הטריטוריות בצפון מערב קנדה (Northwest Territories) הן אזור מרוחק וקר, שיש בו ערים מודרניות וגם קהילות מבודדות שהדרך היחידה להגיע אליהן היא בטיסה. ההוראה בערים מחייבת את המורים להתמודד עם סביבה חינוכית רב-תרבותית, ואילו ההוראה בקהילות המבודדות, מציבה את המורים בחברה הומוגנית של קבוצות ילידיות שתרבותם שונה מהמורים. מכאן שעל המורים לא רק להסתגל לעבודתם החדשה אלא גם לעבור תהליך הסתגלות תרבותית. המאמר סוקר את המאפיינים של תכנית הסטז' הפורמלית למורים בטריטוריות של צפון מערב קנדה (NWT – Teacher Induction Program) ומדגישה את חשיבותם של ארבעה שלבים ( אבו ראס, ר' ) .

המאמר מציג ממצאי מחקר דו-שנתי שנערך בבתי ספר בדווים בנגב. מטרת המחקר הייתה לבדוק את תרומת מרכיבי תכנית הסטז' העיקריים- החונך וסדנת הסטז'- למתמחים בהוראה בשנתם הראשונה, תוך כדי השוואה בין קבוצות מורים: מורים מקומיים (ערבים בדווים מהנגב) לעומת צפוניים (ערבים שבמקור הם מערים ומיישובים בצפון הארץ ובמרכז) , מורים לעומת מורות, מורים המלמדים ביישובים מוכרים לעומת כאלה המלמדים ביישובים לא מוכרים. נמצאו הבדלים מובהקים בהערכת תרומת הסטז' בשלושת התחומים לפי מקום מגורי המורה והמגדר שלו, אך לא נמצא הבדל בין הערכות המתמחים המקומיים לצפוניים ביישובים המוכרים והלא-מוכרים. מניתוח האינטראקציה בין המרכיבים ובין המתמחים עלה , שתרומתם של המרכיבים גבוהה יותר במישור המקצועי אצל המקומיים, אך אין הבדלי הערכה בין המקומיים לצפוניים במישור הרגשי. למתמחים יש הערכה רבה כלפי החונך, אך המקומיים מעריכים אותו יותר מהצפונים (רוידה אבו ראס ).