דף פריט
11-08-2019

אמנות מנצחת הכל? "חינוך דרך אמנות" להרברט ריד

Barchana‐Lorand, D. (2015), Art Conquers All? Herbert Read's Education through Art. International Journal of Art & Design Education, 34: 169-179

 

  • ספרו של הרברט ריד מ-1943 מבקש לספק הוכחות לטענה המקובלת שחינוך דרך אמנות תורם משמעותית להתפתחות הילד ובהמשך מוביל לבנייתה של חברה טובה יותר
  • הספר זכה לתפוצה רחבה והשפיע רבות על מחנכים וחוקרים ובכל זאת עד היום יישום התיאוריה לוקה בחסר. מדוע?
  • מחברת המאמר פורשת את טענותיו העיקריות של ריד ובהמשך עומדת על הבעיות שלהן ובמיוחד על העמימות המושגית המובילה לחוסר קוהרנטיות של התזה המרכזית
  • המחברת טוענת שחולשתו של הפרויקט של ריד להצדקת החינוך לאמנות נובעת מהכפפת האמנות לצרכים או למקצועות חוץ-אמנותיים

 

לתקציר באנגלית

לקריאה נוספת

אתה מרגיש כמו אמן, כמו לאונרדו דה וינצ'י: קולות וגישות של ילדים קטנים כלפי אמנויות חזותיות

מה החינוך המתמטי יכול ללמוד מהאמנות: ההנחות, הערכים, והחזון של החינוך המתמטי

משאירים את האלימות על הנייר

 

רבים חשים, גם אם באורח אינטואיטיבי בלבד, שחינוך אמנותי במיוחד בגילאים צעירים תורם תרומה משמעותית להתפתחות האישיות, ולעתים אף מעצב אותה ממש. אלא שההוכחות המדעיות שתוכלנה לגבות תחושה זו בנתונים ובמספרים נעדרות, או למצער אינן חד משמעיות. דומה שספרו של הרברט ריד "חינוך דרך אמנות" (Read, 1943) מבקש לענות בדיוק על חוסר זה.

"חינוך דרך אמנות" (להלן: חד"א) אינו רק ניסיון להצדיק את הכנסת האמנות למערכת השיעורים אלא ניסיון לחולל מהפכה כוללת בחינוך תוך התמקדות על תפקידה של האמנות. ריד רואה באמנות אמצעי לשינוי חברתי עמוק. לטענתו, כשליה ובעיותיה של החברה נובעים ממערכות חינוך נוקשות שלא מתאימות להתפתחות הרגשית והקוגניטיבית של התלמיד. בדיון מורכב ובינתחומי, המתייחס רבות גם לפסיכואנליזה, מנסח ריד קווי מתאר לחינוך אידיאלי. מטרת הספר, כפי שמורה כותרתו היא לאפשר לפרטים להגשים את הפוטנציאל שלהם, כך שכל כיוון שאליו יפנו מבחינה מקצועית יאפשר להם לבטא את עצמם ובמובן זה הוא יהיה "אמנות". השפעתו של הספר על תיאוריות חינוכיות ובמיוחד על מקומה של היצירתיות בחינוך (למשל בהקשר של אבחון ציורי ילדים) הייתה גדולה ועמוקה. הספר הוא אכן ניסיון חלוצי לספק ראיות אמפיריות לתרומתה של האמנות למערכת החינוך הציבורית המודרנית.

בספרו מבקש ריד לזהות את המקור הפסיכולוגי של האמנות ומשתמש במסקנותיו כדי לטעון לטובת שילוב לימודי האמנות במערכת. לטענתו אמנות הכרחית להתפתחות הקוגניטיבית והרגשית הבריאה של הילד ומכאן שהיא מובילה לכינון חברה שאזרחיה פרודוקטיביים ויציבים מבחינה נפשית.

לאור העובדה שספרו של ריד זכה, כאמור, לתהודה גדולה, בזמנו ואחריו, מעוררת תמיהה העובדה שטענתו עדיין איננה מיושמת. טענת המאמר הנוכחי היא כי לא בעיות טכניות, או היעדר התקדמות במחקר הם אלה שמונעים מהתזה של ריד להיות מיושמת במערכת החינוך, כפי שטוענים תומכיו, אלא בעיה הגלומה בתיאוריה עצמה, המנסה להצדיק חינוך לאמנות על ידי הרחבת יתר של המושג חינוך לאמנות וראייתו כתרופה לכל עוולה ובעיה חברתית. במילים אחרות, לא עובדות, נתונים ומספרים יספקו צידוק לחינוך לאמנות, ולא תרומתו ליצירתיות. את החינוך לאמנות יש להצדיק באופן אחר לחלוטין.

