למידה משמעותית מדי

אמתי מור. " למידה משמעותית מדי ", הד החינוך, אפריל 2014, כרך פ"ח, גיליון מס' 04, עמודים 68-71

יום רביעי בסוף חודש מרץ. אחר צהריים חמים יחסית לעונה. בהיכל התרבות של רמלה סוער. עשרות בני נוער, יהודים וערבים, מתגודדים בהתרגשות סביב אחד, רון ג'ונס, מצטלמים אתו ומבקשים שיחתום להם. "אתה כמו כוכב רוק", אומרת לו אחת המלוות שלו. ובאמת מדובר בכוכב; לא של רוק, של חינוך. ג'ונס הוא המורה שעשה את הניסוי החינוכי המפורסם ביותר בעולם, הניסוי שהונצח בסרט "הנחשול" (The Wave).

בשנת 1967, כשהיה מורה להיסטוריה בן 26, לימד ג'ונס תלמידים בכיתה י' בתיכון יוקרתי בפאלו אלטו, קליפורניה על עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. התלמידים שאלו – וגם הוא שאל את עצמו – כיצד העם הגרמני תמך במפלגה הנאצית חרף מצעה הגזעני והטרור שהשליטה ברחבי גרמניה.

ג'ונס חשב שהדרך היעילה ביותר לענות על שאלה זו היא באמצעות התנסות: רק אם התלמידים עצמם ייסחפו אחר מנהיג כריזמטי ומפלגה סמכותנית הם יבינו מה קרה לעם הגרמני בשנות השלושים, וחשוב יותר – יבינו שהמקרה הזה יכול לחזור על עצמו בכל מקום, גם באמריקה "הנאורה".

המורה ג'ונס הקים תנועה בשם "הגל" והתייצב בראשה. הוא החל להכתיב לכיתתו מנהגים נוקשים של עמידה בלוח זמנים והצדעה במעין מועל יד. התלמידים לא התנגדו; להפך, הם רצו עוד. הם הלבישו את עצמם במדים עם סמל התנועה (נחשול) והפעילו אלימות על אחרוני הסרבנים.

המהלך תפס תאוצה. התנהגות התלמידים הלכה והקצינה. רק בלחצן של אשתו ושל שתי תלמידות בכיתה שהעזו להתנגד לרעיון החליט ג'ונס להפסיק את הניסוי. הוא קרא לאספה כללית באולם בית הספר בשעות אחר הצהריים, שבה, כך הודיע להם, יחשוף את מנהיגה האמיתי, הארצי, של תנועת הנחשול.

לאספה הגיעו יותר ממאתיים תלמידים שהצטרפו לתנועה, חלקם מכיתות אחרות בבית הספר ומבתי ספר אחרים. ג'ונס גילה לנוכחים במדים שהם היו שותפים ב"ניסוי בפשיזם". ובסיום הקרין סרט על התנועה הנאצית.

***

45 שנה מאוחר יותר, בריאיון במלון על הטיילת בתל אביב, שם שוהים רון ג'ונס ואשתו דיאנה בביקורם בארץ כאורחי השגרירות האמריקאית, מסביר ג'ונס מהו לדעתו המסר החינוכי העיקרי של הסיפור הזה: "השאלה הנצחית: מה נעשה כשנהיה עדים לאי־צדק?"

הופתעת מהאופן שבו התפתח הניסוי? מתגובת התלמידים?

"אגלה לך משהו. לא כל כך תכננתי את הניסוי כפי שהתפתח. היום הראשון היה מתוכנן כתגובה על שאלה של התלמידים, אבל השאר היה מאולתר. הרגשתי כמו נגן ג'אז: ההתחלה מתוכננת אבל ההמשך מאולתר. התגובות של התלמידים הניעו את המשחק. הם הכינו מדים. הם החלו ליצור פוסטרים לתנועה. כמה מהם התנדבו להיות שומרי הראש שלי. הכול קרה בספונטניות. זה היה מפחיד, אבל נהדר. הבנתי שנוכל ללמוד הרבה מהניסוי הלא מתוכנן הזה".

ממה פחדת?

"נוצרה אווירה של טרור ושל פרנויה. הייתה אלימות. למזלי היו בכיתה שתי בנות שנלחמו בנחשול הזה ומיתנו אותו. כשנוסף לכך הלחץ והביקורת של אשתי, הבנתי שצריך להפסיק או בעצם להתמודד עם מה שעבר עלינו; לחשוב עליו ולשאול שאלות".

 ***

הניסוי לבדו לא היה הופך את ג'ונס לכוכב חינוך; כוכבי חינוך נולדים בסרטים. כשם שכוכב החינוך אסקלנטה נולד בסרט "לסניור באהבה", כך נולד ג'ונס בסרט הטלוויזיה "הנחשול", שהוקרן ברשת איי־בי־סי הכלל־ארצית. גם ספר נוער שכתב טוד סטראסר (בשם העט "מורטון רו") בשם "הנחשול" תרם ללידתו של הכוכב.

