דף פריט
03-07-2019

אלטרנטיבה חילונית – על הוראת לימודי היהדות בחינוך הממלכתי הכללי

לוז, א' (2016). "אלטרנטיבה חילונית – על הוראת לימודי היהדות בחינוך הממלכתי הכללי". בתוך: כלים שלובים: מחשבות על ציונות ועל חינוך יהודי. תל אביב: מכון מופת, עמ' 433-421

עיקרי המאמר

- יש למצוא דרכי לימוד חדשות אשר יעשו את המסורת רלוונטית ליהודים

- החינוך הציוני-סוציאליסטי הדגיש את יסוד המרד ואת השלילה כלפי המסורת, אבל היום יש הכרח ליצור יחס מאוזן יותר

- כדי להתגבר על הסכנה שבאתנוצנטריות התרבותית יש להציג כל נושא מתחום התרבות היהודית כמייצג ערך אנושי כללי

- אין הבנה אמיתית בלי הפירוש האישי שאני נותן למסורת, פירוש המותנה בנקודת עמידתי ההיסטורית במסורת ובאופקים הרוחניים שלי.

- יש לטפח בלומד עמדה של "הזדהות ביקורתית": המאחדת נאמנות וחירות, רגש והכרה, מסורת ותבונה

- יש לפתח בלומד הזדהות לאומית-תרבותית שאינה משתקת את הביקורת על קבוצת ההשתייכות שלך ואת הפתיחות כלפי האחר והשונה

הספר שבו התפרסם המאמר

לקריאה נוספת

הצעת טקסונומיה להוראת משנה: שבע קטגוריות

זהירות שביר: הורים ושיח החינוך היהודי.

מהי הדרך הנכונה להורות את מקצועות היהדות בחינוך הממלכתי הכללי (החילוני)?

המונח העכשווי "הדתה" מסמן בין השאר את הניכור והחשד כלפי ניסיונות להעצים את לימודי היהדות במערכת החינוך. עם זאת, לדעת אהוד לוז, פרופסור אמריטוס למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה, אין להשלים עם מה שישעיהו ליבוביץ' הגדיר כהפיכת היהדות לנחלתה של כת קנאית, סגורה ומתבדלת. במקום זאת, יש למצוא דרכי לימוד חדשות אשר יעשו את המסורת רלוונטית ליהודים.

רבים מהתלמידים החילונים תופשים את התורה כדבר ארכאי ודוגמטי המגביל את חירותו ואת אופקיו של האדם. שורשן העמוק של תפישות אלה נעוץ במאבק בין משכילים לחרדים במזרח אירופה במאה ה-19. ההשפעה הפוליטית של הדת בישראל מסייעת בהנצחת החשדנות והניכור.

זהו מצב בלתי טבעי ומסוכן מבחינה רוחנית וחברתית. ואולם, יש אפשרות לעורר בקרב הציבור החילוני תהודה חיובית כלפי המסורת. יש להשתחרר מהרגשת הנחיתות לפי חובשי הכיפות, המופיעים כמייצגים בלעדיים של יהדות אותנטית, לצאת מהשיתוק הרוחני ולעשות מאמץ אינטלקטואלי להיפתח למסורת.

שבר תרבותי זה אינו נובע מאובדן האמונה, אלא מאובדן תחושת הרציפות ההיסטורית התרבותית. כפי שאמר מרטין בובר, "אין לך מסוכן כקמילתו של הזיכרון המשותף ושל יצר המסירה שתקף אצלנו כל בן שנעשה לאב".

החינוך הציוני-סוציאליסטי הדגיש את יסוד המרד ואת השלילה כלפי המסורת, אבל היום יש הכרח ליצור יחס מאוזן יותר. יש חשיבות מרכזית לטקסטים המייצגים את הזיכרון ההיסטורי המשותף. אין קהילה היסטורית ללא טקסטים משותפים ו'סיפור' משותף (מיתוס). הנחלה של טקסטים אלו לדור הבא ועשייתם לזמינים הן אחד מתפקידיה החשובים של המערכת החינוכית.

אפילו אפשרות המרד של הדור הצעיר מותנית בכך שדור זה קולט אידיאלים ברורים מהדור הקודם שנגדם הוא מורד. אין אדם מגיע לחירות אמתית, אלא לאחר שהועמד בפני התחייבויות מסוימות וקנה לעצמו משמעת פנימית.

עקרונות אוניברסליים הם ללא רוח וללא גוף, לכן אין בכוחם כשלעצמם לעורר את המצפון ואת הרגשות המוסריים. ההיעגנות בפרטיקולריות היא תנאי לאוניברסליות אמיתית. הנאמנות לאידיאל ההומני חייבת לעבור דרך הנאמנות לקהילה הפרטיקולרית.

