מילת מפתח: המעשה החינוכי
מיון:
נמצאו 16 פריטים
פריטים מ- 1 ל-16
  • לינק

    עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה פורסם מאמרו המטלטל של פרופ' יהודה אלקנה, "בזכות השכחה", שבו קרא למדינת ישראל לשכוח את השואה ולהביט קדימה אל עתידה. אלא שעל סף התבגרותו של הדור הרביעי לשואה, דומה שישראל מעדיפה להישמע לציוויו של המשורר אברהם שלונסקי, "דבר לא לשכוח – עד דור עשירי", מבלי להשתהות לרגע ולשאול: מה כבר שכחנו ועלינו לזכור, ומהו הדבר שעל הדור הבא ללמוד כדי לא לשכוח? ספר זה עוסק בהוראת השואה כנושא מרכזי בהוויה הישראלית ומציע כיוונים חינוכיים חדשים ומקוריים בתחום. ביסודו קריאה אמיצה לחלץ את נושא השואה מרחבת הטקס בחצר בית הספר או באתר ההנצחה ולהפוך אותו נושא לדיונים ביקורתיים, ערניים ואמיצים בכיתה. כותבי הספר רואים בהוראת השואה דרך ואמצעי לקידום סובלנות, לצמצום גזענות ולאהבת אדם (שרון גבע).

  • סיכום

    ההרצאה מתמקדת בסוגיית הזיקה והפער בין מחקר חינוכי איכותני לפרקטיקה בשדה החינוך, אשר נחקרה במסגרת הקורס "מחקר איכותני בעבודת החינוך". הקורס זימן לסטודנטים בתכנית הכשרת אקדמאים להוראה בחינה מעמיקה וביקורתית של ההקשר החינוכי שבו הם פעלו בשדה החינוך, באמצעות היכרות והתנסות עם כלי מחקר איכותניים. בשונה מרוב המחקרים האיכותניים, הבוחנים תופעה לעומק תוך התמקדות במספר קטן של נחקרים, במחקר הנוכחי השתתפו מעל ל-500 סטודנטים, אשר למדו בקורס אצל מרצים שונים, לאורך שמונה שנות קיומו. הדיון בממצאים שופך אור על העמימות והמורכבות ששדה החינוך מזמן ומציע שינוי אופרטיבי בתכניות להכשרת המורים (יהודית וינברגר).

  • לינק

    המונח "דיאלוג" המופיע בשם הספר – דרך שער החוק – החינוך כדיאלוג – לקוח מעולמם הרוחני של מרטין בובר ושל שמואל הוגו ברגמן ועניינו בהבנת הממשות של הקיום האנושי כממשות של זיקות. מעצם טיבו, שום קיום אנושי ממשי אינו קיום "נפרד", קיום "לחוד". קיום "לחוד" כזה ייתכן רק בדיון תיאורטי מכליל, שהינו, לפיכך, דיון בדיוני. במונחי בובר, המעשה החינוכי הוא זה המגשים באופן המלא ביותר את הזיקה הדיאלוגית, שכן, בניגוד למעשים אנושיים אחרים, הנובעים ממטרות ומאינטרסים שונים ומשונים, מעשה החניכה הוא מעשה המרוכז כל־כולו בדיאלוג עצמו. הגיון שפה דיאלוגית זו שונה בתכלית מן ההיגיון התיאורטי המכליל ומהגיון "הראוי" של המוסר: בבסיס שני אלה מונח 'חוק כללי', ואילו בבסיס השפה הדיאלוגית מונח 'חוק אישי', המבטא את האינטימי (רזי גורן).

  • לינק

    המאמר מציג את תהליך היעשותה של מורה מינורית – מורה אוטונומית המבטאת את מאווייה ורגשותיה ונמצאת בתהליך מתמשך של צמיחה והִשתנות בעבודתה החינוכית בכיתה. תהליך הצמיחה המתואר במאמר התרחש בהקשר של למידה בקורס התנסותי, פתוח ונוודי באופיו; קורס זה התקיים בשנת הלימודים תשע"א במסגרת תכנית הלימודים לתואר שני בחינוך (למידה והוראה) במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי. ההבניה של מרחב הלמידה התבססה על מאפיינים של אזור סְפָר חינוכי; באזור כזה הצמיחה נובעת מההתרחשויות, והשיח אינו "ניתן לצפייה מראש" אלא תלוי בדינמיקה של האינטראקציות בין השותפים במרחב הלמידה. מתן לגיטימציה והבעת הערכה למורה המינורית עולים בקנה אחד עם הקריאה של ספרות המחקר "לצלול" אל מורכבות הפרט המחפש אחַר הפרטי והייחודי, וזאת בניגוד לחקר הקונפורמי המתמקד בהכללות ובהבניית היררכיות (מלכה גורודצקי, איטו דהן).

