הצעות פורום קהלת בתחום החינוך
קליין, י' ואחרים (2022). הצעות פורום קהלת בתחום החינוך: דברים שנאמרו ביום העיון "המחלוקת על הצעות פורום קהלת בתחום החינוך". ירושלים: מכון ון ליר
ב-12 בספטמבר 2022 התקיים במכון ון ליר כנס בשם "המחלוקת על הצעות פורום קהלת בתחום החינוך". לפניכם סיכום עמדות פורום קהלת בעד הנהגת בתי ספר בזיכיון, בחירת הורים, תחרות בין בתי ספר ושכר דיפרנציאלי למורים
לקריאה נוספת: ביקורת על המלצות פורום קהלת
עיקרי הדברים:
המלצות פורום קהלת למערכת החינוך בישראל:
כוח אדם בהוראה
- לעבור לשבוע למידה של חמישה ימים היה יכול לשחרר 14% מכוח האדם במערכת, ויש לכך השלכות תקציביות גדולות
- לוותר על שנת שבתון, שהיא ייחודית למערכת החינוך בישראל, כדי להשיג התייעלות דומה
- להקל על מנהלים לפטר מורים גרועים. כיום מועסקים במערכת מורים שהמנהלים הוציאו מהכיתות בגלל ביצועים נמוכים, אך אינם יכולים לפטרם
- להמשיך לצמצם את משקל הוותק בשכר, צעד שנעשה במידה בלתי-מספקת בהסכם השכר החדש עם המורים
- להגדיל את משקל איכות ההוראה בקביעת השכר
- לבטל את הדואופול בייצוג המורים. כיום שני איגודי העובדים מעדיפים אינטרסים של מורים ותיקים על פני אינטרסים של מתחילים, וזה מביא להפרשי שכר אדירים לטובת הוותיקים
בחירת הורים
- לאפשר להורים לבחור את בית הספר שבו ילמדו ילדיהם, כולל בתי ספר יסודיים, תוך ביטול הגבלת אזורי הרישום (לפי מקום המגורים) – בדומה למה שעשתה עיריית ירושלים
- לנהל את הבחירה באופן נכון: אסור לבתי ספר למיין או לסנן מועמדים, ואסור להם לגבות מההורים תשלום
- על הרשות המקומית ליידע את כל ההורים בדבר אפשרות הבחירה וכן לעקוב אחר התוצאות הלימודיות, במטרה לסגור בתי ספר כושלים ולפתוח מוצלחים במקומם
- להעניק תקציב דיפרנציאלי לכל תלמיד, לפי מדד הטיפוח שמודד את החסך החינוכי הספציפי של כל תלמיד לגופו
האצלת סמכויות ממשרד החינוך לרשויות המקומיות ולבתי הספר
- להגדיל את הביזור ולהאציל יותר סמכויות ממשרד החינוך המרכזי לרשויות המקומיות ולבתי הספר
- על השלטון המרכזי לקבוע רק את הדברים הבסיסיים: המעטפת, נוסחת התקצוב, מדיניות המדידה וההערכה (כמו למשל מבחני המיצ"ב), העקרונות והיעדים
- על העקרונות והיעדים לכלול צמצום פערים, אינטגרציה ולימודי ליבה. עם זאת, השלטון המרכזי לא צריך לעסוק במיקרו ניהול: לא בשאלה מה כל תלמיד עושה בכל רגע ביום
הנהגת תקציב דיפרנציאלי לכל תלמיד
- להגדיל את הביזור ולהאציל סמכויות ממשרד החינוך המרכזי לרשויות המקומיות ולבתי הספר. תקציבים שווים לתלמידים חזקים וחלשים משמרים ואף מגדילים את אי השוויון ביניהם
אברהם תומר, מודל חדש להעסקת מורים – מחסור במורים או עודף? מדוע חשוב לייעל את העסקת המורים?
זו אנומליה ישראלית שכל המורים מועסקים על ידי משרד החינוך ולא באמצעות עיריות או מחוזות כמקובל במדינות רבות בחו"ל.
הגידול במספר משרות ההוראה המלאות במערכת החינוך עלה בשנים האחרונות על הגידול במספר התלמידים והכיתות – וזו חלק מהסיבה שסף הקבלה למכללות להוראה ירד. זהו חיסרון, כי איכות ההוראה חשובה יותר להישגי התלמידים מגודל הכיתות ואולי גם מכל גורם אחר.
