מטרת מאמר זה היא לנתח שני תהליכים מקבילים במערכת החינוך הישראלית: ראשית, הרעיון של אוטונומיה בית-ספרית, חקירת מקורותיו, השלכותיו הפדגוגיות והאפקטיביות שלו; ושנית, פיתוחו של החינוך הפרוגרסיבי הבולט בעיקר בתחום הקוגניטיבי של מיומנויות המאה ה-21, תוך התמקדות בטיפוח "ידע עמוק" ומיומנויות חשיבה של ילדים. כתב היד חוקר את "הגלים" השונים של פדגוגיות פרוגרסיביות שהתרחשו במערכת הבית-ספרית הישראלית במהלך השנים, תוך תיאור וניתוח התהליכים המאפיינים אותם. בהתבסס על פרספקטיבה היסטורית, המאמר מתאר באופן כרונולוגי את ההתפתחויות העיקריות הקשורות לאוטונומיה בית-ספרית וליוזמות מדיניות של מיומנויות המאה ה-21, בהתבסס על סקירת ספרות וניתוח מסמכי מדיניות (Nir, Adam; Ben-David, Adi; Bogler, Ronit; Inbar, Dan; Zohar, Anat, 2016).

דברים שפרופסור דן ענבר נשא ביום העיון "רוח האדם בחינוך "שנערך במכון מופ"ת ב 24- ביוני 2012 , במסגרת השקת הספר: "חינוך – מהות ורוח", בעריכת פרופ' ישעיהו תדמור ועמיר פריימן. עד כה החל התהליך של גיבוש ליבה חינוכית מ"למעלה" – מקובעי המדיניות החינוכית.ייתכן שצריך לפעול בכיוון ההפוך ולהתחיל מ"למטה" – מאנשי החינוך העושים במלאכה בפועל, כאשר לכל מגזר בישראל הזדמנות לנסח מנקודת מבטו את עקרונות הליבה ותכניה, והליבה תתעצב מתוך העקרונות והערכים המשותפים לכול ( דן ענבר) .

בעבר הייתה אחת המטרות הראשיות של המדיניות החינוכית לקדם שוויון ואחידות במערכת החינוך על ידי צמצום הפער בין המרכז )החינוכי, הרוחני, החברתי והגאוגרפי( לפריפריה. כתוצאה מכך רוב הרפורמות שהוצגו , בפרט בישראל, היו אחידות, ויושמו באורח גורף בכל מערכת החינוך. בעקבות חדירתן של השקפות רב-תרבויות ולנוכח הדרישה לתת ביטוי להבדלים בין המרכז לפריפריה , יש היום פחות לגיטימציה ציבורית למדיניות חינוכית החות רת לקדם אחידות כלל-מערכתית. הדרישה להכיר בגיוון הקיים בתוך המערכת ולכבדה הפכה לנחרצת יותר . לפיכך תלויה הצלחתה של מדיניות חינוכית במידה שבה תצליח לגבש תכניות שיתמרנו בין קבוצות האינטרסים השונות . בזמן שחברות רבות נעשות יותר ויותר הטרוגניות , אתנית ותרבותית, יהיה קשה יותר לגבש מדיניות חינוכית לכידה ( דן ענבר) .