קראתי פעם ספר: הרהורים ותובנות על הוראת ספרות ילדים לסטודנטיות

דה־מלאך, נ' (דצמבר, 2014). "קראתי פעם ספר": הרהורים ותובנות על הוראת ספרות ילדים לסטודנטיות. הד החינוך, פ"ט(2), 103-102.

ד"ר נעמי דה-מלאך היא מרצה לחינוך, ספרות וספרות ילדים במכללת אורנים

בצוות המרצות לספרות ילדים במכללה שלנו מעורר המשפט "קראתי פעם ספר" חיוך עצוב. מקורו בקורס מבוא לספרות ילדים שבו ביקשה המרצה מהסטודנטיות לעשות סבב היכרות ולהציג את עצמן לצד ספר ילדים שהן אוהבות. סטודנטית אחת — והיא אינה יוצאת דופן — הציגה את עצמה ואמרה: "קראתי פעם ספר, אבל אני לא זוכרת איזה".

"קראתי פעם ספר", אנחנו חוזרות על המשפט וצוחקות, צוחקות וכואבות. המשפט הזה מנקז אל תוכו את התסכול שלנו מהסטודנטיות במכללה. אנחנו, המרצות לספרות שמכשירות את נשות החינוך של הדורות הבאים, תוהות: איך נשים שהשכלתן דלה כל כך יוכלו להיות מורות או גננות? איך סטודנטיות שאינן מכירות את "נד־נד" או את "דירה להשכיר" ינחילו את המורשת הספרותית לילדי העתיד? איך אותן סטודנטיות ש"קראו פעם ספר" יעבירו לילדים את אהבת הקריאה? כך גם אני שואלת, מתוסכלת, מתנגשת ללא הרף עם הסטודנטיות שלי, שמתעניינות בטלפונים החכמים שלהן או באלבומי הצילומים מהחתונות, שהן מעבירות ביניהן בזמן השיעורים שלי, יותר משהן מתעניינות בספרי הילדים שאני מנסה להציג להן. אני נעלבת, אני מתאכזבת, אני מודאגת מעתיד החינוך ומעתיד המדינה. אבל השנה החשיבה שלי על "קראתי פעם ספר" נסדקה.

•••

מטלת הפתיחה שנתתי לסטודנטיות הייתה לכתוב כמה שורות על יחסן לספרות. אחת הסטודנטיות, נקרא לה מאיה, ענתה כך: "אני אענה הכי בכנות שאפשר, אינני מתחברת לספרות ילדים וספרות בכלל מהסיבה שלא הייתה לי חשיפה מאז הילדות לספרות. אמי טוענת שכן קראה לי ספרים בילדותי לפני השינה, אבל את זה אני לא זוכרת, ולכן אני היום מרגישה שיש לי חלק די גדול באזור המוח שלא מבין, לא חשוף ולא יודע ספרות ילדים, ואותי אישית זה מאוד מגביל. לדוגמה אתן לך את המטלה שנותנים בכל קורס של ספרות 'בחרי ספר שאת אוהבת מספרות ילדים'. הדבר הראשון שאני מרגישה שמבקשים זאת הוא את הלחץ שאני לא מכירה ספרות ילדים על בורייה או אפילו מעט".

דבריה של מאיה אפשרו לי לחוש אמפתיה כלפיה וכלפי חברותיה. מאיה מרגישה שיש לה "חלק די גדול באזור המוח שלא חשוף לספרות ילדים". היא חשה בחסר, ונלחצת כשאני ועמיתותיי שואלות אותה את השאלה הכי קלה שאנחנו יודעות לשאול — "איזה ספר את אוהבת?".

דבריה האירו לי את המקרה של אותה סטודנטית ש"קראה פעם ספר" באור חדש: כמה מביש זה היה, ודאי, לעמוד במקום הזה, לעצור את הנשימה כשהסבב הגיע אליה, להרגיש איך המוח מתרוקן, ולא להצליח לזכור שם של ספר ילדים. כמה קשה היה לאכזב את המרצה שלה.

פניתי למאיה וקיבלתי את הסכמתה לדון בנושא בשיעור. לבקשתי, היא קראה את דבריה, אך בניגוד לתקוותי, לא התעורר בכיתה דיון משמעותי. היו סטודנטיות שהזדהו עם מאיה; אחרות הביעו פליאה וסיפרו שהן "נולדו עם ספרים", ואני סיכמתי. שיבחתי את האומץ של מאיה, וסיפרתי על סוקרטס, שהסביר ב"אפולוגיה" כי הוא חכם מכל אדם משום שהוא יודע שאינו יודע. אמרתי שזו נקודת מוצא מצוינת לקורס — לשם כך התכנסנו: ללמוד את מה שאיננו יודעות.

כך אמרתי, ובלבי חשבתי שאני לא אומרת הכול, שיש דברים שמאיה לא תוכל ללמוד בקורס שלי, שחוויית הקריאה של ספרות ילדים כילדה היא חוויה שאינה חוזרת, שאי אפשר להשוות בין קריאה מבוגרת, בכיתה במכללה, לבין קריאה ילדית, ומי שלא גדלה עם ספרים החמיצה משהו לעולם.

•••

יצאתי מהשיעור כשהשיחה מהדהדת בראשי, ושבתי לקרוא את דבריה של מאיה. הפעם נתתי דעתי לשורה שקלקלה את הסיפור שטוויתי: "אמי טוענת שכן קראה לי ספרים בילדותי לפני השינה, אבל את זה אני לא זוכרת".

