21-07-2019

חינוך הומניסטי ביוון העתיקה: סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואיסוקרטס

אלוני, נ' (1997). חינוך הומניסטי ביוון העתיקה: סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואיסוקרטס. בתוך: חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי. אילן גור-זאב (עורך). ירושלים: מאגנס, עמ' 22-13

עיקרי המאמר

  • ההומניזם ממקם את האדם במרכז: הצטיינותו ואושרו נתפשות כתכליות עליונות
  • סוקרטס העמיד את הדיון על עקרונות החשיבה הרציונלית והביקורתית, תוך דחייה של סמכויות דתיות ופוליטיות
  • לפי אפלטון, המורה הטוב אינו שם במוחו או בפיו של התלמיד את התשובות הנכונות, אלא מוביל אותו בדרך של דיאלוג חקרני וממוקד לגילוי עצמאי של אמיתות
  • אריסטו סבר כי אין די בחכמה ובידע, וכדי לטיפוח האופי דרושים תרגול ממושך ודוגמה אישית
  • איסוקרטס שלל את הגישה הרלטיביסטית והאנוכית של הסופיסטים, וראה בהתפרקות ממורשת התרבות המסורתית את המקור לחולשתה הצבאית ולהתנוונותה התרבותית של אתונה

לרכישת הספר שבו התפרסם המאמר

לקריאה נוספת

לא למטרות רווח: מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעי הרוח

שלוש אי הבנות של תיאוריית החינוך המוסרי של אפלטון

סוקרטס: תחילת הגישה הקלאסית לחינוך ההומניסטי

באתונה הקלאסית, במאות החמישית והרביעית לפני הספירה, גובשה השקפת עולם הומניסטית שמיקמה את האדם במרכז: הצטיינותו ואושרו של האדם נתפשו כתכליות העליונות. תנאי להצטיינות זו היה פיתוח של מכלול הכשרים האנושיים – גופניים, שכליים, מוסריים ואמנותיים – וכל חריגה לכיוון של התמחות או התמקצעות יתירות נתפשה כפגיעה באנושיותו השלמה של האדם. רוח הומניסטית ואנתרופוצנטרית זו אפיינה גם את הממד הדתי של חיי היוונים: עולם הטבע ועולם האלוהות היו עבורם אחדות; הם יראו את האלים אך לא התבטלו בפניהם; והם ראו בחייהם על פני האדמה, ולא בעולם הבא, את הזירה היחידה למימוש מלוא אנושיותם ולהפגנת הצטיינותם.

בניגוד לפילוסופים היוונים שקדמו להם – אלה המכונים קדם-סוקרטיים – לא התמקדו סוקרטס וחבריו בשאלות קוסמולוגיות בדבר יסודות החומר וחוקי הטבע, אלא במהות החיים האנושיים ובאורח החיים הראוי לאדם. מחקרם עצמו היו משולל הדוגמטיות והכפייתיות שאפיינו אתל הסמכות הדתית, הפוליטית והתרבותית, ובמקומם העמידו סוקרטס והסופיסטים את הדיון על עקרונות החשיבה הרציונלית והביקורתית – כלומר על פתיחות הדעת ועל החובה לבסס את עמדותיך על עדויות והנמקות העומדות במבחן השכל.

הדיונים ההומניסטיים האלה עסקו בשני מושגים מרכזיים: ארטה (arête) ופיידיאה (paideia). הראשון, ארטה, משמעותו כושר, הצטיינות, סגולה או מידה טובה – לרוב באותה פעילות או תפקוד אשר ניתן לצפות ממך שתפגין מכוח מהותך או ייעודך (למשל, גבורה וכוח גופני אצל הלוחם). ואילו יושר, צדק, חכמה, נדיבות, אומץ לב ושמירת החוק נחשבו למידותיו הטובות של האדם באשר הוא אדם ואזרח בחברה. את המושג השני, פיידאה, ניתן לתרגם לחינוך, להשכלה או לתרבות – דגם מופתי לחיי אנוש טובים ומלאים.

