שלא באשמתם מרבית המורים בבתי הספר מוסיפים ללמד בצורה פרונטאלית כי הם נדרשים לגמור את החומר ומרביתם מוסיפים לשאול שאלות כאלה שהתשובה הנכונה נמצאת בזיכרון של התלמיד הטוב. בדוקטורט שלו ניסה ד"ר גדי ראונר לברר מה מנחה את מורה בהוראתו וגיליתי שלמורה יש מודל מנטאלי סמוי. הוא הסביר שהמורים מלמדים – כפי שהם מלמדים – על סמך הבנתם את הלמידה של התלמידים. בסופו של דבר הוא מצא שההיסטוריה הנלמדת בבית הספר היא סוג מסוים של היסטוריה אירועית-פוזיטיביסטית על פיה: המורים מתארים אירועים היסטוריים (יותר מאשר מסבירים), הם כמעט ולא עוסקים בסיבתיות, הם כמעט ולא נוגעים בעניינים אישיים-אמפאתיים, וגם לא בערכים או במוסר, הם לא עוסקים בזהות ולא בפיתוח יכולות חשיבה ברמה גבוהה. קצת עצוב להודות שבשנת 2010 ההיסטוריה הנלמדת בבית הספר היא סיפור אינפורמטיבי רזה ודל, שטוח ואחיד ושעדיין ההוראה נועדה לגרום לשינון ולא להבנה.

כבר כתבנו בעבר בפורטל מס"ע על שיטת ההוראה החדשנית של המורה להיסטוריה יורם חיים ועתה נוכחנו לדעת כי הוא ממשיך בשיטה הוראה חקרנית זו המבוססת גם על בלוג לסיכום החומר ודפי העבודה לתלמידים . כך לדוגמא , הציג המורה יורם חיים בפני תלמידיו את כל ההיבטים ההיסטוריים מזוויות שונות של פעילותן של תנועות הנוער בגטאות של פולין . לאחר מכן נדרשו התלמידים להמשיך להתעמק בנושא ולחקור אותו באמצעות דפי עבודה שקיבלו . בבלוג משולבים גם מקורות ראשוניים ומאמרים לעיון נוסף.

לאחרונה נכתבה סקירת ביקורת מעניינת על ספרו החדש של אריה קיזל על תוכניות לימוד וספרי ההיסטוריה . הסקירה נכתבה ע"י ד"ר אסתר יוגב העומדת בראש בית הספר לחינוך בסמינר הקיבוצים. ד"ר יוגב היא מומחית להיסטוריה אמריקנית ולימדה שנים רבות במכללת סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת תל אביב. "קיזל נותן משקל עצום לספרי הלימוד כמסמך קאנוני מכונן זהות. אני סוברת, שבקונטכסט הפדגוגי האמיתי של החינוך ההיסטורי, הענקת קרדיט שכזה לספרי הלימוד הינו קצת מוגזם. אוכל להסכים שמחקר המבקש להתחקות אחר התפיסה של קובעי המדיניות החינוכית בישראל, יוכל לחלצה מהתבוננות בתכני ספרי הלימוד ומחקר השיח שלהם, אך הוא לא יחשוף יותר מאשר את בבועתה של התרבות ההגמונית. השפעתם החינוכית של ספרי הלימוד זניחה לעומת כוחם העצום של הטלביזיה, האינטרנט, האמנות הפופולארית. החשיפה העצומה של הנוער הישראלי לידע היסטורי מאתגר מאמצעים אלה, אפקטיבית הרבה יותר."

יום עיון "כתיבת היסטוריה והוראתה בראייה רב-תחומית" באוניברסיטת חיפה לרגל צאת הספר "היסטוריה משועבדת" (מאת אריה קיזל, הוצאת מכון מופ"ת, 2008). יום העיון נערך במסגרת המרכז לרב-תחומיות וחקר החינוך של אוניברסיטת חיפה בהנחיית פרופ' אדיר כהן.פרופ' אייל נווה הנואם המרכזי בכינוס : "זה עצוב שמקצוע ההיסטוריה שהוא המקצוע האנושי ביותר לא יכול להיחלץ מסד הפוזיטיביזם. לפחות ב-15 השנים האחרונות לקחו את הוראת ההיסטוריה והכניסו אותה לסד פוזיטיביסטי מדעי ובאמצעות הסד הזה ניטרלו את הרוח מהמקצוע שהפך למשמים ומעיק עד שרוב התלמידים לא אוהבים אותו וחבל". לדבריו של פרופ' אייל נווה, הסיבה לכך נעוצה בין היתר בבחינות הבגרות בהיסטוריה אשר מכוונות את כל הוראת ההיסטוריה מחטיבת הביניים ועד סיום החטיבה העליונה. "כבר בעמוד השלישי של תוכנית הלימודים החדשה לכיתות ז' עד ט' כותבים למורים אודות בחינות הבגרות. קובעים את האוריינטציה של המורה לקראת בחינת הבגרות ולמעשה כופים רודנות של החומר שהיא רודנות של מיומנויות.