עם השנים התפתחה תעשייה קולנועית וספרותית סביב הסיפור. הסרט הידוע ביותר הוא הסרט Die Welle מ־2008 – גרסה גרמנית ריאליסטית יותר והוליוודית פחות ל"הנחשול". תעשיית "הנחשול" עדיין עובדת. לא מזמן הוזמן ג'ונס להצגה כזאת בהודו. העיבוד האמנותי הטרי ביותר הוא סרט דוקומנטרי בשם "מערך שיעור: הסיפור שמאחורי הגל" שיצר פיליפ ניל, תלמיד באותה כיתה שהפך עם השנים לאיש קולנוע וטלוויזיה מצליח. ניל חוזר בסרט אל חברי כיתתו, שהגיעו לעשור השישי לחייהם, ומבקש מהם לספר את סיפורם. "זה הסרט הכי מעניין כי הוא מספר את הסיפור מנקודת המבט של התלמידים", אומר ג'ונס.

הספר "הגל" ראה אור בישראל בשנת 1984 (עם עובד, בתרגום גיא עופר). לאורך השנים הועלו בארץ גם כמה הצגות המבוססות על הסיפור, וביניהן "הנחשול" בהפקת תיאטרון אורנה פורת לנוער. לרגל הביקור הועלתה ההצגה בהיכל התרבות ברמלה באירוע שכלל פנל בהשתתפותו של ג'ונס ומפגש שלו עם מורים להיסטוריה. לפני ואחרי רמלה הוא הסתובב כשבוע ברחבי הארץ ופגש מאות תלמידים, מורים, סטודנטים ואנשי חינוך.

***

מורים יוצאים מגדרם כדי להשפיע על התלמידים שלהם, ולרוב נכשלים בזה. אתה השפעת על דורות של תלמידים ומורים ברחבי העולם. מדוע לדעתך זכה הסיפור שלך לתהודה כזאת?

"משום שזה לא הסיפור שלי; זה הסיפור שלנו, של בני אדם בכל מקום. זה לא סיפור על מורה שעשה ניסוי בכיתה, אלא דוגמה לאופן שבו בני אדם מוותרים בקלות על עצמם ועל החופש שלהם, כדי להיות חלק ממשהו גדול וחזק".

שנתיים לאחר "הנחשול" פוטר ג'ונס מעבודתו. "אני מאמין שרצו לפטר אותי בגלל הניסוי אבל לא עשו את זה ומצאו סיבות אחרות", הוא מספר. "בכלל, התגובות של כולם – של ההנהלה, של המורים, של חלק מהתלמידים ושלי עצמי – לניסוי היו דומות לתגובות של הגרמנים לאחר המלחמה: הדחקנו את זה".

מדוע?

"התביישנו. לא היינו גאים בהיסחפות שלנו באותו נחשול פשיסטי. לא רצינו לדבר על זה. אבל אני יודע שההנהלה וצוות המורים לא אהבו דברים אחרים שעשיתי, לא רק את הניסוי".

מה עוד עשית?

"הייתי פעיל בתנועה נגד המלחמה בווייטנאם ונלחמתי למען זכויות שחורים וזכויות הקהילה הגאה. זה היה יותר מדי מבחינתם. ייתכן שזו הסיבה העיקרית לפיטורים שלי".

ג'ונס מספר שברחבי העולם הוא מתקבל בחום, אך דווקא במולדתו, ארצות הברית, הוא לא כל כך אהוד. הוא ואשתו "מנהלים חיים פשוטים ושקטים" בפרבר של סן פרנסיסקו. לאחר שפוטר מבית הספר ניהלו תלמידים והורים מאבק להשיבו, אך הוא החליט להמשיך משם לעבודה חינוכית אחרת. "עבדתי הרבה שנים עם אנשים וילדים עם מוגבלויות וזה נתן לי סיפוק גדול".

לא משעמם קצת אחרי הדרמה הגדולה?

"אני מאמן כדורסל בנות ואני די מרוצה מזה".

***

בשנים שעוד היה מורה להיסטוריה הספיק לעשות עוד כמה ניסויים חינוכיים – כל אחד סיפק סיבה טובה לפיטורים. "כדי ללמד על האפרטהייד", הוא מספר, "ביקשתי מהשרת שלנו את המפתח לשירותים ונעלתי אותם. רק מי שהרשיתי לו היה יכול להיכנס".

