ביקורת על הצעות פורום קהלת בתחום החינוך
הורביץ, נ' ואחרים (2022). ביקורת על הצעות פורום קהלת בתחום החינוך: דברים שנאמרו ביום העיון "המחלוקת על הצעות פורום קהלת בתחום החינוך". ירושלים: מכון ון ליר
ב-12 בספטמבר 2022 התקיים במכון ון ליר כנס בשם "המחלוקת על הצעות פורום קהלת בתחום החינוך". לפניכם סיכום עמדות חוקרים ואנשי חינוך המתנגדים להמלצות פורום קהלת להנהיג בתי ספר בזיכיון, לפתוח את אזורי הרישום, לאפשר בחירת הורים בבתי ספר ולהנהיג שכר דיפרנציאלי בהוראה
לקריאה נוספת: המלצות פורום קהלת
עיקרי הדברים:
- מחקרים רבים בארה"ב ובבריטניה מראים כי בתי ספר בזיכיון אינם מגדילים את הישגי התלמידים, אך פוגעים בשוויון ומגדילים את ההפרדה (סגרגציה) בין קבוצות שונות בחברה
- מתן בחירה אינו גורם קריטי בהישגי התלמידים: הישגי תלמידי תל אביב אינם נופלים מהישגי תלמידי ירושלים, והישגי תלמידי היסודיים אינם נופלים מהישגי תלמידי התיכון
- (בתל אביב וביסודיים לרוב אין בחירה, ואילו בירושלים ובבתי ספר תיכונים יש בחירה)
- מנזקי הבחירה: תלמידים שאינם מתקבלים לבית ספר בו חשקו לאחר שהתכוננו משלמים מחיר רגשי כבד
- בכל עיר אינטגרטיבית שמנסה לפתוח את אזורי הרישום, הציבור החלש-פחות יוצא מהשכונות
- הבחירה גורמת לפירוק קהילות ושכונות, מסכסכת בין בתי ספר ואוכלוסיות
- התחרות בין בתי הספר אינה תחרות משוכללת כי אין לחלשים מספיק משאבים, כגון גישה לתחבורה ולמידע אודות הבחירה ואודות בתי ספר שונים, רמתם ומידת התאמתם לילדיהם
- באופן דומה לבחירה, שכר דיפרנציאלי לאנשי הוראה יכניס תחרות, מתח ומאבקים, יפגע בסולידריות בין מורים ויפרק את חדר המורים
- ניתן אמנם למדוד ציונים או אחוזי זכאות לבגרות, אך ספק רב אם ניתן למדוד עמידה ביעדים חינוכיים חשובים מהם: ערכים, סקרנות, ביקורתיות או יצירתיות שמורה מטמיע בתלמידיו
- כתוצאה מהתחרות ביניהם, בתי ספר עסוקים בפרסום ובשיווק ומשקיעים הרבה מאוד משאבים בזה, במקום בחינוך
- מחקרים מראים שיש דרכים אחרות לשפר הישגי תלמידים – כלומר לא באמצעות בחירת הורים או תחרות בין בתי ספר: למשל באמצעות שיתופי פעולה בין בתי ספר בפיתוח מקצועי של מורים
- הכפפת מערכת החינוך ובתי הספר לבחירת הורים היא כניעה לפופוליזם שיביא לחנופה להורים ולתלמידים על חשבון ערכים חינוכיים
- המבחנים הממיינים בסוף בית הספר היסודי אינם הוגנים: תוצאות המבחנים בכיתה ו' משקפות בעיקר את הטיפוח ולא את הכישרון האמנותי, שמתחלק באופן שווה בין הילדים בכל שכונות העיר
- בנוסף לכך יש הטיות במיון: בוחנים אנושיים נוטים להעדיף מועמדים בעלי פרופיל מסוים, לרוב זה שדומה לפרופיל שלהם עצמם
- הנהגת שכר דיפרנציאלי תפתח פתח ללחצים מצד מורים טובים על מנהלים ולאיומים של המורים הטובים בהתפטרות. מצד שני, אם תועלה המשכורת, כל הצוות יתמרמר
- תוצאות נוספות של שכר דיפרנציאלי יהיו נדידת מורים בין בתי ספר, חוסר יציבות, תחרות וחשד בצוות, דעיכת השיתוף והסולידריות וחוסר אמון במנהל
- פורום קהלת מציע מעבר למודל העסקה גמיש – תוספות שכר למורים מעולים. אבל אז צריך מדדים שקובעים את סולם התמריצים הדיפרנציאלי. מה יהיו המדדים הללו?
