התכניות החוץ־תקציביות לתואר השני באוניברסיטאות הציבוריות בישראל הוקמו כחלק מתהליך ההפרטה במערכת ההשכלה הגבוהה. מספרן ההולך וגדל של תכניות אלו מעלה את השאלה מי הם הסטודנטים הפונים ללימודים בהן ומדוע הם עושים זאת. מחקר זה מבקש לענות על השאלה, והוא מתבסס על שאלון שהועבר בשנת הלימודים תשס"ז ל־432 סטודנטים בשבע תכניות חוץ־תקציביות ובשבע תכניות פנים־תקציביות המקבילות להן באוניברסיטת תל אביב. המחקר משווה בין שני סוגי התכניות מבחינת מאפייני הסטודנטים, מניעיהם ללימודי התואר השני ועמדותיהם כלפי האוניברסיטה (אברהם יוגב, עדית ליבנה, עודד מקדוסי).

החינוך הוא אחד התחומים הציבוריים , שבמהלך העשור האחרון חל שינוי קיצוני בקווי המדיניות המרכזיים , שננקטו ביחס אליו. המדיניות , אשר הדגישה את העצמת בית הספר והמורים , שהתפתחה במחצית הראשונה של שנות ה90 ונמשכה, במידה זו או אחרת, לכל אורך שנות התשעים, עברה מהפך בראשית שנות ה2000 . במהלך חמש השנים הראשונות של העשור הנוכחי הפכה מדיניות החינוך בישראל למדיניות השמה דגש על "סטנדרטים חינוכיים" והישגים לימודיים של התלמידים . במאמר הנוכחי מעמת פרופסור אברהם יוגב את שני קווי המדיניות המרכזיים הללו תוך בחינת הדינאמיקה של התפתחותם ומשמעותם לגבי מדיניות החינוך בישראל: המרכיבים המרכזיים של כל מדיניות , השחקנים שהיו מעורבים בפיתוחם ותוצאות המדיניות לגבי מערכת החינוך. נקודת המוצא לדיון היא , ששני קווי המדיניות מבטאים אידיאולוגיות חברתיות –פוליטיות כלליות. אלו , בתורן , מכתיבות התייחסות פדגוגית מסוג מסוים כלפי מערכת החינוך , בבחינת "מה לא בסדר במערכת החינוך ומה צריך לתקן בה" . התייחסות פדגוגית זו היא העומדת בבסיס קווי המדיניות המרכזי בו נוקטת המערכת, על עירוב השותפים השונים למדיניות, והתוצאות של המדיניות שננקטה.

מבחנים בין-לאומיים, הבודקים את הישגי התלמידים במדינות שונות במסגרת מחקרים השוואתיים, זוכים לפופולריות רבה במיוחד בעשור האחרון. מבחנים אלה מובילים לנטייה של מדינות רבות להעריך את איכות מערכת החינוך לפי המיקום היחסי של תלמידיהן בדירוג ההישגים הבין-לאומי, בין היתר בשל התפיסה הרווחת המקשרת בין דירוג זה ובין כלכלת העבודה הגלובלית. בהתבסס על נתוני מבחן PISA 2002 מבקש המחקר הנוכחי להראות כי ההישגים הנמוכים של תלמידי ישראל במבחן זה הם במידה רבה צפויים מראש. נמצא כי הישגיהם הממוצעים של התלמידים משקפים כמעט במדויק את הציון המנובא להם לפי מאפייניה הכלכליים והדמוגרפיים של המדינה. לפיכך נטען כאן כי הוויכוח הציבורי בישראל סביב הישגי התלמידים במבחנים הבין-לאומיים חורג מכל פרופורציה. טענה נוספת מתייחסת למדיניות החינוך, הבאה לידי ביטוי בדוח הסופי של ועדת דברת (מדינת ישראל, 2005), שגזרה הצעות לרפורמה חינוכית מתפיסת הגלובליזציה בחינוך. מדיניות זו, המתמקדת בקביעת סטנדרטים ליעדים של הישגים לימודיים במטרה לשפר את מיקום התלמידים בדירוג הבין-לאומי, גורמת למאבקים מיותרים בין משרד החינוך לארגוני המורים. לבסוף, נטען כי ההתמקדות בריבוד הבין-לאומי של ההישגים הלימודיים מסיטה את תשומת הלב הציבורית מהבנת הריבוד הפנים-מדינתי של הישגים אלה( אברהם יוגב, עדית ליבנה ויריב פניגר) .

במאמרו המעניין סבור פרופסור אברהם יוגב כי הכוונת החינוך הערכי בחברה פלורליסטית הוא הכרח המציאות , לפחות בכל הקשור לרב-תרבותיות של חברה כזו , ולכן הוא מתחייב גם במערכת החינוך בישראל. כדי לפתח עמדה זו מתבונן תחילה פרופסור אברהם יוגב על הבעיות הכרוכות במורכבותו של החינוך הערכי בחברה פלורליסטית כיום , על משמעותיה הפוסט-מודרנית. לאחר מכן הוא מתאר בהרחבה שתי גישות מרכזיות לחינוך ערכי הקיימות כיום בחברות פלורליסטיות. בחלקו האחרון דן המאמר בהשלכותיהן של גישות פדגוגיות –חברתיות אלה לגבי מערכת החינוך בישראל ומציין מספר עקרונות פעולה אפשריים לעיצוב החינוך לפלורליזם חברתי בישראל ( אברהם יוגב) .

מאמר זה משווה את מאפייני המחקר הנערך במכללות אקדמיות לחינוך לזה הנעשה על ידי חוקרי חינוך באוניברסיטאות. הניתוח מראה בבירור, כי המחקר במכללות לחינוך הוא בעל מאפייני תוכן ייחודיים בהשוואה למחקר באוניברסיטאות, אך אינו ייחודי באופן חד- משמעי מנקודת מבט מתודולוגית. הוא שונה בעיקר בהתמקדותו בנושאים הנוגעים להכשרת מורים, ואוכלוסיית המחקר שלו היא בעיקר מתכשרים להוראה ומורי מורים. אמנם הוא נוטה למחקרי פעולה ולמחקרים איכותניים אחרים, אך בסופו של דבר אינו שונה במובהק משיטות המחקר המסורתיות שבהן מתמקד גם המחקר באוניברסיטה (סימה יוגב, אברהם יוגב)

אנו עומדים בפני מצב שבעוד כמה שנים לא יהיה מי שיחקור מחקרי הערכה לגבי מדיניות חינוכית. לא יהיו חוקרים מתמחים בתחומי מדיניות חינוך. הולכים ונעלמים החוקרים המסוגלים לבצע מחקרי הערכה של מדיניות חינוכית. המצב כיום הוא שאין כמעט מי שייגש למחקרי הערכה גדולים. בעבר היו יחסית הרבה יותר מחקרים גדולים בתחומי ההערכה. ואילו כיום הולך ומצטמצם מספרם. הגורמים העיקריים למציאות זו: מחקרי מדיניות הם מחקרים מתמשכים לשנים. המחקר החינוכי נוטה כיום להיות יותר איכותני ופחות כמותי. ישנם פחות חוקרים לביצוע מחקר כמותי גדול (פרופ' רמי יוגב).