אנומליה ישראלית נוספת מתבטאת בכך שיחס מספר התלמידים למספר המורים במערכת דומה למדינות שבהן הכיתות הרבה יותר קטנות. נובע מכך שלא חסרים מורים במערכת, אלא שהם מנוהלים באופן מגושם ואין מיצוי יעיל של כוח האדם בהוראה.
מעבר לשבוע למידה של חמישה ימים היה יכול לשחרר 14% מכוח האדם במערכת, ויש לכך השלכות תקציביות גדולות. שחרור דומה יכול להביא ויתור על שנת שבתון, שהיא ייחודית למערכת החינוך בישראל.
יש לשנות גם את הקושי העצום עד כדי חוסר יכולת לסיים העסקה במערכת של מורים גרועים. כרגע מועסקים במערכת מורים שהמנהלים הוציאו מהכיתות בגלל ביצועים נמוכים, אבל לא יכולים לפטרם.
לסיכום, אלה השינויים הנחוצים במערכת החינוך:
- להגדיל את הביזור ולהאציל יותר סמכויות ממשרד החינוך המרכזי לרשויות המקומיות
- להמשיך לצמצם את משקל הוותק בשכר
- להגדיל את משקל איכות ההוראה בקביעת השכר
לבטל את הדואופול על ייצוג של עובדי ההוראה (ועדי עובדים). אם מורים היו יכולים לבחור מי שייצג אותם, לפי האינטרסים שלהם, זה היה משנה את המערכת לטובה. במצב הנוכחי, איגודי העובדים מעדיפים אינטרסים של מורים ותיקים על פני אינטרסים של מורים צעירים – מה שמביא להפרשי שכר אדירים לטובת הוותיקים. להפרשי שכר בממדים אלה אין מקבילה במדינות מפותחות, והם פוגעים בהישגי המערכת. כך למשל, בגרמניה מרווחים מורים מתחילים כ-30% פחות מאשר מורים ותיקים, בעוד שבישראל – ערב הסכם השכר החדש – הפער עמד על 140%. הסכם השכר החדש צמצם מעט את הפער בין ותיקים לצעירים, אבל לא מספיק.
ד"ר יצחק קליין, "המודל הירושלמי" לבחירת הורים – מי מרוויח ומי מפסיד?
יש שלושה טעמים עיקריים לאפשר להורים לבחור את בית הספר שבו ילמדו ילדיהם, ולא לכפות עליהם לשלוח אותו לבית הספר בשכונת מגוריהם (כלומר, להסיר את מגבלת אזורי הרישום):
- אין טעם לכלוא ילד באזור רישום מסוים: יכול להיות שבית הספר השכונתי אינו מתאים לילד. יש למנוע מצב שבו כל הילדים כלואים בבית ספר גרוע בשכונה חלשה כלכלית.
- המחקר החינוכי, ובכלל זה של גורמים מנוגדים אידיאולוגית כמו פורום קהלת ומכון ון ליר, מסכים כי יש להגדיל את האוטונומיה הניתנת למנהלים. אוטונומיה כזאת חייבת להיות מלווה במתן אוטונומיה ואפשרות בחירה לילדים ולהורים: אין להכפיפם לגחמות של מנהל מסוים.
- בחירה יכולה, אם היא נעשית בצורה נכונה, לשפר תוצאות והישגים של תלמידים – ובכלל זה תלמידים מרקע נמוך.
למערכות חינוך מנוהלת היטב יש שלושה מאפיינים:
- אוטונומיה של מנהלים ובתי ספר, מבחינת תקציב וכוח אדם: למנהל יש שיקול דעת רחב בחלוקת התקציב, כולל שכר המורים, והוא נהנה מגמישות רבה בהעסקה ובסיום העסקה של מורים.
- סמכות ויזמות מצד הרשות המקומית או המחוז: לעירייה או לרשות המקומית יכולת ליזום מיזמי חינוך, ולהקים בתי ספר בעלי תפישות שונות – לא הכל שטאנץ אחד.
- בחירה נכונה של הורים ותלמידים. בחירה רצויה אם מתקיימים כל שלושת התנאים הבאים:
- לכל ילד יהיה סיכוי שווה להגיע לבית הספר שהוא או הוריו רוצים בו.
- לבית הספר אין סמכות לסנן תלמידים (אלא לפי הגרלה, במקרה שהמכסה התמלאה). הדבר מבטיח שאף בית ספר לא יוכל לקלוט רק תלמידים חזקים או תלמידים מבתים חזקים, ולא יוכל לדחות תלמידים חלשים או תלמידים מבתים עניים.