ד"ר נרי הורביץ, חוקר חברה וחינוך ויו"ר חברת אגורא
כאשר מאפשרים בחירת הורים, כל מי שהוא קצת יותר חזק יוצא מהשכונה או מבית הספר.
בתל אביב [שהישגי תלמידיה אינם נופלים מהישגי תלמידי ירושלים] 91% מהתלמידים יודעים בסוף הגן איפה יגמרו י"ב - אז האם בחירת הורים זה מה שמשנה מציאות? [החוקר נחום בלס הוסיף נימוק לטענה כי מתן בחירה אינו משנה הרבה: "בישראל נערך ניסוי בנושא טבעי – בבתי ספר יסודיים לרוב אין בחירה, ואילו בבתי ספר תיכוניים – יש. ובכל זאת אין הבדלים בהישגי תלמידי היסודיים לעומת התיכוניים"]
ירושלים משלמת מחירים גבוהים על בחירה:
לקחת ילד בכיתה ז' שהתכונן שנה שלמה כדי להתקבל לבית ספר יוקרתי מסוים ולא הצליח, מה זה עושה לו? הוא משלם מחיר אישי כבד מבחינת הפרט, אבל אי הקבלה גובה מחיר גבוה גם ברמת אי השוויון שהיא יוצרת.
בכל עיר אינטגרטיבית שמנסה לפתוח את אזורי הרישום, הציבור החלש-פחות יוצא מהשכונות, ורוב השכונות מתרוקנות מהכוחות החזקים שלהן.
הפירוק הקהילתי לא קורה רק בשכונות מוחלשות. נוצר מתח בין בתי הספר, בגלל מנגנוני סינון. מה קורה לקהילה, גם חזקה, שאו שיוצאים ממנה הרבה תלמידים, או שנמצאים בה בתי ספר שחלקם מסננים וחלקם לא? אילו מחירים קהילתיים משולמים? חלק מהקהילות מתפוררות, מתחילים מאבקים שכונתיים, למשל מזרחים נגד יוצאי אתיופיה, נגד מבקשי מקלט – בגלל המדיניות הקלוקלת של בתי הספר. וזו תוצאה של פתיחת אזורי הרישום. מה זה מסמן לקהילה ולשכונה שרוב ההורים והתלמידים בה בוחרים ללמוד מחוצה לה?
הקהילה מתכנסת סביב בית הספר, למשל בטקסים. אם ההורים צריכים לנסוע ולכתת רגליים – אנחנו מאבדים את הערך הזה. הקהילה יכולה לייצר כוח שמאפשר ניעות חברתית. חינוך הוא מוצר ציבורי, שצריך לקדם ערכים קולקטיביים, של סולידריות לא אינדיבידואליסטית.
הורים רבים מגיעים לבתי ספר ייחודיים, למשל אנתרופוסופיים, לא כי הם מאמינים בגישה האנתרופוסופית, אלא כי הם "לא רוצים ללמוד עם הערסים", כפי שהם מנסחים זאת.
שכר דיפרנציאלי למורים יביא לתוצאות דומות [לאלה שהביאה הבחירה] – של פירוק וערעור הסולידריות. זה יפגע בערכים חינוכיים, בסולידריות בין מורים. מורים צריכים להוות דוגמה אישית, להיות סוכני שינוי שמשפיעים על תלמידים, ויש סכנה שההיבטים האלה ייפגעו באופן דרמטי.
בירושלים מוכרת תופעה של בתי ספר ש"גונבים" זה מזה מורים.
