מילת מפתח: גישות פילוסופיות
מיון:
נמצאו 11 פריטים
פריטים מ- 1 ל-11
  • מאמר מלא

    הפילוסוף והסופר הצרפתי אלבר קאמי, שקיבל פרס נובל לספרות בשנת 1957, הודה למורה שלו בבית הספר היסודי וכתב לו, שעם קבלת הפרס הוא היה הראשון שעלה במחשבתו אחרי אמו: "בלעדיך, בלי היד החמה הזאת, שהושטת לילד הקטן שהייתי, בלי תלמודך והדוגמה שנתת – לא היה קורה דבר מכל אלה […] מאמציך, עבודתך, הנדיבות שהשקעת בה, עודָם חיים בלבו של אחד מתלמידיך הקטנים" (קאמי, 1995). נזכרתי בסיפור הזה תוך כדי קריאה בספרה של אתי חגי, חינוך מבקש משמעות. המפגש עם הספר העלה לזיכרוני את מר ז'רמן, כמו גם את יאנוש קורצ'אק, מרווה קולינס ומורים נוספים, אשר נכנסו לפנתיאון של דמויות מופת בעולם החינוך. נזכרתי בדמויות אלה מכיוון שהן עדות ממשית לתפיסה התאורטית המרכזית המוצגת בספר בנוגע לייעודו של החינוך (יצחק גילת).

  • סיכום

    בפרק זה מבקשים המחברים להציג כמה מן התמורות שחלו בעשורים האחרונים של המאה העשרים בחשיבה התאורטית העומדת ביסוד שיטות המחקר במדעי החברה בכלל ובחקר החינוך בפרט. לאחר הצגה קצרה של הפוזיטיביזם, לצורך הנגדה בלבד, מתארים המחברים את הגישות השונות בחשיבה הסוציולוגית שהביאו, כל אחת בדרכה, להתגבשות התפיסה הפרשנית. מהלך תאורטי זה החל כבר בראשית המאה העשרים והגיע לכלל הבשלה בשנות השישים והשבעים של אותה מאה. עם ההבשלה וההתבססות של תפיסה זו, היא התקשרה עם זרמי מחשבה דומים בדיסציפלינות אחרות וקיבלה אצל רבים את הכינוי "קונסטרוקטיביזם". מסורות מחשבה קרובות, ולעיתים מנוגדות, הביאו בעשורים שלאחר מכן להתפתחותן של תפיסות נוספות שכינוייהן הרווחים הם ה"תפיסה הביקורתית" ו"התפיסה הפוסט-מודרנית". יש המצביעים על זרמי משנה גם בתוך אלו, או אף על זרמים עצמאיים כגון פמיניזם, קוויריות ופוסט-קולוניאליזם. הכינוי הכולל לגישות השונות הללו, שמשתמשות במתודולוגיה האיכותנית, הוא ה"פרדיגמה הפרשנית במחקר חברתי" והן מבססות את רציונל השימוש במתודולוגיה זו מזוויות ראייה שונות (שמחה שלסקי ומרדכי אריאלי).

  • לינק

    מדוע מערכת החינוך הישראלית מאוהבת במוסרנות הטבועה ב"קבלת השונה"? משום שהגדרת השונה מחזיק כדבק את כל הנותרים – השייכים לזהות הלאומית שלי, הג'נדרית שלי, השבטית שלי. היא מאפשרת את קיומו של בית, של זהות מובחנת מזו של ה'שונים'. בבסיסה של ההשקפה הישראלית הלוקה לעתים בחוסר הומאניות לטעמי עומד הניסיון לייחד על ידי סימון ה'שונה' כמאיים, כאויב, כזה שצריך "לסובלו", "לכבדו" כביכול אבל בלא הסרת ה"שונות" שלו משום שהיא מאפשרת את הקולקטיב והגדרת תנאי המאבק שלנו באותו שונה שהוא כאמור מאיים (אריה קיזל).

  • סיכום

    המאמר נסוב על האדם שעצם שאילת השאלות היא ממהותו האנושית. האדם שואף לחרוג מעצמו אל מעבר לעולמו הנוכחי, והצעד הראשון הוא העמדת הנתון בשאלה. הבעייתיות בחינוך היא המתח בין רצונו של המורה להשפיע על תלמידו ולהביאו לכלל חיקוי, ובין שאיפתו לחנך את התלמיד כך שלא יירתע מהצגת שאלות (שמואל שקולניקוב).

