במהלך חמש עשרה השנים שחלפו, ברוס זיקק שיטה להוראת היסטוריה שמשקפת את התהליך שבו השתמשו היסטוריונים, שלפיו מלמדים את התלמידים לשאול שאלות לגבי ההוכחה ולפתח הסברים היסטוריים. וכעת בספרו החדש "למה אתם פשוט לא אומרים לנו את התשובה?"("Why Won't You Just Tell Us the Answer?"), הוא מראה למורים כיצד ליישם בהצלחה את שיטותיו בכיתה. מחקר היסטורי המתרכז בשאלה, שבו התלמידים אוספים מגוון של מקורות היסטוריים ואפילו מפתחים ומגנים על תשובותיהם לאותה שאלה, מאפשר לתלמידים להפוך להיסטוריונים השקועים במחקר פרשני של העבר.

המורה והמחנך דביר קפלן כתב מאמרון מעניין על שילוב מקורות היסטוריים בהוראת ההיסטוריה בביה"ס. כותב דביר : "בתור מורה, הגישה כלפי מקורות היסטוריים מהווה נדבך בעייתי. מחד גיסא, המקורות משרתים את ההבנה של התלמידים ומחזקים את רמת העניין שהם מפגינים בשיעורים. מאידך גיסא, הניתוח של המקורות ההיסטוריים הינו בעייתי מכיוון שהוא מכיל פרשנות רבה של התלמידים ולא תמיד התלמיד מצליח להפריד בין עובדה למסקנה."

כיצד מלמדים היסטוריה בעידן הנוכחי הרווי באינטרנט מסביבנו ותלמידים שלא תמיד מגלים עניין בשיעורי ההיסטוריה? . היצירתיות של המורה איציק הופמן עשויה לתת לנו כמה ציוני דרך להוראה דינאמית שיש בה כדי לאתגר את התלמידים הפאסיביים . איציק הופמן מציג כיצד ללמד את מסעותיו הדיפלומטיים התזזיתיים של הרצל בסיוע כלים דיגיטאליים באינטרנט .

הסביבה החינוכית החדשה שפותחה ע"י צוות "יד ושם" מתמקדת בשחזור חיי היהודים שחיו בעיר סלוניקי שביוון בתקופה שלפני השואה, במהלכה ולאחריה. קהילת יהודי סלוניקי ביוון היא מהעתיקות שבקהילות אירופה. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה קהילת סלוניקי כ- 55,200 יהודים, שהיוו שני שלישים מכלל יהודי יוון. את השואה שרדו 1,950 יהודים, כארבעה אחוזים מיהודי סלוניקי. סביבה חינוכית זו שפתחה ע"י צוות "יד ושם" מציגה מקרה מבחן בעזרתו יוכלו מורים ותלמידים למצוא דוגמא כיצד ניתן לשחזר חיי קהילה בעזרת מגוון חומרים. מיועד לתלמידי החטיבות העליונות.

העיסוק בנושא השואה במגזר היהודי בישראל בכל אחד מהנגזרות מתנהל במישור הפרטיקולרי כאשר ההתמקדות היא בזיכרון השואה כסיפור השמדת יהודי אירופה, סבלם וקורבנם אשר מועבר באמצעים סיפוריים המגולמים באמצעים חזותיים שונים. בתוך המבנה הסיפורי של תהליך העברת הזיכרון, מוקדש ומקודש מקום מרכזי לעדות ולעדים כנושאים החיים של המוות ושל הזיכרון. כאשר העבר נחווה כנוכחות, כאשר העדים הם מוסרי האמת התקפה של כאן, בתוקף מי שהינם בזיכרון של שם, נוצרת הכללה בלתי מובחנת של הטראומה ההיסטורית לכדי רעיון של "תרבות פצע" (wound culture) שבמסגרתה "כולנו קורבנות" ו"כולנו ניצולים" (נעימה ברזל).