התחרות היא לא תחרות משוכללת כי אין לחלשים מספיק משאבים, כגון גישה לתחבורה ולמידע אודות הבחירה ואודות בתי ספר שונים, רמתם ומידת התאמתם לילדיהם.
כתוצאה מהתחרות ביניהם, בתי ספר עסוקים בפרסום ובשיווק ומשקיעים הרבה מאוד משאבים בזה, במקום בחינוך.
לדברי החוקרת ד"ר ורדה שיפר, מחקרים מראים שיש דרכים אחרות לשפר הישגי תלמידים – כלומר לא באמצעות בחירת הורים או תחרות בין בתי ספר. כך למשל, בלונדון רבתי שיפרו בעשרים השנה האחרונות באופן משמעותי ביותר ולאורך זמן את הישגיהם של תלמידים חלשים, באמצעות שיתופי פעולה בבתי ספר בתחום הפיתוח המקצועי של המורים. לא בתחרות, אלא להפך – בשיתופי פעולה.
לחינוך יש עוד תפקידים מאשר לתת מענה להורים – אין למערכת שליטה על ההורים והיכולות שלהם. תפקיד המערכת היא לתת שוויון הזדמנויות. להעניק יכולת חלימה דומה לכל הילדים, כלומר לאפשר לכולם לחלום בגדול.
צריך למצוא איזונים ופשרות בין שוויון וחרות. ולא יזיק להוסיף קצת אחווה.
הבחירה בבתי הספר והניתוק של התלמידים משכונות מגוריהם משפיעים לרעה גם על קיימות – הדבר יוצר עומס תחבורתי ומגדיל את הפקקים.
קריאת ביניים מהקהל של סמדר מורס, מנהלת בית הספר "נופים" בדרום תל אביב: "האם בחירת הורים ככלי למדידת בית ספר, להבדיל למשל מציונים, היא 'מדד הפופוליזם'?"
דני בר-גיורא, לשעבר מנהל בית הספר לאמנויות, מנהל מינהל חינוך בעיריית ירושלים וראש בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית
כאשר בית ספר ייחודי, כמו למשל בית ספר לאמנויות, ממיין וגובה שכר לימוד, יש לכך משמעות מאתגרת – מגיעים אליו הרבה יותר ילדים משכונות חזקות מבחינה סוציואקונומית. בנוסף לכך, המבחנים הממיינים בסוף בית הספר היסודי אינם הוגנים: תוצאות המבחנים בכיתה ו' משקפות בעיקר את הטיפוח ולא את הכישרון האמנותי, שכמובן מתחלק באופן שווה בין הילדים בכל שכונות העיר. בטיפוח הכוונה להשקעה ההורית, שיעורים פרטיים, חוגים, השאלה אם יש ספרים בבית וכו'. בשכונות חזקות, ככלל, הילדים נהנים מהרבה יותר טיפוח מאשר בני גילם בשכונות חלשות. למשל, כי להוריהם יש כסף לשלם לחוגים ולשיעורים פרטיים ואף לקורסי הכנה ספציפיים שנועדו לשפר את סיכוייהם לעבור את מבחני הקבלה לבית הספר. בנוסף לכך יש הטיות במיון: בוחנים אנושיים נוטים להעדיף מועמדים בעלי פרופיל מסוים, לרוב זה שדומה לפרופיל שלהם עצמם. ישראל היא אומה בלתי פורמלית, ואז יש עיוותים במיונים [ייתכן שהדובר התכוון לכך שישראל היא מדינה קטנה ועתירה בהיכרויות אישיות, שעלולות לפגום באובייקטיביות של השופטים].
הדרך היחידה להתגבר על הטיות אנושיות במיון היא לעשות הגרלה. הרבה מאוד בתי ספר ייחודיים הם תגובת נגד לאינטגרציה, בעיקר בירושלים.
מסיבות אלה אסור שבתי הספר ימיינו. על התחרות להיות הוגנת, ולכן אסור לבתי הספר לגבות כסף מהורים.
