21-07-2019

חוויותיהם של מורים ערבים בבתי ספר יהודיים בישראל

Saada, N., Gross, Z. (2019). The Experiences of Arab Teachers in Jewish Schools in Israel. Teaching and Teacher Education, 79, 198-207

  • מורים ערבים בבתי ספר יהודיים תופסים את עצמם כנציגים של המיעוט הערבי וכסוכני שינוי הפועלים למיגור סטריאוטיפים ולמען היכרות עמוקה יותר של תרבותם וחוויותיהם
  • יש כמה מודלים באמצעותם ניתן לתאר מפגשים בין קבוצות בקונפליקט אתני או לאומי: מודל המגע, המודל הבין-קבוצתי, המודל הנרטיבי (שביל הביניים בין השניים הראשונים)
  • המחקר מתאר מצב מורכב בו מורים ערבים השייכים בדרך כלל לקבוצה מוחלשת, הם בעלי הכוח בהיותם המורים של תלמידים יהודים, השייכים, מחוץ לכיתה, לקבוצה החזקה
  • יש לשפר את אווירת הביטחון של המורים הערבים בבתי הספר היהודיים כדי לקדם חברה גזענית פחות. יש לדאוג לכך כבר בהכשרות המורים דרך מתן כלים תיאורטיים, פרקטיים ופדגוגים לטיפול בדילמות ובנושאים שנויים במחלוקת בכיתה.

למאמר המלא

לקריאה נוספת

השלכות הקונפליקט הישראלי-פלסטיני על תפקיד המורה הערבי במדינת ישראל

הקשר בין משתני רקע אישי ומקצועי ותפיסת הקונטקסט הבית ספרי לבין שמרנות ופתיחות בקרב מורים ערביים בבתי-ספר יסודיים בישראל

רשמית שאינה מוכרת: על מעמדה המעורער של השפה הערבית בישראל והצורך לתקנו

במחקר זה ביקשו החוקרים להבין את חוויותיהם של עשרה מורים פלסטינים וערבים ישראלים המלמדים תרבות ושפה ערבית בבתי ספר יהודיים בישראל. שתי תמות מרכזיות עולות מן המחקר, הראשונה עוסקת במסר האמביוולנטי הכרוך בהוראת ערבית כשפת האויב וככלי לעידוד ולבניית שלום, ואילו השנייה מבהירה כיצד מורים השייכים למיעוט מנתבים דרכם ומתמודדים עם המתח בין זהותם הלאומית (פלסטינית) לבין זהותם המקצועית באמצעות שימוש במודל נרטיבי. בסיום המאמר החוקרים המתייחסים גם להשלכות הרלוונטיות להוראה ולהכשרת מורים בחברות החיות במצבי קונפליקט.

מבוא

ערבים בישראל רואים את עצמם כבני העם הפלסטיני אשר נשאר על אדמותיו לאחר שישראל הוקמה ב-1948. הם מהווים חמישית מאוכלוסיית ישראל הכוללת, דוברים שפה אחרת וחולקים תרבות ומסורות השונים מזו של התרבות הישראלית-יהודית השלטת. הגם שעל פי חוק אזרחי ישראל הערבים שווים לאזרחיה היהודים, חוסר שוויון בחלוקת משאבים כלכליים ותרבותיים וטענות באשר לחוסר ייצוג חוזרות ונשנות מראשית הדרך, וממשלות ישראל השונות ביקשו, זו יותר זו פחות, להתייחס לנושא טעון חברתי ולאומי טעון זה.

גורמי הסכסוך בין האוכלוסיות הערבית והיהודית בישראל רבים ובאים לידי ביטוי בפרשנויות מתחרות של ההיסטוריה, בזיכרון קולקטיבי נפרד, בסכסוך מתמשך בנושא הבעלות על הקרקע, בוויכוח על הגדרתה של המדינה כיהודית וכדמוקרטית ובמיוחד בעימות אודות השטחים הכבושים (Bar-Tal&Schnell, 2013).

במהלך שנים רבות משרד החינוך הישראלי לא השכיל לטפל בנושאים בוערים אלה באופן שיטתי ומקצועי. מעבר ליוזמות פרטיות של מורים או של פעילים חברתיים, ביקש משרד החינוך לקדם תכניות הנלחמות בגזענות ומקדמות שיתוף אזרחי באופן כללי ובמסגרת זו מתקיימים גם לימוד השפה והתרבות הערבית בבתי הספר (Friedman et al., 2017).