ד"ר אריה קיזל כותב בבלוג המרתק שלו על מחקר חדש בתחום ספרי לימוד בהיסטוריה בערבית בישראל. ד"ר חנה שמש (רש) כתבה עבודה מאירת עיניים תחת הכותרת עיצוב הזיכרון בספרי לימוד בהיסטוריה לבתי הספר הערביים במדינת ישראל 1948 – 2008 (בהדרכת פרופ' אלי פודה וד"ר דן פורת, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2009). לדבריה, כתיבת ספרי הלימוד בערבית התפתחה לאור הגישות החדשות להוראת היסטוריה במגזר היהודי גם בתחום עיצוב הספרים וגם בתוכנם: מספרי לימוד מודפסים בכתב אחיד ורציף לעימוד מאיר עיניים וחלוקה ברורה לפרקים ופרקי משנה. מכתיבה פשטנית כרונולוגית לכתיבה אקדמית מעוררת ויכוח ושאלות. מעיסוק בהיסטוריה פוליטית יהודית וציונית להרחבה בנושאי היסטוריה כללית ותולדות הערבים והאסלאם. בתחום ההיסטוריה, קובעת החוקרת, ניתן לומר שפרקים בקורות עם ישראל שולבו בספרי הלימוד בערבית ואילו פרקים מקבילים בתולדות העמים הערבים וההיסטוריה של פלסטין הערבית חסרו או שנכתבו על פי נקודת המבט היהודית-ציונית.

המאגר הממוחשב המאורגן בצורה יעילה למורים ולתלמידים מציג את המידע באמצעות קטגוריות הנושאים הבאים: רשימת קריאה, עדויות, סרטים, מן המחקר, חפצים, ערכי אנציקלופדיה ופעילויות חינוכיות לתלמידים. המבנה השטוח של המאגר, השונה מן המאגרים הביבליוגראפיים המפורטים, יעיל במיוחד להוראה וללמידה בבתי הספר.

שלא באשמתם מרבית המורים בבתי הספר מוסיפים ללמד בצורה פרונטאלית כי הם נדרשים לגמור את החומר ומרביתם מוסיפים לשאול שאלות כאלה שהתשובה הנכונה נמצאת בזיכרון של התלמיד הטוב. בדוקטורט שלו ניסה ד"ר גדי ראונר לברר מה מנחה את מורה בהוראתו וגיליתי שלמורה יש מודל מנטאלי סמוי. הוא הסביר שהמורים מלמדים – כפי שהם מלמדים – על סמך הבנתם את הלמידה של התלמידים. בסופו של דבר הוא מצא שההיסטוריה הנלמדת בבית הספר היא סוג מסוים של היסטוריה אירועית-פוזיטיביסטית על פיה: המורים מתארים אירועים היסטוריים (יותר מאשר מסבירים), הם כמעט ולא עוסקים בסיבתיות, הם כמעט ולא נוגעים בעניינים אישיים-אמפאתיים, וגם לא בערכים או במוסר, הם לא עוסקים בזהות ולא בפיתוח יכולות חשיבה ברמה גבוהה. קצת עצוב להודות שבשנת 2010 ההיסטוריה הנלמדת בבית הספר היא סיפור אינפורמטיבי רזה ודל, שטוח ואחיד ושעדיין ההוראה נועדה לגרום לשינון ולא להבנה.

כבר כתבנו בעבר בפורטל מס"ע על שיטת ההוראה החדשנית של המורה להיסטוריה יורם חיים ועתה נוכחנו לדעת כי הוא ממשיך בשיטה הוראה חקרנית זו המבוססת גם על בלוג לסיכום החומר ודפי העבודה לתלמידים . כך לדוגמא , הציג המורה יורם חיים בפני תלמידיו את כל ההיבטים ההיסטוריים מזוויות שונות של פעילותן של תנועות הנוער בגטאות של פולין . לאחר מכן נדרשו התלמידים להמשיך להתעמק בנושא ולחקור אותו באמצעות דפי עבודה שקיבלו . בבלוג משולבים גם מקורות ראשוניים ומאמרים לעיון נוסף.

לאחרונה נכתבה סקירת ביקורת מעניינת על ספרו החדש של אריה קיזל על תוכניות לימוד וספרי ההיסטוריה . הסקירה נכתבה ע"י ד"ר אסתר יוגב העומדת בראש בית הספר לחינוך בסמינר הקיבוצים. ד"ר יוגב היא מומחית להיסטוריה אמריקנית ולימדה שנים רבות במכללת סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת תל אביב. "קיזל נותן משקל עצום לספרי הלימוד כמסמך קאנוני מכונן זהות. אני סוברת, שבקונטכסט הפדגוגי האמיתי של החינוך ההיסטורי, הענקת קרדיט שכזה לספרי הלימוד הינו קצת מוגזם. אוכל להסכים שמחקר המבקש להתחקות אחר התפיסה של קובעי המדיניות החינוכית בישראל, יוכל לחלצה מהתבוננות בתכני ספרי הלימוד ומחקר השיח שלהם, אך הוא לא יחשוף יותר מאשר את בבועתה של התרבות ההגמונית. השפעתם החינוכית של ספרי הלימוד זניחה לעומת כוחם העצום של הטלביזיה, האינטרנט, האמנות הפופולארית. החשיפה העצומה של הנוער הישראלי לידע היסטורי מאתגר מאמצעים אלה, אפקטיבית הרבה יותר."