כשמערכת נמצאת בצמצום דמוגרפי, כמו בירושלים בחינוך הממלכתי [החילוני], הנהגת בחירת הורים מייצרת מתחים בין מנהלים שנלחמים זה בזה על תלמידים ועל מורים, ויוצרת מתחים ואווירה קשה.
במקרים רבים, הבחירה שמורה בעיקרה להורים חזקים, שכן הורים חלשים רבים נעדרי משאבי זמן ופניות נפשית להתעסק בבחירות, או שהם חסרי מודעות לקיומה של הבחירה או לחשיבותה. אפילו הורים חלשים שמודעים לקיום הבחירה ולחשיבותה, ומצליחים איכשהו להתפנות למשימת הבירור איזה בית ספר עדיף לילדם, לא תמיד יכולים לממש את הבחירה. למשל, אם בית הספר המתאים רחוק ממקום המגורים, ואין להם רכב פרטי להסיע את ילדם כאשר התחבורה הציבורית לא יעילה או יקרה מדי עבורם.
הניסיון מלמד כי רק מיעוט קטן בוחר בבית ספר בגלל משיכה למקצוע מסוים, תחום עיסוק, רמה תורנית וכו'. הגרעין הקשה שבאמת יש לו עניין אידיאולוגי בייחודיות של בית הספר הוא קטן מאוד.
הגורם העיקרי בבחירה הוא "כוח הדחייה" – איזה בית ספר איני רוצה שילדי ילמד בו. ראיה לכך היא העובדה שהורים רבים מציבים בשתי הבחירות הראשונות שלהם את התיכון שליד האוניברסיטה ואת בית הספר הניסויי שהם בתי ספר שונים לגמרי באופיים, והדבר היחיד שמשותף להם הוא העובדה שהם נחשבים ליוקרתיים.
למרות כל אלה, אני בכל זאת חושב שכדאי לתת להורים לבחור בית ספר, אין לי געגועים למה שהיה בירושלים לפני פתיחת אזורי הרישום. אבל חשוב לעשות את התהליך הזה באופן מבוקר מאוד, ואסור להשאירו לשוק הפתוח כי אחרת זה יפגע באוכלוסיות החלשות, וכך מראים גם המחקרים. אם לא מקפידים על כללים של בחירה מבוקרת, כלומר שבתי הספר לא ממיינים ולא גובים שכר, התוצאה המיידית היא הגדלת פעלים וחוסר שוויון.
בחירה לא מבוקרת מחמירה את אי השוויון בהשוואה למצב שבו אין בחירה, מפני שבתי ספר בשכונות חלשות סובלים מבריחה של התלמידים היותר טובים לבתי ספר אחרים, ואז מתחיל מעגל קסמים שלילי: בית הספר נעשה גרוע יותר, שמו נפגע – ובריחת התלמידים (בעיקר הטובים והבינוניים) ממנו הולכת ומתעצמת – וחוזר חלילה.
ד"ר עוזי מלמד, לשעבר המנהל הפדגוגי של רשת אורט
פורום קהלת צודק בטענתו כי מערכת החינוך מדשדשת, וכי איכות המערכת אינה יכולה לעלות על איכות מוריה.
עם זאת, איכות המורים היא רק תנאי הכרחי, לא מספיק, להצלחת המערכת – בגלל מגבלות ותקרות זכוכית שחוסמות את המורים.
הפתרון אינו ליצור תחרות בין מורים, אלא לתגמל אותם כך שיתמידו בתפקידם.
פורום קהלת מציע מעבר למודל העסקה גמיש – תוספות שכר למורים מעולים. אבל אז צריך מדדים שקובעים את סולם התמריצים הדיפרנציאלי. מה יהיו המדדים הללו?
מורה טוב משאיר בתלמידיו חותם אינטלקטואלי רוחני, רגשי ומוסרי. אלברט איינשטיין אמר: "חינוך זה מה שאתה זוכר אחרי ששכחת כל מה שלימדו אותך". ואת זה אי אפשר למדוד. ומה שאפשר איכשהו למדוד בתחומים האלה, מאוד מסובך למדוד.
מורים טובים שלא עומדים במדדים "אובייקטיביים" מספריים כמו ציונים או אחוזי זכאות לבגרות יפוטרו או יינזפו.