מחקרים קודמים המליצו על גיוס מורים השייכים למיעוט ועל השמתם בבתי הספר של הרוב כיוון שפעולה זו מקדמת את ערכי השונות והצדק החברתי, מצמצמת את גילויי הגזענות בקרב התלמידים ובקרב הקהילה הבית ספרית, ומספקת דגמים ראויים לחיקוי עבור תלמידים ממיעוטים אתניים (McNamara&Basit, 2004). על פי רוב, מחקרים שעניינים מורים בני מיעוטים עסקו במורים בראשית דרכם או בפרחי הוראה בעת הכשרתם (Mazor, 2005) ופחות במורים מנוסים, בקשייהם ובדילמות שלהם. במחקר הנוכחי עוסקים החוקרים במורים ותיקים וביחסיהם עם התלמידים תוך שימת דגש, שלא ניתן בעבר, על חוויותיהם כעובדים על רקע סכסוך לאומי מתמשך כולל הופעותיו השונות כמו חוסר הכרה וייצוג לא הולם של צרכיהם.

חשוב לציין שאת המפגש בין מורים ערביים ותלמידים יהודיים ניתן לפרש גם כמפגש בין-אישי אבל גם כמפגש בין-קבוצתי, ולכן פורשים החוקרים את התיאוריות המרכזיות המסבירות את טבע המפגשים הללו ואת הדינמיקות המאפיינות אותם.

תיאוריות של מפגשים בין-קבוצתיים

למעשה ניתן לדבר על רצף של תיאוריות או מודלים התערבותיים המתארים את המפגש בין קבוצות בעלות רקע אתני שונה המקיימות ביניהן עימות (Friedberg, 2009). מודל (או תיאוריית) המגע המתמקד ברמת מיקרו ובהיבטים הפסיכולוגיים של המפגש נמצא בקצה אחד של הרצף, והמודל הבין-קבוצתי המתמקד ברמת המאקרו ובגורמים הפוליטיים של המפגש נמצא בקצהו השני. בין שתי קצוות אלה נמצא המודל הנרטיבי.

את המפגש בין ערבים ויהודים  נוטים לתאר באמצעות מודל המגע לפיו המגע בין הקבוצות השונות עשוי להביא להפחתת סטריאוטיפים ואנטגוניזם בשני הצדדים. הטענה היא שהיחסים האישיים שבני אדם מפתחים זה עם זה יובילו ל"האנשת" האחר ולהעצמת הכבוד והאמון ההדדי (Suliman, 1996).

התיאוריה הבין קבוצתית מעודדת דווקא את הפוליטיזציה של המפגש וטוענת שהתעלמות מהשורשים הפוליטיים של העימות משרתת את האג'נדה של הקבוצה ההגמונית והדומיננטית בחברה (Abu-Nimer, 2004). במילים אחרות, משתתפים במפגשים אתניים נתפסים כמייצגים קבוצות בעלות זהות קולקטיבית ולא כאינדיבידואלים ומטרתה של התיאוריה או המודל ההתערבותי הזה היא לחזק את מודעותם של הפרטים למנגנוני ההדרה והדיכוי ובתוך כך להעצים את חברי הקבוצה המדוכאת.

המודל הנרטיבי מכיל אלמנטים משתי התיאוריות: הוא מאמין ביצירת מרחב בטוח בו יוכלו ערבים ויהודים להיפגש ולהכיר זה את זה ברמה האישית והתרבותית, אך לא מוותר על ההבנה שהקונפליקט בין הקבוצות נובע ומושפע מההיסטוריה הכואבת ומעיצוב הזיכרון הלאומי.

המחקר הנוכחי אינו עוסק, כמו המחקרים הקודמים, במפגשים מלאכותיים במידה רבה, ומובנים מאד המתקיימים בין קבוצות ערבים ויהודים (Sonnenschein, 2008), אלא במפגש אינטנסיבי בין מורים ותלמידיהם בסביבה טבעית (הכיתה) ולאורך תקופה ארוכה. כמו כן המחקר מטפל בזווית הראיה של המורים עצמם. במחקר מציג מקרה מעניין בו המורים השייכים לקבוצה המוחלשת בכיתה (ערבים) נמצאים בתפקיד בעלי הכוח (מורים) והתלמידים היהודים השייכים לקבוצה הדומיננטית בחברה, מוצאים עצמם כקבוצה החלשה יותר.

מתודולוגיה

זהו מחקר פנומנולוגי המתאר את חוויות חייהם של עשרה מורים ערביים המלמדים שפה ותרבות ערבית בבתי ספר יהודיים בכיתות י"ב. המחקר עוסק במשמעות שהמורים מוצאים ומייצרים בעולמם.

המחקר מבוסס על ראיונות עם עשרה מורים (גבר אחד ותשע נשים). לא ניתן היה לגייס יותר גברים על שום מספרם הקטן לאור הפמיניזציה המתגברת של מערכת החינוך היהודית (Addi-Raccah&Chen, 2000). שלושה מהמורים הם נוצרים ושבעה מוסלמים. רק ארבעה מתוכם עבדו בבתי ספר ערביים לפני שעברו לבתי ספר יהודיים. שניים מהם הם בעלי ניסיון הוראה במערכת דו-לאומית ודו-לשונית. כולם בעלי ניסיון של בין שלוש לעשר שנות הוראה בבתי ספר חילוניים יהודיים.

