דף פריט
10-06-2019

החלטתי להתנסות בהוראה בתיכון. לא היה לי מושג למה אני נכנס

לוי סדן, א' (2019). החלטתי להתנסות בהוראה בתיכון. לא היה לי מושג למה אני נכנס, מוסף הארץ

אמרי לוי סדן שימש במשך שנה מורה מחליף לספרות בבית ספר בפריפריה. הוא חלק את רשמיו ותובנותיו על הדור הנוכחי של התלמידים ועל הדרכים הנכונות להגיע אליו במוסף הארץ. לוי סדן ממליץ לאסור על הכנסת סמארטפונים לבתי הספר, לזנוח את התפישה שעל המורה להעביר חומר ולהכין לבגרות ולהתמקד ביצירת קשר אישי עם התלמידים.

לרשימה המקורית באתר הארץ

לקריאה נוספת

 הפנים והצל: על דיוקן האדם בתהליך הלימוד

כל התלמידים נמצאים באינסטגרם, כמעט אף אחד לא בפייסבוק, הס מהלזכיר טוויטר או כל רשת חברתית שמכילה טקסט ולא תמונות.

בחלקים גדולים של השיעור הראשון שהעברתי התלמידים הפריעו ולא היו מרוכזים. לא נגענו בשליש ממה שרציתי. הם הפריעו בלי סוף ובשלב כלשהו פשוט הפסקתי לדבר ועצרתי כדי לחשב מסלול חדש. הבנתי שאני עושה משהו לא נכון. ניסיתי להרגיע את עצמי. זה לא ממש עזר.

ככלל תניח שהבעיה היא בצד שלך ולא בצד שלהם. הם לא רעים, המשכתי לשנן לעצמי. הם רק ילדים. יש להם יכולות מסוימות, שאיפות מסוימות ואי שם, גם תחומי עניין מסוימים. נסה למצוא אותם ולדבר אליהם. אמרתי לעצמי: " עזוב את כל התוכניות שלך כולן, ונסה להבין מי הם האנשים הקטנים שיושבים מולך ומביטים בך בעיניים אדישות למחצה".

ויתרתי על המצגת ועברתי לאולד סקול: דפי נייר ושיחה בלתי אמצעית ביני לבינם. ניסיתי להוריד קצב, לתת להם להתבטא, לשמוע אותם. היה תענוג. פתאום מתנהל בכיתה דיון על אדיפוס ועל הורות. פתאום הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", מעורר שיחה ערנית של 20 דקות. התחלתי לחבב אותם. התחלתי לחכות לתשובות שלהם, לרגעים הנדירים האלו שבהם אני מסתכל במבט פנורמי על הכיתה ורואה כיצד גרמתי ל–14 תלמידים לעבוד, לחשוב, לדון ולכתוב.

התלמידים זקוקים לחום. הרבה אהבה ואמונה ביכולות שלהם. משהו בצורת החיים הכה שונה שלהם מרגיל אותם לאיזו קהות חושים, לאיזה דימוי עצמי מסוים. אט־אט הפכה הספרות לכלי. כלי של תקשורת ביני לבינם, וכלי, כך קיוויתי, לתקשורת בינם לבין עצמם.

מבנה השיעור היה כך: שעתיים ראשונות "לומדים לקרוא", מתמודדים עם טקסטים ומנתחים אותם. בשעה השלישית "לומדים לכתוב", להתבטא וליצור. עם הזמן, כשנוצרה בינינו תקשורת, התחלתי ללמוד אותם. המטלות שהם קיבלו הפכו להיות מותאמות באופן ספציפי אליהם. הבנתי שעלי לכתוב בשפה ברורה מאוד כדי שהם יבינו, שהם מחפשים מסגרת יציבה בתוך התוהו ובוהו האינסופי של השפה. התחלתי להבין את הפחד שלהם מממלכת המילים. עד כמה מרתיעה, למי שאינו מורגל בכך, עשויה להיות המטלה הפשוטה הבאה: כתוב כל מה שעובר לך בראש במשך 10 דקות.