ביטוי תמציתי לאידיאל תרבותי וחינוכי זה נמצא בנאום ההספד של פריקלס כפי שמביאו תוקידידס בספרו "תולדות מלחמת פילופונס". משטרה הפוליטי של אתונה, מתגאה פריקלס, הוא דמוקרטיה פתוחה המקפידה על חירויות הפרט, בניגוד לספרטה שכל הווייתה מגויסת לתועלת הצבאית של מדינתם, אזרחי אתונה זוכים לחינוך הומניסטי הדוגל בפיתוח רב-צדדי ושל אישיותם ולעיצובם כאנשים אוטונומיים וריבוניים. למרות הספקנות ופתיחות הדעת באתונה, בשעת הצורך נחושים האתונאים והחלטיים במעשיהם לא פחות מאלה אשר מונעים בקנאות עיוורת.

 

עקרונותיו החינוכיים של אפלטון

בכתבי אפלטון ניתן למצוא הצגה שיטתית של תפישתו החינוכית, שעקרונותיה כפי שהם מפורטים להלן מהווים בסיס לחינוך ההומניסטי הקלאסי:

  1. בראש ובראשונה על האדם לדאוג לצלמו האנושי ולטיב אישיותו.
  2. חיים נעדרי חקר ובחינה ביקורתית של הטוב, הצודק, האמיתי והיפה אינם ראויים לחיותם.
  3. מידתו הטובה והנעלה מכל של האדם היא חכמה ודעת, וחשוב מכל – דעת טוב ורע.
  4. חירותו, מוסריותו ואושרו של אדם גוברים כתוצאה מהרחבת הדעת, ולכן יש להעמיד את החינוך האינטלקטואלי במרכזו של חינוך האדם.
  5. חיים טובים תלויים בכוחה של התבונה לשלוט על היסודות הנחותים יותר של היצר, הרצון, הרגש והדמיון, ולתעל אותם להגשמת מטרות שהתבונה מזהה כראויות.
  6. ראשית כל דעת היא במודעות העצמית של האדם למוגבלות ידיעותיו.
  7. בענייני מוסר על שיקול הדעת להיות ענייני, רציונלי, עקבי וחסר פניות.
  8. המורה הטוב אינו שם במוחו או בפיו של התלמיד את התשובות הנכונות, אלא מובילו בדרך של דיאלוג חקרני וממוקד לגילוי עצמאי של אמיתות, תובנות וערכים, ואלה, משזכה בהם התלמיד, חיותם נשמרת בזכרונו לכל חייו.
  9. יש לטפח אצל ילדים יחס של חיבה להתנהגויות הראויות לשבח ויחס דחייה להתנהגויות הראויות לגנאי, כדי שכאשר תבשיל חשיבתם לא תיווצר סתירה בין נטיות לבם לבין תבונתם.
  10. כדאי וראוי להתחבר עם אנשים בעל נפש טובה ויפה, מפני שרעות כזו מפתחת ומשפרת הדדית את אישיותם של החברים.

את עקרונות אלה יש לראות בהקשר אמונתו של אפלטון בקיומם של חוקים ומהויות מוחלטים ונצחיים (אידאות), דבר שיש בכוחו להסביר את גישתו הפטרנליסטית, הסמכותנית והאבסולוטיסטית שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות ההומניזם כפי שהתגבשו מאוחר יותר.

במשל המערה טוען אפלטון כי רבים הפיקחים והשנונים שעושים שימוש לרעה בשכלם, ורבים בני החורין שנכנעים ליצריהם הרגעיים, לפיתויים ולהבטחות שנותנים להם סוחרים ממולחים ופוליטיקאים ציניים. התרופה לכל זה היא דעת הולמת של אמיתות, ערכים ותכליות שמעדו במבחן השכל והזמן ואשר לאורם יש לחנך את הדורות הבאים. רצוי לממש חינוך כזה באמצעות יצירת עניין ומוטיבציה פנימית אצל התלמיד, אך אם הדבר אינו מסתייע, אז בשל הסכנה שבהשפעות האחרות, יש לעצב את דמותם של הצעירים גם בסמכות ובכפייה.

