך המיוחד. הוא ייסד ומנהל את "מרכז חוויות", חוות בעלי חיים שוקקת בגוש עציון. בחווה הוא מטפל כבר יותר מעשור בילדים ובני נוער מכל רחבי הארץ המתמודדים עם ליקויים שונים. את הקביעה שהטיפול שלו מתבצע בעזרת בעלי חיים יהודה ממהר לסייג. לדבריו, בעל החיים הוא שחקן שווה למטפל ולמטופל. "הגישה הזאת מבוססת על תאוריית המשולשים שבניתי", הוא אומר. "מדובר במערכת יחסים בין שלושת המשתתפים בטיפול: המטופל, בעל החיים והמטפל. זהו משולש שווה צלעות. נקודת הראות מקודקוד המשולש מאפשרת לכל משתתף לראות את שני המשתתפים האחרים, כל אחד בנפרד, ואף לראות את האינטראקציה ביניהם. האינטראקציה בין שני המשתתפים תמיד משפיעה על המשתתף השלישי".

המתודה הטיפולית שיהודה בנה מורכבת מ־24 טיפולים. ארבעת המפגשים הראשונים מוקדשים ליצירת קשר, התאמה ובניית מטרות טיפוליות. 16 המפגשים הבאים הם מרכז התהליך וארבעת המפגשים האחרונים מלווים את תהליך הפרידה. "את החיה המתאימה אנחנו בוחרים יחד. נער מסוים יכול לחוש בנוח מאוד ליד נחש או איגואנה ונערה אחרת תעדיף סוס, למשל. זו בחירה משותפת, אבל לי יש את המילה האחרונה".

איך בוחרים?
"הגיע אליי לא מזמן נער שבנטייה הראשונית שלו מאוד התחבר לעשייה פיזית. נער חזק, שרירי שנראה לי שיצליח להתמודד עם סוסים ולאמות. די במפתיע, מצאתי שהוא מתחבר דווקא לשורקנים. שורקן היא חיה מאוד מכונסת, מאוד מתחפרת, מאוד ברחנית ופחדנית. היה לי ברור שיש כאן הזדהות עם המצב הנפשי שהביא אותו לטיפול: סגור ומכונס. ההזדהות והחיבור שלו עם השורקנים היא החיבור לעבר שלו. לא מתמודד, לא עובד ולא יוצר. הבנתי שהחיה המתאימה לו ביותר לעבודה היא הלאמה. חיה שתוכל להעצים אותו ולעזור לו לצאת מהאזור המוכר. הוא התחיל לעבוד. להאכיל את הלאמה, להשקות אותה, לארגן ולסדר בצורה נכונה את שטח המחיה שלה".

***
תהליך הטיפול בבעל החיים וההסתגלות אליו מהווים, לדברי יהודה, תגובה חיצונית למסע פנימי מורכב. אבל ההתמודדות הזאת לא נשארת רק אצל המטופל. אחד המטופלים שלו היה נער בן 17 עם דיסלקציה, נער נבון עם דימוי אקדמי נמוך שהפך אותו לנרגן. סדרת המפגשים עם יהודה בסביבת בעלי החיים עסקה בעיקר בדימויו העצמי וניסתה להעצימו בפעילויות שונות.
באחד ממפגשי הפרידה הנער החליט לשתף את יהודה בסוד נורא. במשך למעלה משנה, התברר, הנער אונס את אחותו הצעירה בת התשע.

האינסטינקט הראשוני של יהודה למשמע הדברים היה לקום מהכיסא ולהכות את המטופל הצעיר. למזלם של השניים, באותו הרגע היה שרוע על ברכיו של יהודה כלבו אלברט, והוא שספג את המהלומה הרגשית שנחתה על בעליו. יהודה חיבק, לדבריו, את כלבו חזק כל כך עד שכמעט חנק אותו. אך התגובה המילולית שלו הייתה שונה: אחרי שתיקה של מספר שניות הוא הודה לנער על השיתוף בסוד והבהיר לו מיד כי המידע לא יוכל להישאר בחדר ויעבור הלאה להורים ולרשויות הרווחה. "יש לא מעט סיפורים קשים שעולים במפגשים האלה. ברור לי לחלוטין שבלי המעורבות של בעל החיים, לא היינו מצליחים להגיע אליהם בכלל".

למה? מה יש בבעלי החיים שמצליח לחדור לעולמם של הלוקים באוטיזם, בפיגור ועוד?

"אנחנו צריכים לעשות פה איזושהי חלוקה. יש אדם שמאוד מודע לליקוי שלו ויש אדם שכלל לא מודע אליו. אדם שמידת הפיגור שלו קלה יהיה בדרך כלל מתוסכל הרבה יותר מאדם שמידת הפיגור שלו עמוקה. אדם עם פיגור עמוק לא מבין בעצם את מידת השונות שלו ביחס לנורמלי. אדם שהליקוי שלו קל חווה את החוויה שהוא שונה, שהוא אחר, שהוא נחות, כל הזמן. לכן חוויית המפגש שלו עם החיה מאוד מכילה. החיה מקבלת אותו בדיוק כפי שהוא. זה כבר שינוי מאוד גדול מהדרך שבה הוא חווה את עצמו בחברת השווים ה'רגילים'".

