הספר "מחאי, מחאי כפיים" – פואטיקה ואידיאולוגיה בשירת הילדים העברית בתקופת הישוב 1948-1939, בוחן כיצד נרתמה שירת הילדים, שפורסמה בעיתוני הילדים בעשור שלפני הקמת המדינה, לעיצוב ולחיזוק זהותם הלאומית של הילדים, במגמה להכשירם ולפתח את מחויבותם להמשך המפעל הציוני. כיצד כתבו על המולדת לילידי הארץ משוררים שלא נולדו בה? כיצד שוררו לילדים על גבורה והקרבה עד מוות? כיצד התייחסו בשירים לעם שישב פה קודם? כיצד השתמשו הכותבים בתכונתה הפיגורטיבית של השירה כדי להוסיף משמעות גם למבוגרים, לעתים שונה מזו שיועדה לילדים? והאם השפיעו השירים על עיצוב תודעתם של הקוראים הצעירים, של הדור אשר הקים את המדינה? (נעמי בן-גור).

בשנים האחרונות נשחק מעמדו של הנרטיב הציוני. גילויים חדשים על העבר וביקורות המציירות אותו כהבניה שנועדה לשמר את ההגמוניה של קבוצה חברתית שלטת, קוראים תיגר על ראייתו כאמת היסטורית בלעדית. מערכת החינוך אינה יכולה עוד להתעלם מהשיח הגועש בשאלת הנרטיב ונאלצת להתמודד עם התקפות כלפיו הן מצד חוגים אקדמיים המתויגים "פוסט־ציוניים" והן מצד הממסד הפוליטי. ספר זה דן במחלוקות על העבר בישראל ואף בוחן אותן לנוכח ויכוחים דומים המתנהלים בעולם. לעומת הסוברים שיש לטשטש אותן בפתרונות מאולצים, מציע המחבר לרתום אותן לטיפוח תפיסת עבר מרובת פרספקטיבות (אייל נווה).

ראש החוג ללמידה, הוראה והדרכה (הפקולטה לחינוך) באוניברסיטת חיפה, ד"ר אריה קיזל הוזמן באמצע דצמבר 2016 לשאת את הרצאת הפתיחה בכנס השנתי של תנועת Con-Act שהיא ארגון הגג של חילופי הנוער והצעירים בין גרמניה וישראל (ארגון שנוסד בשנת 2000). ההרצאה ניתנה במסגרת הכנס שנושאו היה Living Diversity והתקיים בעיר ויטנברג שבגרמניה (העיר בה ממוקם המטה של הארגון שהוקם ביוזמת נשיא גרמניה). מדי שנה נוטל הארגון נושא לפעולה והשנה הנושא של Diversity נבחר להיות הנושא המרכזי. בכנס השתתפו ראשי ארגונים גרמנים וישראלים העוסקים בחילופי נוער וצעירים אשר שמו לעצמם למטרה את הפעולה המשותפת של הדור הצעיר בשתי המדינות. ד"ר קיזל שימש ראש הוועדה הישראלית-גרמנית לחקר ספרי לימוד בין השנים 2010 ל-2015 והרצאתו אתגרה את השומעים לדיון ער בשיח הקורבני אשר לדבריו השתרש בשיח בקהילות שונות – אזרחיות ופרופסיונאליות – בישראל (אוניברסיטת חיפה).

שיח הרב-תרבותיות חרג זה כבר מן הדיון הפילוסופי-נורמטיבי והתפשט אל שאלות פוליטיות-מעשיות הנוגעות לחלוקת משאבים הוגנת, לשוויון בין יחידים וקבוצות ולהכרה תרבותית. המדיניות הציבורית לגווניה נדרשת להסתגל למציאות החדשה ולדרישות הנגזרות ממנה. כמו במדינות אחרות בעידן שלנו, גם בישראל קיומה של שונות אתנית, תרבותית או דתית הממאנת להיעלם הופך אותה לחברה רב-תרבותית ומציב למדינה ולמוסדותיה אתגרים יום-יומיים. בין השאר נדרשת המדינה לבחון האם היא מייצגת את כלל הקבוצות המרכיבות אותה; האם השירותים שמוסדותיה מספקים הולמים את צורכיהן; והאם יש מקום לאפשר לקבוצות להשפיע על עיצוב המדיניות כדי לחזק את האמון ואת שיתוף הפעולה. הספר מדיניות ציבורית ורב-תרבותיות, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרים מתחומי ידע שונים, בוחן את הדפוסים הקיימים של מדיניות ציבורית רב-תרבותית בישראל ומציע חלופות אפשריות (בשיר בשיר, גיא בן-פורת ויוסי יונה).