  • לינק

    הבוגר הרצוי של מערכת חינוך שעוסקת בחינוך הוא אדם שחייו הם בעלי משמעות. מהם חיים בעלי משמעות? כיצד מחנכים אליהם? מערכת החינוך מדגישה פיתוח מיומנויות קוגניטיביות־אינסטרומנטליות של חישוב, ניתוח, היסק וכדומה ומזניחה היבטים קיומיים ומהותיים יותר של תהליך הלמידה כגון מודעות עצמית, התבוננות פנימית ותובנה (Hart 2003). הדגש הזה מותיר את ההתייחסות לשאלות הנוגעות לאושר, לתכלית ולמשמעות מחוץ לשיח ולמעשה החינוכיים. פיתוח מיומנויות חשיבה לטווח הקצר אינו מאפשר יצירת זהות פנימית יציבה ("מיהו האדם שברצוני להיות?") ואינו מקדם פיתוח והתחייבות למטרה מעוררת השראה ("למה אני שואף בחיי?"). ללא כיוון או מטרה משמעותית, אין טעם והנעה לפעול.החיפוש אחר מהות, תכלית ופשר – החל במיתוסים שאנשים סיפרו סביב המדורה, עבור בדתות ומפעלי תרבות וכלה בהגות בת ימינו – הוא בליבת הקיום האנושי, והוא מכונן אותנו כ"בני אדם". ויקטור פראנקל, אבי תורת הלוגותרפיה (תרפיה באמצעות משמעות), ציין שנטייתם הטבעית של בני האדם היא חיפוש משמעות ושהאושר הוא תוצר לוואי של החיפוש הזה (פנינית רוסו־נצר).

  • לינק

    סקירת ביקורת אודות ספרו החדש של פרופסור נמרוד אלוני המגיש לנו מבוא נוסף לחינוך הומניסטי – מלומד, רהוט ונגיש. המבוא עשוי משישה פרקים־מאמרים שעניינם חינוך לחיים משמעותיים, תרבות גבוהה, חינוך מוסרי, חינוך לאזרחות, מורים טובים וחינוך הומניסטי הלכה למעשה. אלוני הוא הפרזנטור של החינוך ההומניסטי בארץ ואלמלא קולו החזק והצלול, אנשי חינוך ואנשים אחרים היו סבורים שהחינוך הקיים, המכשיר את התלמידים לחברה יצרנית וצרכנית, הוא האפשרות היחידה. עם זאת כיוון שהספר אינו המבוא הראשון לחינוך הומניסטי של אלוני, היה אפשר לצפות שיתמודד עם השאלות הגדולות שבגינן נחלש ונעכר קולו של החינוך ההומניסטי.

  • לינק

    בימינו נוטים להקדיש לילד ולתקופת הילדות תשומת לב רבה. אנו יוצאים מתוך הנחה ברורה שהילדות מהווה שלב חשוב, מיוחד ושונה מתקופת הבגרות – זוהי התקופה המעצבת את המבוגר לעתיד, על כל המשתמע מכך…מצב זה היה שונה בתכלית עד לפני כמאה וחמישים שנה. אז נחשבו ילדים למעין נספח לעולם המבוגרים. כיום ישנם גישות חינוכיות רבות לגיל הרך, להלן סקירת מידע קצרה אודות הגישות החינוכיות הנהוגות בגני ילדים בישראל כיום. בין הגישות המתוארות בסקירה: גישת מונטסורי:, גן אנטרופוסופי:, גן משולב:, גן מ.ט.ל:, גן רפורמי , גן זורם:, כיתת גן:, גן רגיל:, גנים בחינוך מיוחד, הגן המדעי ועוד.