- מעורבות אקטיביסטית של הרשות: המערכת עוקבת ומודדת, לאו דווקא תשומות אלא תוצאות, ויכולה לסגור בתי ספר כושלים, ולהזמין יזמים חדשים במקומם.
פורום קהלת ממליץ על שיטת הרישום הדומה לשיטה הנהוגה כיום בירושלים, הכוללת:
- הנגשה יזומה של מערכת הרישום והבחירה לכל ההורים. העירייה מביאה את המידע על הבחירה לכל ההורים.
- המדיניות היא של "תלמיד בוחר בית ספר" ולא "בית ספר בוחר תלמיד". אין סינונים.
- שמירת מקום לכל תלמיד בבית ספר הקרוב למקום מגוריו, אלא אם יבחר אחרת.
- לרשות המקומית זכות לשבץ 20% מהתלמידים בבית ספר מבוקש. זכות זו מבטיחה את האפשרות לשמור על איזון חברתי-כלכלי בין בתי הספר השונים (הרשות נדרשת להשתמש בה בבתי ספר מוצלחים ומבוקשים).
- סגירה יזומה של בתי ספר שהורים מצביעים ברגליים נגדם ופתיחה של בתי ספר מוצלחים במקומם. כלומר, שכפול בתי ספר מוצלחים בשכונות בהן בורחים מבית הספר המקומי.
סקר שביעות שנערך בקרב 20 אלף הורים בירושלים הראה כי 80% מההורים במערב העיר הביעו שביעות רצון גבוהה ממערכת החינוך. כשני שלישים מההורים דיווחו כי בחרו את בית הספר שבו לומדים ילדיהם לא לפי קרבה למקום המגורים, אלא לפי נתוני העירייה מה מתאים לילד.
מסקנות
בחירה אמנם יכולה להחמיר סגרגציה (הפרדה בין חזקים לחלשים), אך לא אם היא נעשית בצורה נכונה, לפי המגבלות שהוזכרו לעיל.
בחירה יכולה דווקא לקדם אוכלוסייה חלשה ולא לפגוע בה.
יש להעדיף תקצוב דיפרנציאלי לכל תלמיד, לפי מדד הטיפוח שמודד את החסך החינוכי הספציפי של כל תלמיד בנפרד. תקציב אחיד לכל תלמיד דווקא משמר את אי השוויון. כיום עיקר התקציב במערכת החינוך אינו דיפרנציאלי.
העברת סמכות לרשויות לא תגדיל את הפערים, משום שלרשות יש תפקיד גדול בצמצום הפערים בתוך גבולותיה: לרוב הרשויות עוזרות יותר לבתי הספר החלשים. עניין זה משתלב עם התקצוב הדיפרנציאלי – שמבטיח כי רשות חזקה תקבל פחות כסף מרשות חלשה. המדינה תקבע את נוסחת התקצוב. היא תקבע את הדיפרנציאליות. אבל הרשות ובתי הספר יקבלו יותר סמכויות לנהל את התקציב מותאם הצרכים שהן מקבלות.
גם פורום קהלת מסכים כי המערכת צריכה להיות מנוהלת מלמעלה, באמצעות המדינה או משרד החינוך. אבל על השלטון המרכזי לקבוע רק את הדברים הבסיסיים: המעטפת, נוסחת התקצוב, העקרונות והיעדים, מדיניות המדידה וההערכה (כמו למשל מבחני המיצ"ב). גם פורום קהלת מסכים שעם יעדי החינוך הארצי יש למנות צמצום פערים, אינטגרציה ולימודי ליבה. עם זאת, השלטון המרכזי לא צריך לעסוק במיקרו ניהול, לא בשאלה מה כל תלמיד עושה בכל רגע ביום.
כך לדוגמה, יש לאפשר למנהל של בית ספר בפריפריה לשלם לדוקטורנטית בפיסיקה 25 אלף שקל בחודש כדי שתלמד מתמטיקה ומדעים, משום שבמצב הנוכחי הוא לא יכול לגייס מורים למקצועות אלה. כלומר, יש לאפשר חוזים אישיים במערכת.
משה (קינלי) טור-פז, ח"כ מטעם מפלגת "יש עתיד":
בעבר היתה ירושלים העיר הנוקשה ביותר מבחינת הקפדה על אזורי רישום, אך בשנים האחרונות המצב השתנה מקצה לקצה.