אבל מה לגבי מורים מקוריים, בעלי חשיבה עצמאית, שחורגים מהשגרה או מהמצופה, שלא "מספיקים את החומר" אבל כן מעשירים את נפש התלמיד, שנוטעים בו סקרנות, יצירתיות וביקורתיות שאינן ניתנות למישוש או למדידה?
ניתן אולי למדוד חלק מהמרכיבים החשובים האלה באמצעות תצפיות בכיתה של מומחים, אבל הדבר מצריך לפחות אלף אנשים בכל בתי הספר בישראל – כלומר הקמת מערכת יקרה ומסורבלת.
דרך שנייה למדוד מורים היא לערוך משאל או סקר בין בעלי עניין – תלמידים, הורים וכו'. זה יביא לפופוליזם. כך יאלצו את המורים להתאמץ למצוא חן בעיני מי שיקבע את גורלם. מילא לעשות זאת באוניברסיטה עם סקרי הוראה בקרב סטודנטים בוגרים-יחסית, אבל לא הגיוני שילדים ביסודי יקבעו מי המורה.
הנהגת שכר דיפרנציאלי תפתח פתח ללחצים מצד מורים טובים על מנהלים ולאיומים של המורים הטובים בהתפטרות ("אם לא תכפיל לי את המשכורת, אעזוב לבית ספר אחר"). מצד שני, אם המנהל ייעתר ויעלה את המשכורת, כל הצוות יתמרמר.
תוצאות נוספות של שכר דיפרנציאלי יהיו נדידת מורים בין בתי ספר, חוסר יציבות, תחרות וחשד בצוות, דעיכת השיתוף והסולידריות וחוסר אמון במנהל.
פרופ' יוסי דהאן, על צדק חינוכי וצדק חברתי
יש תהום פעורה בין החזון של קהלת לבין החזון של אנשים שמעוניינים בחברה שוויונית, במדינת רווחה, בזכויות עובדים.
אי שוויון חינוכי נגזר מאי שוויון כלכלי-חברתי כללי.
מחקרים מצביעים על כך שמורים אחראים ל-20%-10% בלבד מהישגי תלמידיהם. גורמים חוץ בית ספריים חשובים יותר מהמורים בהקשר זה. לפי מחקרי דן גולדהבר מאוניברסיטת וושינגטון, 60% מהישגי התלמידים מוסברים על ידי גורמים חוץ בית ספריים.
מחקר באוניברסיטת רטגרס שחקר מערכות חינוך בארה"ב מצא שהתרחבות של בתי ספר בזיכיון הגדילה אי שוויון ויצרו סגרגציה. מחקר אחר הראה כי בצפון קרוליינה – לבתי ספר בצ'רטר היו הישגים נמוכים יותר בהשוואה לבתי ספר אחרים.
חוקרים מסטנפורד, דבורה דייויד ומרגרט ריימונד, רק 19% מבתי ספר בזיכיון השיגו תוצאות טובות יותר מבתי ספר ציבוריים במבחני קריאה ומתמטיקה. לאחר שנים ספורות, נסגרו חצי מבתי הספר בצ'רטר.
תשעה מחקרים מבית הספר לחינוך בהרווארד מצביעים על כך שתכניות בחירה מגדילות את אי השוויון, ופוגעות בעיקר במיעוטים.
הגדלת אי השוויון חמורה במיוחד בחינוך, משום שחינוך הוא טובין מדרגי (positional good) – כלומר טובין שערכו אינו תלוי רק בכמות המוחלטת שמקבל פרט מסוים, אלא בהשוואה בינה לבין כמות הטובין שבידי אנשים אחרים. אם תלמיד מסוים מקבל חינוך עשיר, אבל חברו מקבל חינוך טוב ממנו – טובים סיכוייו של החבר להתקבל לחוגים יוקרתיים באוניברסיטה ולמקומות עבודה מכניסים. לכן, מי שזוכה בהזדמנויות חינוכיות עדיפות – זוכה ביתרון לא הוגן על פני אחרים.