כל ראיון ארך בין שעתיים לשלוש שעות. המרואיינים הוקלטו והראיונות שוקלטו לשם ניתוח.

ממצאים

באופן כללי המורים הערביים דווחו שהן שבעי רצון בעבודתם בבתי הספר היהודיים והם הצליחו למצב את עצמם כמומחים בתחומם המקובלים על קהילת בית הספר והצוות. שמונה הצהירו שיחסיהם עם הקולגות הוא טוב ושהם מרגישים שהורי התלמידים רוחשים להם כבוד ואמפתיה. כל המורים רואים את עצמם כנציגים של התרבות והחברה הערבית ולפיכך כסוכני שינוי בחברה הישראלית-יהודית. עם זאת, עבודתם היא מורכבת מאד ועמוסת אתגרים ודילמות. רוב המורים מיישמים את מודל המגע בהוראה ורק אחדים את המודל הנרטיבי כדי להראות תמונה מאוזנת של תולדות היחסים בין יהודים לערבים. שתי תמות מרכזיות עולות מהראיונות, מתארות ומסבירות את חוויותיהם של המורים ואת הדילמות שלהם בבתי הספר היהודים. שתי התמות הן: 1. המסר האמביוולנטי שטמון בלימוד שפה ותרבות ערבית במסגרת יהודית, 2. המתח בין הזהות הלאומית (הפלסטינית) לבין הזהות המקצועית של המורים.

מסקנות

ממצאי מחקר זה ממחישים את הדילמות איתן מתמודדים מורים ערביים במהלך עבודתם בבתי ספר יהודיים. המורים כולם רואים את עצמם כסוכנים של המיעוט הערבי הפלסטיני וככאלה רוצים לשנות את התפיסות המוטעות והסטריאוטיפיות של התלמידים היהודים לגבי החברה והזהות הערבית. תוצאות המחקר מאשרות שחברי קבוצות מוחלשות ו/או השייכות למיעוט נוטות לאתגר את הטיותיה של הקבוצות החזקות ולהשיג הכרה רחבה יותר בזהותם החברתית (Steinberg&Bar-On, 2002).

שישה מבין עשרת המורים שהשתתפו במחקר עושים זאת באמצעות הסתמכות על מודל המגע על מנת לאתגר ולתקן את האמונות האתנוצנטריות של תלמידיהם ואת עמדותיהם הסטריאוטיפיות (Bar-Tal, 2004) על האחר (ערבים ופלסטינים). עם זאת, החלת מודל המגע על האינטראקציה הערבית-יהודית אינה מספיקה כדי לקרוא תיגר על ההגמוניה של השיח המיליטריסטי בחברה הישראלית ועל השימוש האינסטרומנטלי בשפה ובתרבות הערבית, במיוחד לאור המתחים והאלימות המתמשכים בין שני הצדדים. אכן, מחקרים קודמים מאשרים כי אינטראקציה בין אנשים ברמת הפרט במגע בין-אתני היא הכרחית בראשית היחסים (Pettigrew, 1998), אך אין די בכך אם ברצוננו לבנות דיאלוג משמעותי המבוסס על היכרות קרובה עם האחר ועל הכרה וכבוד לאחרותו.

ארבעת המורים הנותרים מכירים במגבלות תורת המגע בהקשר של העימות האלים המתמשך בין ישראל והפלסטינים ומשתמשים במודל הנרטיבי בעת ההוראה. המודל הנרטיבי הוא דרך ביניים בין מודל המגע והמודל הבין-קבוצתי וככזה הוא מכיל אלמנטים משני המודלים גם יחד. המורים האלה בדקו את מטרותיה של הוראת השפה והתרבות הערבית במגזר היהודי ושאלו האם אינם נוטלים חלק, גם אם לא באופן מוצהר, במערכת אשר משרתת את השיח המיליטריסטי ההגמוני של החברה הישראלית (Kimmerling, 1993). החלת המודל הנרטיבי, כפי שמדווחים המורים, מיוחסת לשאלות שהתלמידים מציגים בכיתה כמו גם לעבודתם הקודמת של המורים ולאינטראקציה שהייתה להם עם ישראלים יהודים. החוקרים מאמינים כי מחקר נוסף כדי לעמוד ביתר דיוק על הרגעים הניתנים ללמידה מתוך חוויותיהם של המורים, על האקלים החינוכי ועל חוויות החיים הטומנות בחובן כוח הסברי באשר לשאלה מדוע בחורים מורים בוחרים מודל הוראה מסוים ולא אחר.