בהקשר הבחירה, בחינוך הממלכתי דתי "הסוסים כבר מזמן ברחו מהאורווה", החרדים אף פעם לא היו בה, ומי שנפגע הוא הזרם הממלכתי, שגם בו כבר יש מקומות שמאפשרים בחירת הורים בבתי ספר, כמו ירושלים מאז כהונתו של ניר ברקת.
הבחירה צריכה להיות כמה שיותר גדולה. ראיה לכך היא העובדה ש-88% מההורים בירושלים מקבלים את הבחירה הראשונה או השנייה שלהם, וזה מעלה דרמטית את שביעות הרצון בקרבם.
תוצאה נוספת של בחירה היא עלייה ברמת הייחודיות של בתי הספר, ועלייה ברמת המגוון הכללי בתחומי לימוד ושיטות הוראה שמציעה המערכת. כדי לענות על צרכים וביקושים של הורים ותלמידים, יש יותר בתי ספר ייחודיים, המתמקדים ומתמחים בתחומים שונים.
ההנחה הנורמטיבית העיקרית היא שהורים צריכים לבחור, משום שלרוב הם מכירים את ילדיהם טוב מאחרים ומעוניינים יותר מכל גורם אחר בטובתם.
תפקיד המדינה הוא לספק רשת ביטחון לאחר-מעשה: כשבית ספר לא מצליח, על המדינה להתערב. כלומר, על המדינה לספק רשת ביטחון לכלכלת שוק חינוכית.
ריקי ממן, חברה בארגון הורים של בחירה פעילה, הורים למען בחירה בחינוך:
השאלה המרכזית היא נורמטיבית: איפה אנחנו רוצים למקם את המוקד של מערכת החינוך. לדעתי, בטובת התלמידים. כל שאר השאלות נגזרות מהשאלה הזאת. ואם המערכת לא עובדת לטובת התלמידים, אז היא צריכה להשתנות. להורים יש את המנדט הענייני והחוקי להחליט מהי טובת הילדים שלהם – וכך זה צריך להיות.
דיברתי עם הרבה מנהלי מחלקות חינוך ברשויות מקומיות ברחבי הארץ שאימצו את מודל הבחירה המבוקרת [של הורים בבית ספר עבור ילדיהם, בלי קשר למקום מגורים], וכמעט כולם אמרו שהתוכנית שיפרה את מערכת החינוך. כולם אמרו שהנושא הוא לא בהכרח בחירה, אלא מה שעשה את ההבדל זה התחרות בין בתי ספר. ברגע שלמנהלים יש זרם קבוע של תלמידים – אין להם תמריץ להשתפר ולהשתנות. ברגע שביטלו המציאות שהבטיחה לכל בית ספר מראש מספר קבוע של תלמידים, זה יצר תנועה חיובית בתוך המערכת: לא מיד, לא בקלות, לא בשמחה, עם הרבה חריקות – אבל בסופו של דבר הבחירה משפרת את המערכת. בחירה מייצרת תחרות, ותחרות מייצרת תמריצים להשתפר. צריך לחשוב איך לטייב את התחרות הזאת, אבל התחרות לא קיימת מספיק במערכת הנוכחית. כי מערכת שמבטיחה זרם קבוע של תלמידים, לא מייצרת יותר שוויון – ואפילו עלולה להגדיל פערים.
הבחירה היא רצויה – כי קשה מאוד לגרום להורים לפעול בניגוד לאינטרסים של הילד שלהם. מערכת החינוך היתה כל כך נוקשה בהסללה של תלמידים לבתי ספר מסוימים, עד שבתגובה לכך הורים הקימו בתי ספר ייחודיים, אנתרופוסופיים דמוקרטיים וכולי – כדי לא להיות חלק מהמערכת הממלכתית. תלמידים רבים בטבריה, למשל, פנו לחינוך התיישבותי. זה גרם לבתי הספר הרגילים להתרוקן, ודווקא מהתלמידים הטובים שלהם, אלה עם ההון התרבותי והאנושי והכלכלי. האיכות של הממלכתיים הרגילים הלכה וירדה, כי בתי הספר ההתיישבותיים משכו אליהם גם את המורים הטובים. כך גדלו הפערים במערכת. לעומת זאת, במערכת שמציעה בחירה שהיא באמת חופשית וכוללת, דווקא התלמידים החלשים שנשארו כלואים בתוך בתי הספר שלהם יקבלו הזדמנות להתקדם.
כשאין ביקוש זה אומר שההורים לא רוצים לשלוח את ילדיהם לבית הספר הזה – ולא נכון להכריח אותם לעשות זאת.