הטענה של "חינוך דרך אמנות"

הגדרתו של ריד לאמנות היא הגדרה רחבה במיוחד. לטענתו, אמנות נוכחת בכל דבר שאנו עושים כדי לענג או לרצות את חושינו. כל צורה של ביטוי אישי מציורי ילדים ועד ציור מקצועי היא אמנות. מטרת החינוך מתיישבת עם מטרת החינוך לאמנות והיא כינון אמנים, שעל פי ריד אינם אלא בני אדם המסוגלים ומוכשרים להביע את עצמם ביעילות. אבל ריד מתייחס גם לאמנות במובן הצר יותר של המילה כאשר הוא דן בארבע אמנויות או פעילויות שצריכות להיות כלולות במערכת החינוך: דרמה, רישום, מוזיקה, מלאכה. השינוי אליו הוא חותר אינו רק שינוי של נושאי הלימוד, אלא שינוי מהותי הקורא להשתתפותם הפעילה של התלמידים בתהליך הלמידה המאפשרת להם לחקור את עצמם ולפתח את כישרונותיהם הייחודיים.

ריד מתייחס בעיקר לשני נושאים מרכזיים ובאמצעותם הוא מבקש להראות שלחינוך לאמנות יש ערך חברתי. הנושא או הטענה הראשונה עוסקת במקורה הטבעי של האמנות, כלומר בתפיסה לפיה אמנות אינה מתייחסת רק לחיקוי אובייקטים חיצוניים אלא מבטאת תכנים ומבנים נפשיים פנימיים. דימויים, יאמר ריד, הם "עזרים חזותיים" למחשבה. מכאן עולה כי לכל בני האדם יש פוטנציאל אמנותי הניתן לדיכוי או לפיתוח. הנושא או הטענה השנייה קשורה בחופש אמנותי וחופש בחינוך, לפיה על החינוך הטוב לאפשר לילד ליהנות מביטוי עצמי תוך קבלה ליברלית של המגוון האישיותי והקוגניטיבי הקיים. כפייה מכל סוג שהיא עלולה להזיק והיא גם איננה יעילה ולכן ריד דוחה אותה מכל וכל. לטענתו תהליך החינוך כולו אמור להיות מושתת על התייחסות למאפייניו הפרטיקולריים של הילד וכיוון שבמקביל הוא גם טוען שהאמנות, בשל מקורה הטבעי, מובילה להתפתחות אישית פרטיקולרית, היו שסברו כי למעשה כל החינוך כולו, על פי ריד, הוא חינוך לאמנות. ואכן קיים בלבול בין שני מובנים של הביטוי חד"א: מובן מטאפורי ומובן מילולי. לפי המובן המטאפורי תפקיד המורים אינו להעמיס על הילדים ידע אלא לגלות גמישות ולאפשר לילדים לחקור ולבטא בחופשיות את אישיותם הייחודית. לפי המובן המילולי של חד"א, אמנות היא הפעילות האסתטית, וכאן טוען ריד כי על הילדים לפעול לא על מנת ליצור אובייקטים שימושיים אלא באופן שהרצון לעשות דברים יפים יהיה חזק מהרצון לעשות דברים מועילים. אם מטרת העל היא ליצור חברה שבה הפרטים יגשימו את עצמם מקצועית, בהגשמה זו הוא רואה אמנות. למעשה הקשר בין מטרה זו לבין ההגדרה המסורתית של אמנות אינו מאד ברור.

הבעיות בטענה של ריד

רבות מטענותיו של ריד שהיו חדשניות בשנות ה-40 הפכו היו לשגורות וביניהן גם ההגדרה הרחבה של אמנות, הדיבור על יצירתיות בחינוך וחשיבות הסביבה הפיזית של הלומד. למרות קיומן של בעיות לא קטנות בקוהרנטיות של הטיעון הפילוסופי, השפעתו של הספר היתה גדולה לאין ערוך בתחום החינוך לאמנות מהשפעותיהם של ספרים אחרים בתחום, ועד היום הוא מופיע ברשימות קריאה רבות בנושא. מחברת המאמר לא דנה בשאלות אלה אלא באופן ההצדקה של ריד את החינוך לאמנות או במילים אחרות, גם אם השיטות שהוא עצמו מציע ללימוד אמנות (במיוחד ילדים צעירים) הן אפקטיביות, הרי שההסבר שלו לשאלה מדוע עליהם ללמוד אמנות איננו מספק. אלה הן שתי החולשות המרכזיות:

  1. התלהבות יתר

אפשר להאמין שהחינוך לאמנות אכן יועיל במידה מסוימת או לתחומים מסוימים, אבל לטעון שבו טמון המפתח לחיסול כל המחלות הנפשיות או הצרות החברתיות, זה מוגזם ביותר. לעתים דומה שריד מנסה לשווק את האמנות כשיקוי קסם, כמה שיציל את האנושות ממחלות נפש או יסיט את הנוער מדרך הרע. זה פשוט לא משכנע.