ביחס לתמה השנייה עלה כי המודל הנרטיבי מעודד את התלמידים היהודים להעמיק את ידיעותיהם אודות הנרטיבים היהודיים והפלסטיניים כאחד, וכך הם יכולים לפתח עמדה ביקורתית עצמאית על פרשנויות היסטוריות, זיכרון קולקטיבי וצדק. ואכן יש יותר ויותר ראיות המעידות על האפקטיביות של המודל הנרטיבי ביצירת אמפתיה ואמון גדולים יותר בין ישראלים יהודים לבין ערבים, כמו גם בהבנה עמוקה יותר של מורכבות הסכסוך (Maoz, 2011).

רק מורה אחד מבין המשתתפים במחקר השתמש במודל הבין-קבוצתי. החוקרים מאמינים כי הדבר נובע מהפוטנציאל של המודל לערער את מעמדם של המורים בבתי הספר בהם הם מועסקים ולהוביל למתח מוגבר בקהילה הבית ספרית ועד לאובדן מקום העבודה.

השלכות

אחת המסקנות האפשריות של תוצאות אלה היא הצורך בהכרה במורכבות וברגישות של עבודתם של מורים ערבים בבתי ספר יהודיים והצורך בתמיכה בהם באמצעות יצירת סביבה בטוחה בה המורים לא יהססו לבטא את זהותם האישית והלאומית, ולהציג את סיפוריהם וצורכיהם בכיתה ובקהילה הבית ספרית באופן כללי. בנוסף, יש צורך לתת דגש נוסף במסגרת הכשרות המורים על נושא המורים הערבים המבקשים ללמד במגזר היהודי. יש לספק להם ידע מקצועי הן אודות התיאוריה והן אודות הפרקטיקה של המפגשים היהודים-ערביים, עליהם להכיר את היתרונות ואת החסרונות שבמודלים השונים העוסקים במפגשים אלה, ועליהם לקבל כלים פדגוגיים שיאפשרו להם לטפל בנושאים פוליטיים ומעוררי מחלוקת בכיתותיהם. עניין זה חשוב במיוחד, לנוכח התנודות הרבות המאפיינות את היחסים בין אזרחים ערבים ויהודים בישראל, ועל רקע הסכסוך הלאומי הישראלי-פלסטיני המתמשך הסופג גם את השפעותיו של הסכסוך האזורי הרחב יותר במזרח התיכון.

מה דעתך?

Abu-Nimer, M. (2004). Education for coexistence and Arab-Jewish encounters in Israel: Potential and challenges. Journal of Social Issues, 60(2), 405-422

Addi-Raccah, A., & Chen, M. (2000). Women and men in administrative positions in the Hebrew and Arabic education: Minority versus majority. In S. Shlasky (Ed.), Sexuality and gender in education (pp. 85-112), Tel Aviv: Ramot

Bar-Tal, D. (2004). Nature, rationale, and effectiveness of education for coexistence. Journal of Social Issues, 60(2), 253-271

Bar-Tal, D., & Schnell, I. (2013). The impacts of lasting occupation: Lessons from Israeli society. New York, NY: Oxford University Press

Friedberg, D. (2009). Between the personal and the political: Observing the group dynamic in dialogue group encounters of Jews and Palestinians in Israel. Analiza Irgunit [Organizational Analysis], 14, 61-86

Friedman, D., Hagar, I., & Kalner, Y. (2017). Shared living from the perspective of the Israeli Ministry of education. Mofet Institute Bulletin, 60, 8-12

Kimmerling, B. (1993). Patterns of militarism in Israel. European Journal of Sociology, 34(2), 196-223

Maoz, I. (2011). Does contact work in protracted asymmetrical conflict? Appraising 20 years of reconciliation-aimed encounters between Israeli-Jews and Palestinians. Journal of Peace Research, 48(1), 115-125

Mazor, A. (2005). Estrangement and belonging in the teaching experience: Druze students in a Jewish school. In I. Kupferberg, & E. Olshtain (Eds.), Discourse in education: Researching educational events (pp. 112-130). Tel Aviv: Mofet Institute

McNamara, O., & Basit, T. N. (2004). Equal opportunities or affirmative action? The induction of minority ethnic teachers. Journal of Education for Teaching, 30(2), 97-115

Pettigrew, T. F. (1998). Intergroup contact theory. Annual Review of Psychology, 49, 65-85

Sonnenschein, N. (2008). Dialogue-challenging identity: Jews constructing their identity through encounter with Palestinians. Haifa: Pardes

Steinberg, S., & Bar-On, D. (2002). An analysis of the group process in encounters between Jews and Palestinians using a typology for discourse classification. International Journal of Intercultural Relations, 26(2), 199-214

Suliman, R. (1996). The structured meeting between Jews and Palestinians in Israel as a microcosm: A social psychological perspective. Iyunim Behinuh [Studies in Education], 1(2), 71-85

 

    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?