יום עיון "כתיבת היסטוריה והוראתה בראייה רב-תחומית" באוניברסיטת חיפה לרגל צאת הספר "היסטוריה משועבדת" (מאת אריה קיזל, הוצאת מכון מופ"ת, 2008). יום העיון נערך במסגרת המרכז לרב-תחומיות וחקר החינוך של אוניברסיטת חיפה בהנחיית פרופ' אדיר כהן.פרופ' אייל נווה הנואם המרכזי בכינוס : "זה עצוב שמקצוע ההיסטוריה שהוא המקצוע האנושי ביותר לא יכול להיחלץ מסד הפוזיטיביזם. לפחות ב-15 השנים האחרונות לקחו את הוראת ההיסטוריה והכניסו אותה לסד פוזיטיביסטי מדעי ובאמצעות הסד הזה ניטרלו את הרוח מהמקצוע שהפך למשמים ומעיק עד שרוב התלמידים לא אוהבים אותו וחבל". לדבריו של פרופ' אייל נווה, הסיבה לכך נעוצה בין היתר בבחינות הבגרות בהיסטוריה אשר מכוונות את כל הוראת ההיסטוריה מחטיבת הביניים ועד סיום החטיבה העליונה. "כבר בעמוד השלישי של תוכנית הלימודים החדשה לכיתות ז' עד ט' כותבים למורים אודות בחינות הבגרות. קובעים את האוריינטציה של המורה לקראת בחינת הבגרות ולמעשה כופים רודנות של החומר שהיא רודנות של מיומנויות.

מבחני הבגרות בהיסטוריה נגועים מזה שנים רבות בנוסח מחייב למדי וחונק עד מאד של שאלות אשר מחייבות שליפת פיסות מידע קצרות, לעיתים לא מחייבות, מכלל הידע הקיים אצל התלמיד (אם בכלל) והטענתו בתוך מחברת התשובות. גם דרך בדיקת המחברות כובלת וכולאת את המעריך לתוך סד שכל קשר בינו לבין תחום הדעת הרחב והמעמיק הדורש יכולת חשיבה, הערכה, ניתוח וביקורת, מקרי בהחלט. דרך שגויה זו ראויה לבחינה, לשלילה והחלפה כדי לאפשר לתלמיד הישראלי להפיק מלימודי ההיסטוריה ידע ממשי החשוב לו כאזרח העתידי של מדינתו וכחברה בחברה, כסובייקט הראוי לכבוד ולאופק התפתחות. השמרנות הכולאת את המורה והתלמיד בטווח מוגבל של תשובות מתקבלות מחייב שינוי בלא חשש כי תפיסה חדשה של ידע תשמוט את הקרקע מהאמת ההיסטורית, האחת והיחידה. זו האמת שהנרטיב הציוני היה ועודו האחד והיחיד המוביל את כל תוכניות הלימודים בהיסטוריה יהודית והיסטוריה ציונית וכן בהיסטוריה כללית המשועבדת לו בצורה כזו או אחרת ( אריה קיזל).

מטרת המחקר לזהות ולתאר את המודל המנטלי בפעולה על אודות הלמידה אצל מורים המלמדים את נושא השואה. המחקר מדגיש את ההיבטים האמפתי והערכי של ההוראה, אשר הם חלק ממאפייני הוראת ההיסטוריה בכלל והוראת השואה בפרט. מסקנות המחקר: (1) קיים מודל מנטלי בפעולה על אודות הלמידה אצל כל אחד מן המורים שבמדגם; (2) קיים מודל מנטלי בפעולה המשותף למורים שבמדגם; (3) קיימים פרופילים שונים של מורים המבטאים הבדלים אישיים ביניהם; (4) ההיסטוריה שהמורים לימדו היא מעין סוג של היסטוריה פוזיטיביסטית-אירועית. יש לצפות כי מורים להיסטוריה שיכירו בקיומו של המודל המנטלי בפעולה על אודות הלמידה יהיו אולי רפלקטיביים יותר, וייתכן כי רפלקטיביות זו תתרום לאפקטיביות שלהם. (גדי ראונר)