יתרה מזאת, מעבר לתמימות נדמה שריד חושף בבלי דעת תפיסה אליטיסטית למדי של החינוך הציבורי המתעלם מהאפשרויות הריאליות של המורה בכיתה הממוצעת במערכת הממלכתית. הרעיון שכל תלמיד במערכת הציבורית יוכל להיות מכוון בהתאמה מלאה ליעודו מעיד על התנשאות או חוסר הבנה. קל לראות כיצד עבודתו של עיתונאי, רופא או פרופסור לפילוסופיה עשויה להיות "אמנות" במובן הרחב של ריד, אך מקצועות רבים אחרים, חיוניים מבחינה חברתית ועם זאת פחות נעימים, יהיה קשה מאד לכנות אמנות. למעשה, ההצעה של ריד אינה רלוונטית למגזרים באוכלוסייה שפחות שפר עליהם גורלם.

  1. המצוי, הרצוי וסוגיות מתודולוגיות אחרות

הבעיה העיקרית בתזה של ריד היא המעבר המהיר מתיאור למרשם. לאחר סקירה רחבה, אולי רחבה מדי, של תיאוריות פסיכולוגיות, מגיע ריד למסקנה שהאמנות היא טבעית ומכאן שהחינוך לאמנות שומר על שלמותו האורגנית של האדם ומאפשר את ההרמוניה החברתית אליה אנו שואפים. מבקריו של ריד, אליהם מצטרפת המחברת, טוענים כי ריד משקף אמונה רווחת לפיה האמנות היא תופעה טבעית וככזו קשה להסבירה. אלא שגם אם הדבר נכון, טוענת המחברת, אין בכך כדי לומר דבר על החינוך לאמנות. ריד אמנם עושה מאמץ רציני לתמוך באופן מדעי ואובייקטיבי ברעיון שאמנות חשובה לחינוך ילדים, אך הוא נכשל בניסיון לקשור בין העובדות האמפיריות שהוא מספק לבין התרומה האמתית של חינוך לאמנות לילד, בין ממצאיו לבין המסקנות.

בנוסף היעדר ההבחנה בין אמנות במובנה המצומצם, כתחום שיש לו היסטוריה וטכניקות ייחודיות לו, לבין אמנות במובנה הרחב, כפי שריד מציע, היא בעייתית. היא אמנם פותחת את הדלת להכנסה של יצירתיות רבה יותר לחינוך, ואכן, "יצירתיות בחינוך" הפכה לסיסמא נפוצה, אך מה ההשלכות של מהלך זה על האמנות במובנה המסורתי? מה מקומה במערכת החינוך?

לעתים קרובות מדי אנשי חינוך וחוקרים מבלבלים בין יצירתיות לבין אמנות. אמנם נכון שיצירת אמנות דורשת יצירתיות אך יצירתיות איננה כרוכה בהכרח באמנות, וחינוך ליצירתיות איננו זהה עם חינוך לאמנות. בנוסף, חינוך לאמנות כולל היבטים רבים שאינם "יצירתיים" לחלוטין, כמו לימוד היסטוריה של אמנות וטכניקות של יצירת אומנות. המטרה של חינוך לאמנות רחבה יותר מעצם תרומתה לעידוד השפע היצירתי. חלק ממנה למשל הוא לחשוף את התלמידים לאמנות מעולה, להפוך אותם לצרכני אמנות בידיעה שרק מעטים עשויים להפוך לאמנים בעצמם, ובכל זאת להפיק תועלת מהאמנות, רק מעצם הכרתה. אם כי שאלת התועלת- איזו תועלת וכיצד היא מופקת מהאמנות- עדיין נותרה בעינה.

סיכום

השירות הטוב שריד מבקש לעשות לחינוך לאמנות נכשל בשל עמימות בנקודות הבאות:

  1. חוסר קשר בין אמנות גבוהה לבין חינוך לאמנות.
  2. למרות מחקר פסיכולוגי רב, היעדרן של הוכחות לכך שחינוך אמנותי תורם ליציבות נפשית, רווחה אישית והגברת היצרנות בחברה.
  3. חוסר קשר בין ידע בתולדות האמנות לבין יצירתיות אצל ילדים.

עמימות זו אינה מקרית. פרויקט הצדקת החינוך לאמנות אינו פשוט ובבסיסו עומדת בעיית הכפפת האמנות לצרכים או למקצועות אחרים. בלא מכוון ריד עלול לשחק לידי המפקפקים בצורך בחינוך לאמנות העלולים להקשות: אם האמנות טובה רק לשם פיתוח מיומנויות אחרות, בשירותם של תחומים אחרים- מדע, יצירתיות וכיו"ב- אך לא כעומדת בפני עצמה, לשם מה בכלל ללמד אמנות?

 

 

 

 

 

מה דעתך?

Read, Herbert (1943) Education through Art. New York: Pantheon Books

    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?