  • מאמר מלא

    הפילוסוף והסופר הצרפתי אלבר קאמי, שקיבל פרס נובל לספרות בשנת 1957, הודה למורה שלו בבית הספר היסודי וכתב לו, שעם קבלת הפרס הוא היה הראשון שעלה במחשבתו אחרי אמו: "בלעדיך, בלי היד החמה הזאת, שהושטת לילד הקטן שהייתי, בלי תלמודך והדוגמה שנתת – לא היה קורה דבר מכל אלה […] מאמציך, עבודתך, הנדיבות שהשקעת בה, עודָם חיים בלבו של אחד מתלמידיך הקטנים" (קאמי, 1995). נזכרתי בסיפור הזה תוך כדי קריאה בספרה של אתי חגי, חינוך מבקש משמעות. המפגש עם הספר העלה לזיכרוני את מר ז'רמן, כמו גם את יאנוש קורצ'אק, מרווה קולינס ומורים נוספים, אשר נכנסו לפנתיאון של דמויות מופת בעולם החינוך. נזכרתי בדמויות אלה מכיוון שהן עדות ממשית לתפיסה התאורטית המרכזית המוצגת בספר בנוגע לייעודו של החינוך (יצחק גילת).

  • סיכום

    מחנכים ומחנכות בבתי ספר מעידים על אופיו המיוחד של תפקידם ומרבים לתאר אותו במונחים אקזיסטנציאליסטיים של "משמעות", "שליחות", "אהבה", "זהות", ו"קשר". בכוונת מחבר המאמר לטעון כי המציאות החינוכית היום-יומית של מחנכים בכיתותיהם היא בעלת מאפיינים אתים מיוחדים שראוי להקדיש להם מחשבה ותשומת לב. המחבר מתייחס אל שני מאפיינים מעין אלו ואל יסוד הזיקה שבל אחד מהם (בועז צבר).

  • סיכום

    מאמר זה מבקש להשיב על השאלה מה צריך לכלול החינוך העכשווי שמכין את האזרח, העובד ואיש המשפחה לעוד כשישים שנים. שאלה זו אינהרנטית לעיסוק החינוכי, שמטבעו עוסק בעתיד ובהכשרת הדור הצעיר לכניסה לעולם המבוגרים ולהשתלבותו במציאות העתידית (ניר מיכאלי).

  • לינק

    הנושאים הנידונים בספר זה מצביעים כולם על מגמה משותפת. כולם מבקשים לתרום להנחת היסודות לתפיסה יהודית חינוכית חדשה. נושאים חינוכיים מובהקים, כגון פרשנות, הנחלה וחידוש, חינוך האופי ומשבר הזיקה למסורת בעת החדשה, נידונים מחדש מפרספקטיבות הגותיות וחינוכיות שונות. המאמרים ההגותיים העוסקים במשנותיהם של הוגים ידועים, כגון הרב קוק, בובר, רוזנצוויג, ראבידוביץ, ברדיצ'בסקי ושטראוס – דנים כולם בסוגיות חינוכיות שמעסיקות את המחנך היהודי המודרני. לצדם המסות החינוכיות רוויות בתובנות שנדלו מהשקפותיהם של הוגים יהודים מהעת החדשה. דוגמה מובהקת לקשר האורגני השורר בין המרכיבים השונים של הספר היא ההטמעה החוזרת ונשנית של לוז, שחינוך אמיתי הוא חינוך האדם השלם, על כל ההיבטים של אישיותו ואופיו. ואולם, לדעת לוז, הבעייתיות הספציפית בחינוך יהודי בימינו, קשורה במשבר ההתרחקות מן המסורת הטקסטואלית של העם היהודי. פתרונו של משבר זה נעוץ ביצירת שפה ישראלית-יהודית חדשה, וזהו ייעודו של החינוך (אהוד לוז).