אבל לדברי יהודה זה אינו העניין היחיד. "מפגש שלנו עם בעלי החיים", הוא אומר, "מחלץ מאתנו מיד עשייה ונתינה. ברגע שאתה מלטף כלב אוטומטית נעים לך. כיום אנחנו יודעים שמדובר בחומרים כימיים שמשתחררים בגוף וגורמים לתחושה נעימה. בתוך שניות אתה לא רק מתחבק עם החיה והיא מקבלת אותך ומכילה אותך כפי שאתה, אלא שאתה עושה זאת מעמדה של שליטה, של מסוגלות, של חיוניות. יש כאן שינוי מתחושת נחיתות לתחושה של מסוגלות. המעגל הזה ממנף את הילד בעל הצרכים המיוחדים גם בתוך חברת השווים. לצד התסכול שמצטמצם נוצרת איזושהי ייחודיות מול הילדים ה'נורמליים'. הילד עם הצרכים המיוחדים הופך להיות מסוגל ביחס לילדים שקודם לכן הרגיש מולם נחות. רוצים להיות בחברתו כי יש לו את החיה".

ומה באשר לילדים שפחות מודעים לליקוי שלהם?

"כאן קורה דבר שהוא כנראה הרבה יותר יסודי בחוויה האנושית. אותו אדם עם ליקוי קשה חווה לפתע הכלה ורצון לקשר".

איך אתה מסביר זאת? אין פחד מהחיה בשום שלב?

"פחד נרכש מהסביבה, מהתגובה שיש בבית כשרואים ג'וק או מהאופן שבו ההורים מגיבים כאשר כלב זר נובח. פחד אינו דפוס שאנחנו נולדים אתו. בבסיסו האדם הוא חיה חברתית. הוא מחפש קשר. מובן שגם אדם עם ליקוי הוא כזה. במקומות הנורמטיביים אדם כזה נדחק, גם אם האנשים סביבו מאוד נחמדים. יש דחייה מהמראה ומההתנהגות. לאנשים יש פחד אוטומטי מאדם שנראה קצת מוזר או הזוי. החיה לא חווה את זה. היא אינה מראה דחייה, כי היא אינה חשה אותה. זה מאפשר יצירת קשר ויותר הכלה עצמית".

***
יהודה מנהל גם את בית הספר להתערבות טיפולית בעזרת בעלי חיים במכון מגיד באוניברסיטה העברית. באחד השיעורים תלמידה הגיעה עם בתה התינוקת, ויהודה ניצל זאת כדי להדגים לתלמידים את טענתו שהחרדות שלנו מתחילות מבני אדם ולא מבעלי חיים: "שלוש סטודנטיות שונות ניסו להחזיק את התינוקת בידיהן מבלי שתבכה. זה לא הצליח. התינוקת לא הסכימה ללכת לזרים. היא בכתה וביקשה את אמה. לאחר מכן ביקשתי מהאם לעלות לבמה ולהניח את התינוקת על הרצפה. באותו הרגע שחררתי לקראתה את אלברט. במשך כמעט ארבעים וחמש דקות הילדה התגלגלה מצחוק. הכלב הצחיק אותה, ליקק אותה, הסב לה נחת. מבחינת התינוקת מדובר במפגש עם יצור פרוותי, אולי מזכיר במשהו דובי, אבל הוא גם זז ומגיב אליה. החרדות שלנו מתחילות מבני אדם, לא מחיות".
בישראל עדיין לא נחקק חוק המסדיר ומגדיר מי הוא מטפל בעזרת בעלי חיים, אבל זה לא מערער את ביטחונו של יהודה בדרך המקצועית שבחר. "בסופו של דבר החוק הזה ייחקק, אין לי ספק. אצלי בבית הספר לומדים אלפי תלמידים ואף אחד מהם לא נשאר מחוסר עבודה בתום הלימודים. יש פתיחות גדולה של הציבור, לא רק של בעלי הליקויים, כלפי בעלי החיים והיכולת שלהם לשפר את חיינו".

מה החלום הגדול שלך?
"כאדם שגדל בלונדון ולמד ב־School of Education של ה־London Zoo, השאיפה הגדולה שלי היא לייסד בית ספר חילוני־דתי לילדים שישלב בין ילדי החינוך המיוחד לילדי החינוך הרגיל ויהיו בו עשרות רבות של בעלי חיים מסביב. נלמד בצוותא. אני מפנטז על בית ספר ברוח יהודית פולקלוריסטית שלא יהיו בו מבחנים. אני יודע שזה יקרה יום אחד. אני צריך רק עוד קצת זמן".

קשה להתעלם מהכיפה שעל ראשך. מה היחס של הדת לבעלי חיים?
"יש כאלה שלצערי לא מכירים נכון את הדת היהודית. ההשתלשלות של ההלכה לוקחת את היחס לבעלי החיים למקומות לא מוצלחים. הדת היהודית מגלה סובלנות רבה לבעלי חיים, והכלב הוא החיה המועדפת. כשמו כן הוא: כולו לב. זו החיה היחידה שיש ציווי מהתורה לספק את מזונותיה.