  • לינק

    פרופסור חנן יניב כותב בבלוג שלו על 'עיקרון ההשטחה' בחינוך והשלכותיו על מורים ותלמידים. הוא מגדיר את עיקרון ההשטחה כך: רעיון חינוכי שצומח על ברכי תפישות פילוסופיות מעמיקות, ישוטח בדרכו ליישום בשטח. האתגר העיקרי, לדעתו, העומד בפני מערכות הכשרת המורים הוא לחנך את המורים מיומם הראשון במוסדות להכשרת מורים לצפות מעצמם לנסח את זהותם מול מערכת ערכית ברורה ויציבה. מערכת כזאת יכולה להתגבש לא רק בהכרת חלופות של מערכות ערכים (למשל תפישות פילוסופיות שונות), אלא בעיקר ביכולת להבין את הקשר שבין מערכת הערכים הזאת לבחירות היומיומית לחיים בכיתה, להתמודדות עם המציאות.

  • לינק

    פרופסור חיים מרנץ מייעד את ספרו זה לאנשים הרוצים להרחיב את הידע שלהם בתחום החינוך ולהיות מסוגלים לחשוב ביתר בהירות על הידע שרכשו. הוא עושה זאת על ידי מתן תשובות אפשריות לבעיות חינוכיות מבלי להתיימר כי בידיו נוסחת פלאים לכל התשובות. הקורא מתוודע לטכניקות בהן ניתן להשתמש כדי לדון בסוגיות בתחום מופלא זה ולדרכי חשיבה שונות לגבי גישות חינוכיות נפוצות. מטרתו של מרנץ בספר זה אינה להציע ערכת מרשמים לעיסוק בתחום החינוך, כשם שאינו בא לפרט התמצאות (גישה) פילוסופית יחידה לאופי מושג החינוך ולצורת העיסוק בו. מטרתו של ספר זה תושג באם קוראיו יהיו ערים יותר לנושאים המורכבים המתחרים על תשומת הלב כאשר נושאים הקשורים לחינוך מועלים לדיון, לא רק על ידי אנשי חינוך וקובעי מדיניות בנושא, אלא גם על ידי הורים, תלמידים וכל אחד אחר המעסיק עצמו בשאלה מהם המרכיבים שהיו רוצים שייקחו חלק במוסדות החינוך.

  • לינק

    הגישה הננקטת במאמר זה שואבת ממחקרים היסטוריים ואתנוגרפיים שונים. הטיעון על אלכימיה מכיר בכך שלצורך הוראה בבית הספר נדרשים כלים מתרגמים: ילדים אינם מתמטיקאים או היסטוריונים. החשובים הם העקרונות המכוונים את ביצוע תוכנית הלימודים, או את הפוליטיקה של בית הספר, פוליטיקה במובן של יצירת עקרונות לגבי מה שרואים, מה שחושבים עליו ומה שעושים. לחקר הכשרת מורים והוראה יש תפקיד מכריע להפוך את הזר למוכר, להעלות שאלות לגבי מה שנתפש כמובן מאליו המתקבל כקונסנזוסיאלי וכקונבנציונלי. עד כמה שמבקשים נאמנות בהוראת תחומי הדעת בבית הספר, נבנים כלים אינטלקטואליים, נוצרים תחליפים ומשתנים מיקומים השונים מהמקור. בהישענו על מדעים וטכנולוגיה מכיר הכותב בכך שיש שתי מערכות של אמצעי תרגום: הרעיונות האינטלקטואליים והמושגים הנוצרים על דרכי חיים במחקרים במדעים מתורגמים כאן לחללים חדשים ולתיאורים של בית הספר וההוראה בו. לתהליך התרגום הכפול, כמו לאלכימיה, יש קיום רופף, מגבלות, מחויבויות ופגמים (Popkewitz, T ).

  • סיכום

    פרופ' מתיו ליפמן (2010-1923) ועמיתיו ייסדו ב-1970 בארצות הברית את התוכנית פילוסופיה לילדים, philosophy for children, או בקיצור p4c. ליפמן ועמיתיו לא היו שבעי רצון ממצב החינוך בארצות הברית, בעיקר בגלל חסרונה של חשיבה ביקורתית בקרב הסטודנטים באוניברסיטאות. ליפמן ראה את הפוטנציאל הטמון בפילוסופיה לטפל בבעיה זו והתחיל בכתיבת 'רומנים' או סיפורים קצרים כאמצעי להציג שאלות פילוסופיות

שימו לב! ניתן לחזור לתוצאות החיפוש האחרון מכל עמוד באתר בלחיצה על הכפתור בצד ימין