בזמן אחר רצה לתת לתלמידיו תחושה של החיים בעידן המקארתיזם, והאשים אותם שהעתיקו במבחן: "אמרתי להם שיש לי הוכחות ושהלשינו עליהם. כולם נשברו והודו בסופו של דבר, למרות שלא העתיקו. אלו היו ניסויים מאוד אפקטיביים, אבל הם לא התפתחו כמו 'הנחשול'".

כמה פעמים במהלך הביקור מוזכר "ניסוי הכלא של סטנפורד" של הפסיכולוג החברתי פיליפ זימברדו מ־1971, ניסוי שנערך באוניברסיטת סטנפורד – לא רחוק מהתיכון שבו לימד ג'ונס. זימברדו חילק קבוצה של סטודנטים לסוהרים ולאסירים. האחרונים "נכלאו" במרתף הקמפוס, שעוצב כבית כלא. ההזדהות עם התפקיד הובילה את הסוהרים מהר מאוד להתנהגות אלימה שיצאה מכלל שליטה. כמו אשתו של ג'ונס בזמנו, גם בת זוגו של זימברדו הובילה לסיום הניסוי.

 ג'ונס מודע לדמיון בין המקרים ולבעייתיות האתית של השיטה: "זה באמת מסוכן". ובכל זאת, במפגש עם המורים להיסטוריה הוא מדרבן אותם ללמד בדרכים מקוריות כגון אילוסטרציות, סימולציות ותיאטרון ומרגיע את החשש שלהם מפני סיכון. "יש סיכון, אבל הוא שווה את זה", הוא אומר להם. "הנשמה שלכם והעתיד של התלמידים שלכם שווים יותר ממה שאתם מסכנים".

***

לאחר ההצגה ישב ג'ונס על הבמה בפנל לצד הבמאי רועי שגב והשחקן אייל שכטר, שגילם בהצגה את המורה. צביה הוברמן, המחזאית, הנחתה את השיחה. "אני מצדיעה לך", היא אמרה לקול מחיאות הכפיים וקריאות ההתלהבות של הקהל.

ג'ונס נראה כמי שרגיל לתגובות כאלה. הוא נבוך וצנוע במידה הנכונה. הוא מצטלם, חותם, לוחץ ידיים ומתמודד יפה עם אהדת המורים והתלמידים – אחדים ממש קופצים עליו בסוף האירוע.

"מבחינתי", הוא אומר בתורו בפנל, "הסיפור הזה עדיין לא נגמר. הוא נמשך בכל מיני דרכים – בבתי הספר, במקומות העבודה, בבתים. זה הסיפור על הצורך להיות חופשי, לשאול שאלות, לצאת נגד אי־צדק".

רגע אחד בהצגה, הוא אומר, תפס אותו במיוחד: מדובר ברגע שבו מונח ארגז במרכז הבמה, והתלמידים, לאחר שלבשו את החולצות הלבנות, מדי התנועה, נדרשים לזרוק לתוכו אביזרי אופנה ייחודיים שלבשו עד כה: בנדנה, שעון, כובע בייסבול. "זה רגע סימבולי שמתאר בדיוק את ההרגשה שהייתה לנו", מסביר ג'ונס. "הוויתור על עצמנו לטובת הקבוצה. איך אתה מחזיר אחרי זה את עצמך בחזרה?" הוא מעלה תהייה קיומית.

בשלב השאלות מהקהל, מורה אחד מבקש הבהרה: "הבנתי שהניסוי הוביל לשיפור בתוצאות של התלמידים. ציונים, משמעת [בהצגה קבוצת הכדורסל המפסידנית של הכיתה מתחילה לנצח]. מה רע בזה?".

ג'ונס מגיב בסיפור: "הייתה לנו בבית הספר קבוצת כדורסל, מהראשונות ששילבו תלמידים שחורים. כולם מסביב דיברו עליהם כאילו היו אורחים לא רצויים. אחד מהם היה גם שחקן ממש גרוע וכשהוא שיחק היינו מפסידים. אבל התלמידים הצביעו בעדם ובעדו. הם נלחמו כדי שהם ימשיכו בקבוצה". בשיחה אתי הוא מחדד את הנקודה: "יש יותר מדרך אחת לנצח. ציונים, משמעת, הישגים, הכול טוב ויפה, אבל הניצחון האמיתי הוא בעד הצדק. כשעושים משהו למען הצדק".

רגע לפני שהפנל מסתיים מבקש את המיקרופון איש בקהל המספר שנולד באירופה ב־1942: "האם המסר שעולה מההצגה לא פותר מאשמה את אלו שנגררו אחרי הנאצים?", הוא שואל.

ג'ונס נעשה רציני, כמעט קודר: "אנחנו צריכים לשבח את אלה שמתנגדים לאי־צדק ולא את אלה שעומדים מנגד ולא עושים דבר", הוא עונה. השאלה ממשיכה לרחף בחלל.