 

עקרונותיו החינוכיים של אריסטו

בדומה לסוקרטס ואפלטון גם אריסטו סבר כי חכמה היא המידה האנושית הנעלה מכולם. אך בניגוד להם הוא טען כי אין במידה זו ערבות להתפתחותו של אדם מוסרי ומאושר. חידושו עומד על הקביעה כי יש להבחין בין מידות טובות של השכל לבין מידות טובות של האופי, כאשר לכל סוג של מידות מאפיינים ייחודיים ודרכים ייחודיות לטיפוחן. לפי אריסטו, תכונות אופי מוסריות, כמו אומץ, נדיבות ויושר, אינן כפי שטען אפלטון, תולדה של ידע מהסוג ההוא, אלא דווקא פרים של אימון, תרגול והדרכה ממושכים, חלקם במודע וחלקם שלא במודע. טביעת עין, חדות חושים, אינטואיציה, דעת ושיקול דעת, כושר החלטה ומציאת שביל הזהב, המידה הנכונה או הפרופורציה ההולמת – כולם מעורבים בפעילות המוצלחת. כמעט כל אדם יכול להגיע לרמה סבירה של תפקוד בתחומים ובמיומנויות אלה, אך לא ניתן להגדיר בבהירות ובשיטתיות את האיכויות המבוקשות, וגם לא להורותן באמצעים דידקטיים רגילים. הצטיינות מוסרית, לפי אריסטו, היא הנטייה הקבועה לעשות את המעשה הנכון, לאדם הנכון, בזמן הנכון, במקום הנכון, במידה הנכונה ומתוך מניע נכון ומודעות מלאה לנכונותו של המעשה.

מאחר שגם אנשים שמבחינים היטב בין הטוב לרע בכל זאת בוחרים ברע או נכנעים לו, ברור כי חינוך האדם השלם והפועל אינו יכול להסתמך על הדעת בלבד, ושאין לצמצם את משמעות החינוך לממד האינטלקטואלי שלו. על ההורים והמחנכים לעצב את אופיים של הילדים כבר מהגיל הרך, את מאווייהם, נוהגיהם ומצפונם – בדרך הדוגמה האישית, ההדרכה וההרגלה, כך שיפתחו לעצמם אופי מוסרי, "טבע שני", אשר באופן ספונטני וקבוע ייטה אל הטוב וירחק מהרע, ירדוף צדק ויתקומם נגד עוול.

לפי אריסטו, על החינוך לסייע לאדם לממש את הפוטנציאל שכבר טבוע בו מראש, כדרך שהפוטנציאל להיות עץ אלון טמון כבר בבלוט. הדבר שבני האדם מתאווים אליו יותר מכול, התכלית האחרונה שבני אדם מדמים לעצמם שאם יממשוה לא יזדקקו עוד לדבר, היא "אאודומוניה", שמשמעותה חיים אנושיים טובים הן במובן האובייקטיבי של איכות טובה בתפקודים האנושיים והן במובן הסובייקטיבי של תחושה קבועה יחסית של הנאה, סיפוק וקורת רוח מהחיים.

חיים אנושיים טובים ומוצלחים ניתנים להשגה רק באמצעות טיפוחם ושכלולם של היסודות המעולים ביותר שבטבענו והייחודיים לנו כבני אדם. הכוונה בעיקר לתבונתו ולחירותו שעושות את האדם לברייה רציונלית ופוליטית. אנושיותו של אדם ניכרת ביכולתו לרכוש דעת על המציאות הטבעית והאנושית וביכולתו לארגן את חייו החברתיים לא רק לפי דחפים וצרכים, כמו בעולם החי, אלא גם לפי חוקים שקבע לעצמו כיצור חופשי, תבוני ופוליטי.

 

עקרונותיו החינוכיים של איסוקרטס

איסוקרטס שלל את הגישה הרלטיביסטית והאנוכית של הסופיסטים, וראה בהתפרקות ממורשת התרבות המסורתית את המקור לחולשתה הצבאית ולהתנוונותה התרבותית של אתונה. מאידך גיסא, הוא ביקר את גישתו המדעית-פילוסופית של אפלטון כתאורטית מדי וכמנוכרת לאתגרים הממשיים שאתם צריכים היו אזרחי אתונה להתמודד.