  • לינק

    המאמר מציג שאלה החותרת תחת הנחות יסוד הנדמות כמובנות מאליהן: לאן יש להפנות את תשומת הלב של התלמיד – פנימה (לגופו ותודעתו), החוצה (אל העולם) או "גם וגם"? החינוך הציבורי מושתת רובו ככולו על הפניית תשומת הלב החוצה. הכרעה זו מלמדת אותנו מבלי משים שיעור אבסורדי: "כאן ועכשיו", כלומר הזמן והמקום היחידים שאני, את ואתה חיים בהם אינם זמן ומקום ראויים להיות בהם. הכרעה זו מחנכת אותנו כיצד להבין "חינוך", והיא מגבילה את תחומו של המעשה החינוכי באופן שהוא אנטי-חינוכי. כנגד נקודת מבט זו מתואר במאמר זרם 'החינוך הקונטמפלטיבי' אשר זוכה להכרה גוברת בצפון אמריקה ובאירופה. זרם זה איננו מציע מהלך חינוכי חלופי, אלא מהלך המאזן את החינוך הציבורי באמצעות שילוב של פדגוגיות התבוננות דוגמת מיינדפולנס או כתיבת יומן (אורן אֶרְגַז).

  • לינק

    הספר מציע דיון באתגר שמהפכת המידע מציבה בפני מערכת החינוך. בית הספר עוסק בידע ובלמידה, אך לעתים רחוקות מתקיים בין כתליו דיון המתייחס למהות הידע, לצורת ארגונו ולקשר שבין אלה לבין תהליך הלמידה. מהפכת המידע של ימינו מחייבת התמודדות מחודשת עם סוגיות אלה, ומעלה את השאלה אם ניתן כיום להציע רציונל בר-הצדקה לתכנית הלימודית הבית-ספרית, לצורת ארגון הידע בה ולתהליכי ההוראה למידה שהיא טומנת בחובה. במוקד הספר חמישה מאמרים העוסקים במושגים מידע, ידע ודעת ובהשלכותיהם על כישורי חשיבה, על החינוך למשמעות, על הפליאה ועל הדמיון. שניים מהמאמרים עוסקים במחשבתם של הפילוסופים דלז וגואטרי ומישל סר ובוחנים את השלכות הגותם. על כל אחד מהמאמרים מגיבים שני אנשי חינוך נוספים (שלמה בק).

  • לינק

    עמנואל לוינס הוא מגדולי הפילוסופים בעת החדשה, ורבה חשיבותו לשיח המוסרי של המאה העשרים ואחת, הן לשיח היהודי הישראלי והן לשיח הפילוסופי והפוליטי בכללו. בספר זה חושף חנוך בן-פזי, מן החוקרים הבולטים בישראל של משנת לוינס, את הרלבנטיות של לוינס למחנכים ולחוקרי חינוך. משנתו של לוינס מתגלה כאן ככזו הממירה את שיח הזכויות הרווח בשיח של חובות וצווים מוסריים, והופכת את הערבות ההדדית והסולידריות החברתית ליסוד המארגן של כל עשייה חינוכית. באותה נשימה היא מלמדת על חשיבותו של המפגש האישי בין מורים ומורות לתלמידיהם ומצביעה על הנשגב, הפורה והמתחדש שיכול להתרחש רק בתחום ההוראה (חנוך בן-פזי).

  • לינק

    גישתו החינוכית של טרופר, כפי שהיא עולה ב"שביל בעולם", היא קודם כל הומניסטית. "ביקשנו לחנך לאהבת אדם. כל אדם באשר הוא… בלי אבל ובלי סייגים. כל אדם נברא בצלם". פעם אחר פעם טרופר פורש עשייה חינוכית שמוּנעת מתשוקה עזה לקדם צעירים, מדאגה עמוקה לשלומם ולכבודם, מתובענות מחמירה לשוויון הזדמנויות, ממחאה נגד עוולות הפערים החברתיים והנחשלות המצמיתה שאלה מולידים. רצונו כמחנך — לגעת בנפשם של התלמידים, לעורר בהם אמון וכבוד הדדי, להעצים בהם את תחושת המוגנות והמסוגלות ולעשות כל שביכולתו כדי לסייע להם "לפרוש כנפיים" (נמרוד אלוני).

  • לינק

    ספר זה דן בשאלת הסמכות החינוכית בבית הספר על רקע מעמדה המתערער בישראל ובכלל העולם המערבי. הספר מאיר ומבהיר את מושג הסמכות החינוכית מזוויות ראייה מגוונות, ומראה שלא ניתן לקיים את הפעילות הבית-ספרית ללא סמכות חינוכית. הוא מצביע על הפיחות ועל המשבר שחלו בסמכות זו בתקופתנו ועל הגורמים האחראים לכך, ומבקש לתלות את שורשי המשבר העכשווי בסמכות החינוכית בהלכי הרוח המצויים בליבת תפיסת העולם הפוסט-מודרניסטית ובאידאולוגיות הכלליות והחינוכיות הנגזרות ממנה, ומשפיעים על המציאות הפוסט-מודרנית. בחלקו האחרון של הספר מוצגת ביקורת על גישות שונות העוסקות בניסיונות שיקום הסמכות החינוכית, והוא מסתיים בפרישת מצע תאורטי לבנייה מחודשת של מושג הסמכות החינוכית בתנאי המצב הפוסט-מודרני (ערן גוסקוב).