כשהוא נשאל על הדמיון בין החוויה האמיתית לעיבודים האמנותיים הוא אומר שזה היה דומה מאוד. "גם האכזבה של התלמידים אחרי שחשפת את האמת?" שואלת אחת המורות. "זה במיוחד", הוא עונה. מורה אחת אומרת לחברתה: "המסר שלו מאוד רלוונטי לישראל". החברה עונה: "זה ממש לא אותו דבר".

"הוא מרשים מאוד", אומר לי מורה צעיר מתל אביב בדרך החוצה מהאולם.

***

איך ההרגשה לבקר בישראל?

"נהדרת. יש פה התרגשות ותקווה. בעיקר בכיתות אצל התלמידים. ראיתי את זה בכל מקום בארץ שבו ביקרתי – בתי ספר יהודיים, ערביים, מעורבים. אני חושב שצפוי לכם עתיד טוב".

רמת ההתלהבות סביבו בישראל מזכירה לו רמת התלהבות דומה בארץ אחרת – גרמניה: "אפשר להבין זאת", הוא מהרהר, "אבל אולי זה בגלל שהילדים בכיתות שמחים שמישהו שנראה כמו סבא שלהם בה לדבר אתם".

לג'ונס רקע משפחתי מיוחד. אמו יהודייה ואביו קתולי. "אני ואחי ואני שייכים לדור הראשון במשפחה שאין בו רב או כומר", הוא אומר. "למדתי מהמשפחה המעורבת שלי לחיות ללא דעות קדומות. האימא היהודייה שלי אהבה אנשים והאמינה בהם ללא הבדל גזע, לאום, דת או תרבות".

היו מורים שהשפיעו עליך?

"היה לי מורה למדעים בבית הספר היסודי. קראו לו מר ליכטנשטיין. הוא לימד אותנו חשיבה מדעית – איסוף קפדני של נתונים והסקה קפדנית של מסקנות. הוא ריתק אותי".

אבל המורה שהשפיע עליו ביותר הוא הוא עצמו – הניסוי שלו: "למדתי מזה הרבה. למדתי על הצורך האנושי להיות שולט או נשלט או שניהם. זה מלווה אותי כל חיי; אני חי עם זה כל יום. לפעמים אני חושב על החיים שלי מאז כתגובה מתמשכת ל'הנחשול'".

אף על פי ש"הנחשול" התמקד בגרמניה הנאצית וביחסה ליהודים, ג'ונס מדבר במושגים אוניברסליים. "התופעה שנחשפה ב'הנחשול' קיימת בכל מקום, גם בבית הספר. במקום שבו אנחנו מלמדים על אי־צדק יש לא מעט אי־צדק: תלמיד שמתנכלים לו, מורה שבזים לו, שרת שמנצלים אותו... ואם נביט מבעד לחלון בית הספר, נראה כל כך הרבה אי־צדק בשכונה שלנו. קל לנו לדבר על אי־צדק בהיסטוריה ולהסיט את מבטנו מאי־הצדק שסביבנו".

איך אתה מציע למורים לעסוק באי־הצדק שסביבם?

"צריך לעסוק באקטואליה, בפוליטיקה. למעשה, כל חינוך הוא פעולה פוליטית, וטוב שכך. הרי מה אנחנו רוצים? שהתלמידים שלנו יפעלו בחברה שלהם וישפרו אותה. צריך ללמוד מהחיים ולא רק מהספרים. טוב ללמוד על הדמוקרטיה מספר לימוד באזרחות, אבל יותר טוב ללמוד עליה מהחיים עצמם ולהשתתף בה. יש לחיות את הדמוקרטיה גם בבית הספר עצמו – לארגן את חיי בית הספר על בסיס דמוקרטי. בית הספר שכח את המטרות החינוכיות שלו. הוא רוצה 'להספיק את החומר' ולהכין את התלמידים לבחינות. תוך כדי כך התלמידים והמורים מוותרים על התשוקות שלהם".

שנה אחת, הוא מספר, ניסה לארגן את בית הספר על בסיס התשוקות של המורים והתלמידים. "ניסיתי למצוא מקום בתכנית הלימודים לתשוקות של כולם: תלמיד שאוהב לנגן ארגן לנו יום מוזיקה; מורה למתמטיקה שאוהב כדורסל ארגן לנו טורניר כדורסל...".

רעיון יפה.

"נכון, אבל מחצית מהתלמידים ניצלו את הימים האלה כדי לרדת לחוף הים".


    לפריט זה התפרסמו 1 תגובות

    מוזר. קורה לנו בחברה משהו דומה .וזה מפחיד ביותר

    פורסמה ב 02/03/2023 ע״י יוסף
    מה דעתך?
yyya