האם נכון להגדיר את מי שאמה טוענת שקראה לה ספרים בילדותה לפני השינה כמי שלא גדלה עם ספרים? הרי גם אותה סטודנטית אמרה שקראה פעם ספר, אבל היא לא זוכרת איזה. "מהיכן נובעת מתקפת השכחה הזאת?" שאלתי וגם השבתי: כאשר ידע אינו נתפש כבעל משמעות, הוא אינו נקלט בתודעה ונשכח.

חזרתי אל השיחה שהובלתי בשיעור וזיהיתי בה את כל הרכיבים שאני מטיפה נגדם כשאני מלמדת על "החינוך הבנקאי" של פאולו פריירה ועל צדק חברתי בחינוך. התייחסתי אל מאיה ככלי ריק, תלמידה בורה מול מורה יודעת. נתתי מקום לקולה, אבל השבתי לה ממרחק ובהתנשאות, ולא קיימתי עמה דיאלוג משמעותי. במקום להתעקש על הסיפורים שאמה סיפרה לה לפני השינה, חברתי לה במחיקת הידע הזה ובהצגתה השגויה כמי שלא נחשפה לספרות ילדים בצעירותה. התחלתי את הקורס מנקודת האפס שלה, עם הידע שלי, של עמיתותיי, של תכנית הלימודים התפורה במידותיי.

•••

הסיפורים של שתי הסטודנטיות מתחברים לתמונה רחבה יותר. רוב הסטודנטיות שבוחרות להיות גננות או מורות בבית ספר יסודי הן ממוצא מזרחי, דור ראשון להשכלה אקדמית, ולעתים אפילו דור ראשון להשכלה תיכונית. רבות מהן מגיעות מן המושבים או עיירות הפיתוח באזור, והרקע שלהן שונה מאוד משלי ושל עמיתותיי, המרצות לספרות ילדים, רובנו אשכנזיות ממעמדות מבוססים, שהדרך שלנו להשכלה המערבית הייתה סלולה.

ההפרעות, ההסתובבויות וחוסר העניין שהן מפגינות בשיעורים שלי הם הדרך שלהן להביע את תסכולן מהמרחק הגדול בינינו, מרחק ששני הצדדים מכירים בו. כשאני מדברת אתן על סוקרטס, אני אומרת להן בעצם שכדי לגשר על המרחק הזה, הן צריכות לעשות את כל הדרך, שכן הן אלה שאינן יודעות.

אך הן יודעות. הן יודעות קודם כול על התרבות שממנה באה כל אחת מהן, הן יודעות מה הוריהן או הסבים והסבתות שלהן סיפרו ושרו להן מִספָרים ובעל פה — ספרות "גבוהה" וספרות עממית, שירי משחק ושירי ערש, אגדות ומעשיות, סיפורי משפחה וסיפורי קהילה. הן קרובות אולי יותר ממני אל חייהם של רבים מהילדים בגנים ובכיתות שבהם תעבודנה, מסוגלות להבין יותר את עולמם של הוריהם ותרבותם. חלקן יודעות איך מספרים היום לילדים, אילו ספרים קוראים ואילו ספרים כבר לא קוראים. הן יכולות לפתוח אופקים חדשים לחשיבה שלי על הדרך שבה נפגיש ילדים עם ספרים.

אסור להיתמם וליַפות את הדברים; יש תחומים ששום הכשרת מורים לא תוכל להעניק למי שבאה בלעדיהם. יש להניח שחלק מהסטודנטיות שלא גדלו על ספרים לא יהיו מסוגלות להעביר את חוויית הקריאה לתלמידיהן, לא כל אחת מהן תוכל להיות מורה או גננת, וודאי שלא כל אחת מהן תוכל להיות מחנכת טובה.

אבל חינוך הוא עניין אופטימי, ובעולם הנכון הן ייחלצו מהמבוכה בשיעור המבוא לספרות ילדים וייזכרו בשמו של הספר שקראו פעם, וודאי גם בספרים נוספים. בהשראת אותו קורס תחזור מאיה אל אמה ותשאל אותה מה סיפרה לה לפני השינה. יחד נאסוף את הסיפורים האלה, נוסיף עליהם אחרים, ונלמד איך לספר אותם לילדים כך שדור העתיד יגדל על ספרים, יקרא אותם ואף יזכור.

•••

אפילוג: לקראת כתיבת הרשימה הזאת שוחחתי עם מאיה בטלפון ואמרתי לה שאני מעוניינת לכתוב על מפגשנו. היא שמחה, וסיפרה לי שהיא כבר עובדת כגננת ומקריאה סיפורים לפעוטות בגן. שלחתי לה את הדברים, וביקשתי את תגובתה. היא התלבטה, ובסוף כתבה לי:

"קראתי שלוש פעמים את המאמר, בתחילה הרגשתי שאני רוצה לסגת, שזה קצת מכפיש את שמי ומי שידע שזה עליי יסתכל עליי בזווית קצת אחרת. ובפעם השנייה שקראתי הבנתי שעברתי תהליך ולא רק אני, אלא גם את. עזרת לי ואני עזרתי לך לראות את הספרות והחשיבות שלה מפרספקטיבה אחרת. אני חושבת שלאחר הפעם השלישית הבנתי שאם המאמר הזה יפורסם הוא יעשה טוב לא רק לגננות לעתיד אלא גם למרצות לספרות, שיבואו ויתכננו מפגשים מותאמים לסטודנטיות לחינוך ולא דברים שבעיניהן נראים כמובנים מאליהם. שמחתי ואני עדיין שמחה להיות חלק מזה".