  • סיכום

    מאמר זה יוצא מנקודת מוצא תיאורית לפיה העיסוק במשמעות החיים אינו מקבל ביטוי מרכזי בעשייה החינוכית. בהמשך לעמדתו של ויקטור פראנקל (1978), המכירה בשאיפה למשמעות כצורך אנושי בסיסי, נטען, כי אחת המטרות של העשייה החינוכית היא לעורר בלומדים את השאיפה למשמעות ולסייע להם להוביל לחיי משמעות. מתוך טעם זה ממש נגזרת חשיבות הצגתו של עולמו הפילוסופי והחינוכי-מעשי של יאנוש קורצ'אק בתכנית הלימודים בחוגים למחשבת החינוך במוסדות להשכלה גבוהה ובהכשרת מורים בישראל. פרשנות מוצלחת ומעניינת של תשתית פילוסופית זו עשויה ליצור עמדה מפורשת בשאלת משמעות החיים (נורית בסמן מור).

  • לינק

    ספרה של אתי חגי מציג תשתית רעיונית המציעה משמעות לעשייה חינוכית – כינון אדם כתכלית וכיסוד לקיומה של חברה, לקיומו של עולם. למעשה מדובר בפיתוח סובייקט שעצמיותו נוכחת באופן אותנטי, יוצר, ממומש ומסופק; סובייקט נראה ורואה "אחר", אשר בוחר בנטילת אחריות כעמדה אתית, תוך כדי כך שהוא חווה את עצמו כחלק מקיום רחב, כולל, הוליסטי. "אפיון זה של המעשה החינוכי", כך כותב פרופ' שלמה בק, פילוסוף חינוכי, "שונה מהתפיסה הרווחת שקושרת בין חינוך לידע, בין ידע לציונים, והוא מחייב הבהרה (למה בדיוק הכוונה) והצדקה (מדוע הוא נכון). הספר מתמודד עם שתי משימות אלה בהצלחה. הוא דן בשאלה מיהו האדם, ומדגיש את חיפוש המשמעות כמאפיין המרכזי של חייו (אתי חגי).

  • סיכום

    מאמר זה מנסה לחלץ אפיון כולל וחיובי (לא שולל) של סמכות חינוכית מתורתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה. ניסיון זה משמעותי במיוחד בעידן בו הסמכות החינוכית מצויה במשבר גדול. עיקרו של משבר זה הוא ערעור האמון המוחלט בתבונה, במדע ובקידמה – ערעור שנעשה על-ידי ניטשה (ניטשה, 1999א, 1999ב) ומשתלב גם ברוח התקופה. הסמכות החינוכית דינמית ומתפתחת. היא מופיעה כסמכות חיצונית, שקיימת אצל מחנך אותנטי וראוי, עוברת דרך סמכות עצמאית ואותנטית אצל המתחנך, המשתחרר מסמכות חברתית חיצונית ומזויפת, מתעלה מעליה ומתקדם לעבר עצמאות ואותנטיות. התפתחות סמכות חינוכית זו נשענת גם על לימוד הידיעות והדוגמה האישית של אחרים, תוך קביעת יעדים ומטרות לחינוך, דהיינו מתוכו של בעל הסמכות. רעיון הסמכות החינוכית הדינמית ניתן להצדקה על דרישתו של ניטשה לאותנטיות של היחיד, להתגברותו העצמית, לחיפושו העצמי וליצירתיותו. המחבר טוען, כי סמכות זו ניתנה להכלה לא רק על יחידי סגולה אלא על כל בני החברה, אף אם הדבר חורג מכתביו של ניטשה המפורשים ולמרות העובדה, שקשה למצוא בדבריו דרישות להיבט של סולידריות ולפן שיתופי בחיי היחיד, הנחוצים לאפיון של סמכות חינוכית ראויה (ערן גוסקוב).

שימו לב! ניתן לחזור לתוצאות החיפוש האחרון מכל עמוד באתר בלחיצה על הכפתור בצד ימין