לדעת איסוקרטס, עיצובה של אישיות מעולה מותנה בהפגשת המתחנכים עם בני אדם מעולים, עם מעשים גדולים, עם ערכים נשגבים, עם רגשות מעודנים, מידות אצילות ועם סגנונות ביטוי מופלאים כפי שהם באים לידי ביטוי בספרות, בשירה ובמסורות של התרבות. ברוח זו הציג איסוקרטס את האידיאל של האדם המחונך: אין הוא מצליחן כלכלי וחברתית כדימוי הסופיסטים, ואין הוא בהכרח בעל ידיעות מדעיות ופילוסופיות כדימויו של אפלטון, אלא הוא אדם המתמודד בהצלחה עם אתגרי החיים ומשימות היומיום. הוא ניחן בשיקול דעת וביישוב דעת, הליכותיו נעימות, והוא נוהג עם זולתו בכבוד ובדרך ארץ; רוחו אמיצה, ותבונתו שולטת ביצריו וברגשותיו; השכלתו רחבה, דבריו דברי טעם, ורוחו האיתנה אינה נופלת לנוכח כישלון ואינה נכנעת לפיתויי היוהרה והכוחנות שמביאה עמה ההצלחה.

הדגשת המיומנויות הלשוניות אצל איסוקרטס אינה שרירותית, אלא מעוגנת בהשקפה היוונית שהלשון היא המבדילה את האדם מן החיה והיא יסוד כל אנושיותו. בלשון או שפה לא התכוונו היוונים רק לפונקציה של תקשורת – זו קיימת גם בעולם החיות; אלא בעיקר למילים הסדורות בהיגיון אשר, כשפה פנימית, משמשות אותנו לחשיבה, לשיקול דעת ולגיבוש עמדות, וכשפה ציבורית משמשות אותנו בשיח המדעי-הפילוסופי, בדיון המוסרי-הפוליטי וביצירה הספרותית-האמנותית. באמצעות השפה, אמר איסוקרטס, אנו מבחינם בין טוב לרע ובין צדק לעוול. באמצעותה אנו לומדים איש מרעהו ומעשירים את עולמנו במשמעות, בדעת וביופי. באמצעותה אנו נעשים יצורים בני חורין אשר בכוחם לדמות מציאויות חלופיות לכל מציאות נתונה, לבחור באחת מהן ולפעול להגשמתה. לפיכך, באשר השפה היא הברכה הגולה ביותר שנינו בה בני האדם, חובה עלינו לפתח את כשרינו הלשוניים ולעשות בהם את השימוש היעיל ביותר לטובתנו האישית ולטובת הכלל כאחד.

להשקפתו המסורתית והשמרנית של איסוקרטס, שהדגישה את מורשת התרבות, היתה השפעה מכרעת על עיצוב דפוסי החינוך ההומניסטי ברומא, ברנסנס ובעת החדשה. מגמה זו בחינוך ההומניסטי הקלסי זיקתה המרכזית היא ללשון, לספרות, לשירה, להיסטוריה ולרטוריקה, ומייצגה הבולט הוא ה'אורטור'; וזאת בניגוד למגמה האפלטונית-האריסטוטלית, שזיקתה המרכזית היא למדע ולפילוסופיה, ומייצגה הבולט הוא הפילוסוף. האורטור בהשקפה זו הוא איש מילים ואיש מעשים גם יחד; ואצל האורטור המושלם מתמזגים כישרון טבעי, מידות טובות שכליות ומוסריות, אהבת המולדת, מחויבות לצדק ולטובת הכלל, וכמובן כושר נאום ושכנוע, שבכוחו להניע את הציבור לבחור בדרך הרצויה.

מה דעתך?

Panofsky, E., "The History of art as a humanistic discipline". in T.M Greene (ed.), The meaning of the humanities, Princeton 1940,

אפלטון, "פרוטגוראס" ו"גורגיאס" בתוך: כתבי אפלטון, תרגם יוסף ליבס, תל אביב: שוקן 1979

אפלטון, "פוליטיאה", ספר ז' בתוך: כתבי אפלטון, תרגם יוסף ליבס, תל אביב: שוקן 1979

אריסטו, אתיקה, תרגם יוסף ליבס, תל אביב: שוקן תשל"ג

אריסטו, פוליטיקה תרגמה: נורית קרשון, עריכה מדעית: ד"ר רחל צלניק-אברמוביץ, תל אביב: רסלינג 2009

    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?