הורים לא באים כלוח חלק לבית הספר של הילדים שלהם

דקל, נ' (אוקטובר, 2015). "הורים לא באים כלוח חלק לבית הספר של הילדים שלהם", ריאיון עם ד"ר בלהה נוי. הד החינוך, צ'(1), 75-74.

"כחברה אנחנו מזלזלים במורים אבל בחיי היום יום להורים מאוד אכפת מי המחנך של הילד שלהם והם יעשו הכול כדי שהשנה תהיה טובה גם לילד וגם למורה", אומרת ד"ר בלהה נוי. "כל הורה", היא קובעת, "יודע שאם המורה יהיה טוב, תהיה לילד שלו ולמשפחה כולה שנה מוצלחת".

ספרה האחרון של נוי, "של מי הילד הזה? על יחסי הורים עם בתי הספר של ילדיהם" (מכון מופ"ת, 2014), הספר המקיף ביותר בנושא יחסי הורים־בית ספר שנכתב בעברית עד היום, הוא מעין סיכום של הקריירה המקצועית שלה, הכוללת הכשרה והשתלמויות של עובדי הוראה בכירים וצוותי בתי ספר בנושא של עבודה עם הורים ותפקידים שונים במשרד החינוך — בתפקידה האחרון הייתה מנהלת שפ"י (השירות הפסיכולוגי ייעוצי).

מעורבות ההורים בחינוך ילדיהם גדולה היום מבעבר. איך את מסבירה את זה?

"זה קשור, בין השאר, לשינוי כללי בערכים. בשנות הקמת המדינה הערכים המובילים היו החברתיים. המדינה קדמה לצורכי הפרט, ולאנשים היה חשוב להיטמע בחברה החדשה. הערך המוביל היה בניין חברה צודקת ושוויונית. היום חל היפוך — מימוש עצמי קודם לכול, וכל הורה דואג לילד שלו ולכך שיקבל את החינוך הטוב ביותר. המטרה החשובה ביותר היא מיצוי יכולות הפרט ומימוש עצמי. במקרים רבים הורים עוברים לגור בשכונה שנחשבת טובה גם בגלל מערכת החינוך".

את מדברת בספר על חוסר הבהירות שיש כיום ביחסים בין הורים לבתי הספר. מה הסיבה לכך?

"זה קשור גם בשינוי נוסף שחל בחברה, והוא ההיבט המשפטי, שהפך לקריטריון חשוב בחיי האזרחים. העניין המשפטי, שקיים גם בפרופסיות אחרות כמו רפואה, מקרין על מערכת החינוך לטוב ולרע. מצד אחד המורים מודעים יותר לטובת הילד, להיבטים פסיכולוגיים הקשורים בילדים, לכך שחשוב לדבר יפה אל הילדים, לנושא של ליקויי למידה וכדומה, ומצד אחר הם נאלצים לנקוט זהירות יתר בשל החשש מטענות ותביעות של תלמידים והורים. החשש הזה גורם להם לעתים להימנע ולא להתערב במקרים שדורשים טיפול".

מה עוד מקשה על היחסים האלה?

"יש משהו מבלבל בקשר של הורים עם בית הספר, כי כל הורה מסתכל על הצרכים שחשובים לילד שלו, ולפעמים יש צרכים שונים אפילו לילדים מאותה משפחה. יש כאלו שחשוב להם הצד החברתי וטיפוח האקלים הכיתתי, ויש כאלו שמחפשים את האווירה הלימודית וההישגים ובאים בטענות שלא לומדים מספיק".

את מייחסת בספר חשיבות לזיכרונות שיש להורים מבית הספר שלהם.

"נכון, חוויות הילדות מהוות גורם חשוב ביחס של ההורים לבית הספר. הורים לא באים כלוח חלק לבית הספר של הילדים שלהם. לפעמים הזיכרונות שלהם מבית הספר טובים ואז היחס שלהם חיובי, אבל הרבה פעמים אנחנו זוכרים דווקא את החוויות הקשות, את העלבונות ואת הכעסים שלנו. אם הורים באים עם מטען קשה מהעבר שלהם, המורה סופג אותו על לא עוול בכפו".

ממה נובע עיקר הקושי של המורים?

"אחד הקשיים העיקריים של המורים נובע מהבדידות שלהם בעבודה, כך שאם יש קונפליקטים או הצלחות הם נשארים בין המורה להורים. אחת המטרות צריכה להיות להוציא את המורה מהבדידות. מורים כיום פוחדים להתעמת כי הם חוששים מהורים פוגענים. הדבר החשוב בעניין הזה הוא הגיבוי שצריך לתת להם. מורים לא מקבלים מספיק גיבוי מהדרגים שמעליהם — ממפקח, ממנהל מחוז וגם משר החינוך ולעתים גם מהמנהל. זה מסר חשוב מאוד — אי אפשר לחנך אם המערכת חלשה. אם אנשי החינוך מרגישים חלשים ואינם מקבלים גיבוי הם יפחדו להתערב ולהביע את עמדתם ובמילים אחרות — לחנך".

ובכל זאת, למרות הקשיים, חשוב להתעקש על קשר עם ההורים.

מהו בעינייך שיתוף פעולה חיובי בין מורים להורים?

"כשכל אחד מכיר בתפקיד החשוב שיש לשני בחיי הילד, כשעובדים ביחד כדי שהילד ימצה את עצמו ודואגים לרווחתו ולשלומו. צריך להכיר בחשיבות ההשקעה של ההורים בבית — השיחות, ההוויי המשפחתי, הארוחות המשותפות והטיולים — יש להם חשיבות רבה שלא תמיד זוכה להערכה מספקת. צריך להיות איזון נכון בין שני הצדדים וזה אומר שהם ירגישו שהם עובדים יחד, ולא שצד אחד ויתר לשני או שותק מתוך פחד".

את טוענת בספר שהבסיס לקשר נכון הוא אמון הדדי. איך אפשר לבנות אותו?

"במפגש בין הורה למורה, למשל, השאלה היא איך מתכוננים כדי שהמפגש יהיה פורה. אנחנו רגילים שהמורה מדברת על הילד וההורה מקשיב. אבל גם להורה יש חלק אקטיבי — לשתף את המורה בנקודות חשובות שהוא רואה בבית או בקשיים שיש. המפגש הזה מאוד חשוב לבניית אמון בין שני הצדדים".

סיכום המאמר נכתב בידי צוות פורטל מס"ע