תנאי נוסף לעיצובה של הזהות האישית הוא הקניית התחושה של האחדות והרציפות של התרבות. תחושה זו היא כמובן סובייקטיבית וכוללת את אפשרות ההרחבה וההשתנות של התרבות, תוך כדי שמירה על זהותה. פירוש הדבר שהפנמה אמיתית של התרבות מותנית מצד אחד בהכרת האלטרנטיבות הקיימות במסורת הפרטיקולרית עצמה, וכן בהשוואה של חלופות אלה לחלופות בתרבויות אחרות.

הצגת ריבוי של תרבויות באופן שטחי עלולה להפריע להתגבשותה של הזהות האישית. בחינוך ההומניסטי צריך לכן לשים דגש על התרבות היהודית, לאו דווקא כאמצעי לטיפוח רגשי שייכות לאומית, אלא לשם עיצוב הזהות של ה'אני' הלומד ולחיזוקה. רגש השייכות הוא רק תוצאה נלווית לכך.

כדי להתגבר על הסכנה שבאתנוצנטריות התרבותית יש להציג כל נושא מתחום התרבות היהודית כמייצג ערך אנושי כללי. כך למשל, ערך כמו "קידוש השם", שהוא לכאורה ערך דתי מובהק, יש להציגו כדוגמה למאבק האנושי על ערכים. המושג "ייהרג ובל יעבור" הוא בעל תוקף לא רק לאדם הדתי, אלא גם לחילוני, ולא רק ליהודים אלא לכל אדם ואדם. דרך נוספת להתגבר על האתנוצנטריות היא הצגה אובייקטיבית של העימותים הרוחניים וההפריה ההדדית שבין התרבות היהודית לבין התרבויות שמען היא באה במגע.

יש להביא את הצעיר החילוני להכיר בכך שהמסורת היהודית היא יסוד חיוני ביותר לזהותו ולתפקודו האוטונומי. כלומר, יש להוראות לו שטמון בה פוטנציאל למימושן של החירות והיצירה האישית. אנו מממשים את חירותנו דווקא מתוך נאמנות למסורת. מכאן חשיבות הטעמת הממד הפרשני של המסורת. שאלת מקורה ההתחלתי של המסורת, או מה שמכונה 'בעיית ההתגלות', נשארת פתוחה. גם מי שמאמין במקור האלוהי של המסורת או של הערכים חייב להכיר, בהתאם לתפיסה זו, בחשיבות המכרעת שיש לפירוש הניתן להם על ידי האדם בכל תקופה ובכל מצב, כגורם השומר על החיוניות ועל הרציפות של המסורת. לעומת זאת, גם מי שכופר במקור האלוהי של המסורת, לא יוכל להתעלם מן המשמעות האנושית שיש לה בעיצוב זהותו האישית.

היחס שלנו אל המסורת צריך להיות, בלשונו של מרטין בובר, יחס דיאלוגי של "אני-אתה". במקום הלימוד הדוגמטי של ה"תורה" הכופה את עצמה על התלמיד, אני לומד מתוך התחייבות להאזין בקשב ולהיות נכון להגיב עליה בבחינת "בשורה" אפשרית, המופנית אליי באופן חי ובלתי אמצעי. אין באפשרותי להבין את עצמי באופן ישיר אלא אך ורק בעקיפין, באמצעות ה"אתה", יהא זה אתה אנושי ממשי ויהא זה ה"אתה" הפונה אלינו מתוך המסורת.

אולם אין הבנה אמיתית בלי הפירוש האישי שאני נותן למסורת, פירוש המותנה בנקודת עמידתי ההיסטורית במסורת ובאופקים הרוחניים שלי. אין זה אומר שהפירוש הוא שרירותי, אך אין זו סמכות מוחלטת, כיוון שאני הוא הבורר ומפרש את המסורת וטוען בה משמעויות חדשות. מכאן הפתיחות והנכונות להאזין למסורת, מתוך עמדה בלתי דוגמטית. כוחה המחייב מותנה ביכולת האישית של כל אחד להאזין ולפרש את המסר המופנה אליו מן המסורת.

ההתעניינות במקורות היא חיפש אחר המשמעות הנורמטיבית הטמונה בהם, על אף שנורמטיביות זו אינה חד משמעית.

יש לטפח עמדה של "הזדהות ביקורתית", כמינוחו של ארנסט סימון. זוהי עמדה דיאלקטית המאחדת נאמנות וחירות, רגש והכרה, מסורת ותבונה. מצד אחד היא מטעימה את היסוד הערכי- נורמטיבי שבמסורת, ובד בבד היא נוקטת כלפיה עמדה ביקורתית: ביקורתיות היסטורית-מדעית המנסה לחשוף את ההקשר ההיסטורי של המקור; ולצדה ביקורת מוסרית. בכך נבדלת הגישה הזאת מגישות המבטלות את הערך הנורמטיבי של המסורת מצד אחד, ומגישות פונדמנטליסטיות מצד שני. לביקורת נועד תפקיד של בחירה בין החשוב לבלתי חשוב, כלומר עיצוב סלקטיבי של המקורות.

