מילת מפתח: לימוד השואה
מיון:
נמצאו 6 פריטים
פריטים מ- 1 ל-6
  • לינק

    כרגע חצינו את קו 2,000 העדויות והזיכרונות של ילדים ניצולי שואה במאגר המידע המקוון "ילדים בשואה". מדובר על אלפי עדויות וזיכרונות של ילדים ניצולי שואה שנאספו מאז שנת 2014 על ידי עמי סלנט, מידען ומומחה לתיעוד היסטורי ששם לו למטרה לרכז במקום אחד נגיש באינטרנט את כל התיעוד ההיסטורי הקיים באינטרנט אודות ילדים בשואה. מדובר על מאגר מידע ייחודי לתיעוד תלאות ילדים בשואה בישראל, והוא ייחודי גם בעולם. מאז שנת 2014 פועל צוות המיזם לאיתורם של אוטוביוגרפיות, זיכרונות, עדויות, ויומנים של ילדים ניצולי שואה. עד כה קוטלגו במאגר המידע המקוון אלפי עדויות וזיכרונות של ילדים ניצולי שואה (עמי סלנט).

  • לינק

    עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה פורסם מאמרו המטלטל של פרופ' יהודה אלקנה, "בזכות השכחה", שבו קרא למדינת ישראל לשכוח את השואה ולהביט קדימה אל עתידה. אלא שעל סף התבגרותו של הדור הרביעי לשואה, דומה שישראל מעדיפה להישמע לציוויו של המשורר אברהם שלונסקי, "דבר לא לשכוח – עד דור עשירי", מבלי להשתהות לרגע ולשאול: מה כבר שכחנו ועלינו לזכור, ומהו הדבר שעל הדור הבא ללמוד כדי לא לשכוח? ספר זה עוסק בהוראת השואה כנושא מרכזי בהוויה הישראלית ומציע כיוונים חינוכיים חדשים ומקוריים בתחום. ביסודו קריאה אמיצה לחלץ את נושא השואה מרחבת הטקס בחצר בית הספר או באתר ההנצחה ולהפוך אותו נושא לדיונים ביקורתיים, ערניים ואמיצים בכיתה. כותבי הספר רואים בהוראת השואה דרך ואמצעי לקידום סובלנות, לצמצום גזענות ולאהבת אדם (שרון גבע).

  • לינק

    אחרי שכל משפחתה נרצחה בשואה, עזבה קרלה רווה את גרמניה ובנתה את חייה בישראל. במשך ארבעים שנה נצרה את עדותה – עד שמכתב הגיע לביתה בטבעון ושינה את חייה. בשלושים השנים האחרונות חיה קרלה בין שני עולמות: בגרמניה היא אשת עדות המתגוררת כמה חודשים בשנה בבית ילדותה שהפך למוזאון. בישראל היא ממשיכה לשמור על שתיקה. מדוע שותקת קרלה דווקא בעברית? מה הם הכוחות המייצרים את המציאות המורכבת הזו? מה הם אומרים על החברה הישראלית? הספר חושף את סיפורה חוצה הגבולות של אישה אחת שאיבדה הכול, והעזה – אחרי ארבעים שנות שתיקה – לשאת עדות (לילך ניישטט בורנשטיין).

  • סיכום

    המאמר מציג גישה חדשנית ללימוד השואה, הנשענת על מחקר אוטואתנוגרפי של סטודנטים לחינוך. לפנינו חלופה לגישות המסורתיות – גישות שהתמקדו בלימוד תולדות השואה – המדגישה חקירה של הזיכרון הקולקטיבי של השואה. במסגרת הזאת, לא זו בלבד שהסטודנטים לומדים באמצעות פעולה, אלא שתהליך הלמידה מחייב התבוננות פנימה וניתוח של התנסותם האישית. אלה הם תהליכי למידה דיאלוגיים, המכירים בשונות ובריבוי נרטיבים, שאינם מסתפקים בתפיסות ובנרטיבים הקולקטיביים המקובלים, ולכן עשויים לערער את מעמדם ההגמוני. כפי שמציינת המחברת, תהליך זה צפוי לפתח בקרב הסטודנטים גישה החורגת מ"תחושת הקורבנוּת והנקמה" המעוגנות בזיכרון הקולקטיבי של השואה בישראל. למידה המתבססת על מחקר אישי כזה צפויה לטפח מודעות חברתית-ביקורתית ולקדם פעולה למען שינוי חברתי (לילך ניישטט בורנשטיין).

  • תקציר

    מאמר זה עוסק בתפקיד של סוכנות המורה ובגמישות של תכנית הלימודים כמאפיינים פדגוגיים של לימוד השואה בבתי ספר ממלכתיים בישראל. מאחר שהוראת נושא זה התרחבה הן בזרם הדתי והן בזרם הכללי של מערכת החינוך דוברת העברית, הנושא טופל בדרכים שונות במונחים של שיטה, חומרים ותוכן. הדרישות המוגדרות בצורה רופפת מאפשרות למחנכים להיות סוכנים פעילים בהפיכת תכנית הלימודים לאינדיבידואלית. מוצע שהדבר יעיל כאשר פונים לנושא רגיש מטבעו הקשור לתחושת הזהות של מורים ותלמידים ולתפיסת עולמם (Cohen, Erik H., 2016).

  • לינק

    לאחרונה השיקה יד ושם רשת חברתית ייעודית ללימוד, הוראה, ועיסוק בנושא השואה – "בין העתים". באמצעות הרשת ניתנת למורים האפשרות לבטא את עצמם ולשתף את חברי הרשת בסיפורים האישיים שלהם מהבית ומההתמודדות שלהם עם הנושא בכיתה. הרשת מציעה פלטפורמה לשיתוף תמונות, קבצים, קישורים, מערכי שיעור וחומרי לימוד שפותחו על ידי המשתמש ( לילך אורפלי ).

שימו לב! ניתן לחזור לתוצאות החיפוש האחרון מכל עמוד באתר בלחיצה על הכפתור בצד ימין