מבחני הבגרות בהיסטוריה נגועים מזה שנים רבות בנוסח מחייב למדי וחונק עד מאד של שאלות אשר מחייבות שליפת פיסות מידע קצרות, לעיתים לא מחייבות, מכלל הידע הקיים אצל התלמיד (אם בכלל) והטענתו בתוך מחברת התשובות. גם דרך בדיקת המחברות כובלת וכולאת את המעריך לתוך סד שכל קשר בינו לבין תחום הדעת הרחב והמעמיק הדורש יכולת חשיבה, הערכה, ניתוח וביקורת, מקרי בהחלט. דרך שגויה זו ראויה לבחינה, לשלילה והחלפה כדי לאפשר לתלמיד הישראלי להפיק מלימודי ההיסטוריה ידע ממשי החשוב לו כאזרח העתידי של מדינתו וכחברה בחברה, כסובייקט הראוי לכבוד ולאופק התפתחות. השמרנות הכולאת את המורה והתלמיד בטווח מוגבל של תשובות מתקבלות מחייב שינוי בלא חשש כי תפיסה חדשה של ידע תשמוט את הקרקע מהאמת ההיסטורית, האחת והיחידה. זו האמת שהנרטיב הציוני היה ועודו האחד והיחיד המוביל את כל תוכניות הלימודים בהיסטוריה יהודית והיסטוריה ציונית וכן בהיסטוריה כללית המשועבדת לו בצורה כזו או אחרת ( אריה קיזל).

מטרת המחקר לזהות ולתאר את המודל המנטלי בפעולה על אודות הלמידה אצל מורים המלמדים את נושא השואה. המחקר מדגיש את ההיבטים האמפתי והערכי של ההוראה, אשר הם חלק ממאפייני הוראת ההיסטוריה בכלל והוראת השואה בפרט. מסקנות המחקר: (1) קיים מודל מנטלי בפעולה על אודות הלמידה אצל כל אחד מן המורים שבמדגם; (2) קיים מודל מנטלי בפעולה המשותף למורים שבמדגם; (3) קיימים פרופילים שונים של מורים המבטאים הבדלים אישיים ביניהם; (4) ההיסטוריה שהמורים לימדו היא מעין סוג של היסטוריה פוזיטיביסטית-אירועית. יש לצפות כי מורים להיסטוריה שיכירו בקיומו של המודל המנטלי בפעולה על אודות הלמידה יהיו אולי רפלקטיביים יותר, וייתכן כי רפלקטיביות זו תתרום לאפקטיביות שלהם. (גדי ראונר)

השאיפה לגלות מהו טקסט עיוני-לימודי טוב, כיצד נעריך אותו ובעיקר איך נכתוב טקסט כזה, היא שעמדה בבסיס המחקר שיוצג במאמר זה. המחקר נעשה בהשראת מחקרם של גרייבס ועמיתים (Graves et al, 1988), שזכה להתייחסויות רבות בספרות. אלא שבניגוד למחקרם, שבו בדקו אך ורק את מספר הרעיונות שזכרו התלמידים, ובשל כך היו המסקנות שגויות, במחקר המוצג כאן נבדק גם אילו רעיונות זוכר התלמידים ומהי איכות הזכירה. שני היבטים אלה חשובים כדי להגיע למסקנות נכונות יותר ביחס לשאלות של טקסט עיוני לימודי-טוב. מחקר זה התייחס לטקסט עיוני-לימודי בהיסטוריה, משום הבעייתיות המיוחדת בכתיבת טקסט כזה. נאספו בו נתונים על זכירתם של תלמידים בכיתה ח', שקראו טקסט בהיסטוריה. וכן על העדפות טקסטים של תלמידים ומורים להיסטוריה, שהתבקשו לבחור בטקסט אחד מבין שניים. כן נאספו נתונים על אודות שיקולי הדעת של מומחים לכתיבה בנוגע לשכתוב טקסט בהיסטוריה. מנתונים אלו הוסקו מסקנות אחדות בנוגע לדרכי הערכת טקסט לימודי ובנוגע לכתיבתו. שתי השאלות שהנחו את המחקר היו: א. כיצד נעריך טקסט לימודי בכלל וטקסט בהיסטוריה בפרט? ב. אילו עקרונות ינחו אותנו בבואנו לכתוב טקסט כזה? (אסיה שרון)