יש לפתח בלומד הזדהות לאומית-תרבותית שאינה משתקת את הביקורת על קבוצת ההשתייכות שלך ואת הפתיחות כלפי האחר והשונה. הזדהות כזו שוללת פיתוח רגש עליונות ושנאה לזר, כשם שהיא שוללת ביקורת עצמית הרסנית המביאה לשלילה עצמית.

 

הנחיות מעשיות לעיצוב דרכי ההוראה של המקורות

הימנעות מהגדרה דוגמטית של "מקורות היהדות". מקורות היהדות כוללים את כל מה שיצרו יהודים וביטאו באמצעותו את יחסם למורשתו התרבותית ולגורלו של עם ישראל, ובכלל זה היצירה ההגותית-ספרותית של הציונות החלוצית.

נקיטת פלורליזם תרבותי. התורה היא אתגר רוחני משותף של כלל ישראל בדורנו, ולא של קבוצה או זרם המתיימרים שרק הם לבדם מייצגים את הפירוש האמיתי והמוחלט של המוסרת. כל זרם וכל פירוש הוא בחזקת המשך לגיטימי למסורת, בתנאי שהמפרש מזדהה עם שלשלת הדורות, ושואף להמשיכה.

הדגשת המקורות הקלאסיים של התרבות היהודית. המקרא וספרות התורה שבעל פה (הלכה, אגדה, מדרש) משמשים תשתית של היצירה היהודית בכל הדורות, ואופיים הספרותי קרוב ביותר לרוחו של היהודי המודרני. דרך החיפוש של האמת במקורות אלה מצטיינת במחלוקת, באופן שהמחלוקת נעשית המתודה של החיפוש. מתודה זו משאירה לאדם אוטונומיה יחסית ומאפשרת התדיינות הדדית בין ריבוי של השקפות.

הדגשת הספרות וההגות היהודית החדשה. רובד זה מציג בפני הלומד ניסיונות של התמודדות עם בעיית הזהות היהודית בעולם החילוני. ספרות זו מבטאת את המשבר בתודעת הרציפות ההיסטורית של היהדות. הכרת הסיבות למשבר זה היא תנאי הכרחי להתגברות עליו. הבנת תהליכי החילון והכפירה ביהדות היא חלק אורגני מהכרת עצמנו, לא פחות מאשר הכרת האמונה הדתית של אבות אבותינו.

יצירת אינטגרציה בין המקורות הישנים לחדשים. בין תרבות ישראל הישנה, לבין זו שיצרו חלוצים אשר כפרו בסמכות התורה.

הבאת הלומד להבנת משמעותה של המסורת עבורו. כל תרבות היא "עולם" בעל אינטגרציה רוחנית מסוימת, חרף הסתירות והניגודים המופיעים בה. כל תחומי התרבות יונקים זה מזה ומעשירים זה את זה. לפיכך, המחיצה שאנו מקיימים בהוראה בין תרבות יהודית ללא יהודית היא מחיצה מלאכותית. הבנת התרבות חייבת להיות הן סינכרונית והן דיאכרונית. כשם שאי אפשר לנתק את הוראת הספרות העברית החדשה מהוראה של התורה שבעל פה וההיסטוריה היהודית, כך אי אפשר לנתק את הוראתה מהוראת ספרות העולם.

התייחסות לאופק ההיסטורי של שבו נוצר הטקסט, במקביל לאופק ההיסטורי של התלמיד. דבר זה מחייב שינוי רדיקלי בדרך הכשרתם של המורים, ובאופן בנייתה של תוכנית הלימודים. בצד הקניה ספציפית של מיומנויות, הדרושות לכל מקצוע ומקצוע בפני עצמו, חייבים לתת ללומד הזדמנות להתנסות באינטגרציה התרבותית, על ידי שילוב בין תחומי.

השוואת התרבות היהודית לתרבויות אחרות, בלא התנשאות. זהו מימוש של הגישה האינטגרטיבית בתרבות, שתעניק ללומד אוריינטציה ברורה יותר לזהותו האישית, ותאפשר לו להפנים את המיטב שבתרבויות אחרות.

הצגת פרשנויות שונות מבלי להכריע ביניהן. אין להגביל את החירות הפרשנית של הלומד. עם זאת, אין המחנך פטור מגיבוש השקפת עולם אישית ומלהציג את העדפותיו הערכיות ואת טעמיהן. ואולם, הצגה זו אסור לה לשתק את כוח השיפוט הביקורתי של התלמידים. כל עיקרון ראוי שיעלה כשאלה לדיון, ועם זאת יש לדרבן את החניך להכריע בעצמו. תפקידו של המורה אינו מצטמצם בהעברת מה שכתוב בספרים, ועליו לדעת לנהל רב שיח.

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?