המחנה שלי: ללא ערכים בפעולת התקשורת

ד"ר אריה קיזל הוא ראש החוג ללמידה, הוראה והדרכה (הפקולטה לחינוך) באוניברסיטת חיפה

אקטואליה, אוריינות ותקשורת הם הצירים סביבם נע ספרה האחרון, ולעניות דעתי הבלתי אובייקטיבית, החשוב של ד"ר מירה פוירשטיין מדברים אקטואליה: אוריינות תקשורת (הוצאת מכון מופ"ת, 2016) שבו היה לי העונג לכתוב פרק אודות "שכול ותקשורת".

פרשנויות רבות מצויות כיום למילה אוריינות: מהיכולת של האדם הלומד להבין את המציאות עבור ביכולת הפענוח של האדם הלומד את אותה מציאות וכלה ביכולת של האדם הלומד לתפקד באותה מציאות באמצעות שורה של כלי סריקה, סקירה, ביקורת ובעיקר אינטגרציה של כל השלוש לכלל סיכום בעל ממשות. אלא שבתוך סבך ההבנות הללו, המיומנויות אם תרצו, שבהם עוסקת פוירשטיין באופן מושכל, מצויים אנו כיום, במיוחד בישראל, במשבר סביב תפקידה הערכי של התקשורת.

תקשורת ההמונים בישראל השתנתה, עוצבה מחדש על ידי כוחות גדולים ממנה או עיצבה אותם. היא נשלטת על ידי כוחות פוליטיים אשר מפלגים את היכולת הערכית שלנו והופכים אותנו רק ליהודים וערבים, נשים וגברים, אשכנזים ומזרחים. לא פלא שנשים מזרחיות מצויות כעת בסבך קשה, בדילמה לגבי משה קצב. האם הוא נשיא אנס כפי שקבע בית משפט? נשיא שניצל נשים כפי שקבע בית משפט או שהוא אדם מהפריפריה ומהמחנה המזרחי שלך". זו התנגשות לא פשוטה, זהו שבר ערכי.

מי שיכול וצריך לסייע לנו להבחין בשברים הללו, לאמוד אותם ולבחור ביניהם בחירות דמוקרטיות היא האוריינות התקשורתית - אותה יכולת לסקור, לבחון, לבצע מוניטורינג, לברור אינטרסים מתוך מחנות פוליטיים או מגדרים או עדתיים. אוריינות התקשורת, במקרה זה, דורשת מאיתנו חזרה למבחן הערכי ולפיכך עליה להיות חלק מלימודי האזרחות שבהם משלבים תקשורת או ההיפך.

אבל אם גם לימודי האזרחות בישראל הם שלי או שלך, של "המחנה שלי" או "המחנה שלך", הרי שנקלענו או קלעתי את כולנו כעת למבוך שממנה אין עוד יציאה כרגע אלא יש בו אנחת פסימיות שתמיד אני מואשם שאני לוקח את קהל קוראיי אליה.

אין לי כוונה לשלח אתכם לקרוא את ספרה של מירה פוירשטיין בנימה פסימית אלא להיפך – עם שליחות לאחריות. אחריות להבנה שמימד הבחינה המרכזית של פעולת התקשורת וגם של הבנתה (או האוריינות שלה) אמור להיות אוניברסלי.

למאמר של ד"ר אריה קיזל

ראו גם:

הוראת האזרחות בישראל: בין שסעים לנרטיבים