בשיעור ה"כתיבה" התחילו לזרום מחשבותיהם לתוך הפנקסים שקניתי להם בתחילת השנה. זיכרון ילדות ראשון, חלום מהשבוע הקודם, דברים שהיו רוצים לומר לפסיכולוג שלהם, כתיבת זרם התודעה, סיפור שקשור בתמונת אינסטגרם שלהם ועוד. ככל שהעט נשאר על הדף, ככל שהאצבע נשארה על המקלדת, התחילו לצאת אוצרות. אין תלמיד שאין לו שעה שבה הוא מאיר באור יקרות. לא היה תלמיד אחד שלא הצליח לסקרן, לרגש ולהפתיע אותי במהלך השנה.

ניסיתי לחשוב איך הם יזכרו את השיעורים האלו בעוד חמש שנים, בעוד עשור. להתנתק מההקשר הסמנטי המלחיץ והמיותר של "בגרות", "חומר", "הערות לתלמיד" ולהתבונן אל הנצח. האם אבלע בתוך בליל המקצועות וההוראות, האם כל שיזכרו הוא איזה מונח מקצועי אקראי וחסר פשר כמו "פורמליזם" או "סינקדוכה"? או ששיעור ספרות ייזכר אצלם באור אחר, כפינה של מחשבה נקייה, הקשבה וניסיון להבין ולהתבטא, לשמוע, ללמוד וללמד?

תמיד יגידו שפעם היה יותר טוב. סבתי המנוחה סיפרה שבבית הספר שבו לימדה תלמידים היו יושבים "שקטים, ישר כמו סרגל, בלי להוציא מילה". זה אולי היה מתאים פעם. הם נולדו לעולם שיצרנו להם, ואם הצמח לא פרח כמצופה, צריך לבדוק קודם כל את הערוגה ואת החשיפה לשמש. בכל מקרה, אני משוכנע שזה לא המצב. שאם מסתכלים מקרוב, רואים שהם שונים, אבל לא פחות טובים. יש להם חוכמה שלא היתה לי בגילם. יש להם עיניים שרואות הרבה יותר ממה שהם מוכנים לדווח עליו. וגם, יש להם לב טוב. ברור לי שאני מעדיף פסקה אחת פחות ב"חומר" ויותר תקשורת עם התלמידים.

 

כמה מסקנות אופרטיביות

בית הספר צריך להיות מרחב נטול סמארטפונים. על מנכ"ל משרד החינוך להוציא חוזר בהול, שקובע שמרגע שתלמיד נכנס בשערי המוסד, הוא צריך להפקיד את המכשיר במקום ייעודי ולקבל אותו בסוף היום. זו ההזדמנות הגדולה שלנו כהורים, כחברה וכמדינה, לעשות הבדל. לקרוא תיגר ולשחרר את הנוער היקר שלנו לכמה שעות של חופש מכבלי המסך. חוץ מזה, שזו גם הדרך היחידה לנהל שיעור.

הגיע הזמן להגדיר מחדש את המקצועות הנלמדים בבתי ספר. להפסיק לפרק אותם לגורמים ולהתחיל לבנות אותם לפי נושאי על. למשל: לכלול את מקצועות הרוח, הבנת הקריאה, הלשון והכתיבה תחת מקצוע אחד שייקרא "שפה". במקצוע זה יילמדו כל המקצועות בסינרגיה, תוך לימוד ופיתוח של עקרונות השפה, המדוברת והספרותית. באותו אופן אפשר לקבץ את מקצוע הכלכלה, כלכלת הבית והחשבון תחת הכותרת "כסף".

בעברי למדתי בישיבה. הלימודים התבצעו בבית המדרש, שהוא אינו אלא חלל גדול ופתוח, שבו אנשים מחליפים דעות, שומעים שיעורים, נחים, לומדים ויוצרים. חשבתי על זה כשנכנסתי לראשונה לכיתה. מרחב צר ומגביל וחונק. אולי הגיע הזמן לחשוב מחדש על עיצוב מרחב הלימודים בבתי ספר, ולהתנתק מהתבנית הלא מוצלחת של תלמיד־שולחן־מורה־לוח.

ניסיתי להשתמש במשאבים שמעמיד משרד החינוך למורים. האמת שהם די דלים. אין פורומים שבהם משתפים רעיונות, אין ימי עיון ייעודיים לפי מקצוע, אין סילבוסים זמינים מקוונים. הוראה היא מקצוע חי ונושם, וככזו היא צריכה לכלול סיעור מוחות מתמיד בין מורים מבתי ספר שונים, פיתוח מתודות, צבירת ידע וכיו"ב.

 

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?