דף פריט
17-09-2018

ערכים תחילה

אור סופר, " ערכים תחילה", הד החינוך , אוקטובר 2011 , כרך פ"ו, גליון מס' 01 , עמ' 114-119 .

בבית הספר התיכון הממלכתי־דתי "שק"ד" בעמק בית שאן מעמידים ערכים ואנשים לפני תעודת בגרות. משה טור־פז, מנהל בית הספר: "אם נגדל פה מהנדסים נהדרים אבל הם ירדו מהארץ, מי ייהנה מהם, עמק הסיליקון בארצות הברית? חינוך חייב להיות מוכוון ערכים ולא ציוּנים"

אור סופר

תלמידים מבית הספר הממלכתי־דתי " שק"ד" (שיתופי, קהילתי, דתי) נסעו לפני כשנה וחצי על חשבון הלימודים לצפות במשחק כדורסל שנבחרת בית ספרם השתתפה בו. האוהדים הצעירים יצאו ללא היתר משטח בית הספר, הגיעו למגרש בכוחות עצמם ועודדו את הנבחרת שלהם תוך כדי קללות וגידופים לכיוון השופט. למחרת הופתעו לגלות שמנהל בית ספרם משה (קינלי) טור־פז השעה את כל משחקי הבית של נבחרות בית הספר לארבעה חודשים, פחות בגלל ה"הברזה" ויותר בגלל הקללות, שאותן כינה "חציית קו אדום". במקום המשחקים עברו כל התלמידים בבית הספר מערך שיעורים חינוכיים־ערכיים שעסקו בשאלה "מהו אוהד במשחקי ספורט".
בשנה שחלפה מאז מצטיינים תלמידי בית הספר בספורט יותר מתמיד. במשרדו של טור־פז מונחים שלל הגביעים שהם קיבלו, אבל מקור גאוותו הוא דווקא גביע העידוד מטעם הממונה על החינוך הגופני. "זכינו במקום הראשון בארץ בעידוד ראוי. התלמידים שלי מעודדים כמו שצריך. זה הוכיח לי שאם אתה מעמיד ערכים בראש סדר העדיפויות, לא רק שהתלמידים הולכים אתך, הם גם מצטיינים בזה".

"הייחוד של בית הספר", אומר טור־פז, "טמון בגישה החינוכית המציבה ערכים ואנשים, ולא תעודות בגרות, בראש סדר העדיפויות. הדבר הכי חשוב שבית ספר צריך להקנות לתלמיד זה ביטחון – בעצמו ובחברה ואצל אנשים דתיים גם בקדוש ברוך הוא. אם בוגר יוצא עם ביטחון בשלושת המעגלים האלה, בית הספר שלו עשה עבודה מדהימה בלי שום קשר לשאלה אם יש לו או אין לו תעודת בגרות".
שיעור הזכאים לבגרות ב"שק"ד" אינו נמוך – שלושה מתוך ארבעה בוגרים יוצאים מבית הספר עם תעודת בגרות מלאה. "בגרות היא חלק מתו התקן, כלי נוסף לחיים עבור התלמיד", מבהיר טור־פז. "אבל היא איננה העיקר. היא במקום השלישי או הרביעי בסדר העדיפויות הבית ספרי".

הוראה רב־ממדית וצפיית עמיתים

התיכון הממלכתי־דתי "שק"ד" הוקם בראשית שנות החמישים של המאה העשרים, ושימש בית ספר משותף לילדי הקיבוצים הדתיים באזור – טירת צבי, עין הנציב, שלוחות ושדה אליהו. בהדרגה החל לקלוט גם ילדים מקהילות המושבים מסביב ומהגליל. לפני שלוש שנים פתחו את שערי בית הספר גם לתלמידי בית שאן הסמוכה. כיום לומדים בתיכון 535 תלמידים מכל האזור, ובתוך הקמפוס פועל גם בית ספר יסודי המונה כ־680 תלמידים.

"שק"ד" הוא בית ספר אזורי דתי, אבל גם ילד שגדל בבית חילוני מתקבל כאן בדלת פתוחה ובנפש חפצה, כל עוד הוא עומד בכללים – המחייבים לבוש דתי והשתתפות בתפילות. הקריטריונים הקובעים אם תלמיד מחוץ לאזור הרישום יתקבל או לא קשורים למידת התאמתו לסולמות הערכיים של בית הספר. "לא סביר שנדחה ילד על רקע לימודי", מבהיר טור־פז. "זה לא בשפה שלנו".
טור־פז, 39, נולד וגדל בירושלים. בתום תשע שנות הוראה ולימודי דוקטורט בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית הוצעו לו משרות ניהול בכמה בתי ספר. הוא בחר בתיכון "שק"ד", וזו שנתו השישית בתפקיד מנהל בית הספר.

לפני ארבע שנים הצטרף בית הספר לגף הניסויים של משרד החינוך והפך לבית ספר ניסויי שמתמקד בהוראה רב־ממדית ובצפיית עמיתים. "הניסוי שלנו", מסביר טור־פז, "נולד מתוך תת־הישגיות וחוסר מוטיבציה ללמידה, שמאפיינות את אוכלוסיית התלמידים שנולדו למשפחות חקלאיות. בקיבוצים ובמושבים במשך הרבה מאוד שנים לא נתנו משקל גבוה ללימודים. כדי להתמודד עם הבעיה שאלנו את עצמנו 'מה כן חזק אצל הילדים האלה?', התשובה הייתה מידית: הקשר לקהילה והחיבור לטבע ולטיולים".

טיול הוא חוויה רב־ממדית. חושיו של מטייל מופעלים בהמון מובנים: המפגש עם החברים בחוץ, ההתמודדות עם הטבע והאתגר הפיזי בהליכה או בטיפוס. ב"שק"ד" מנסים לקחת עקרונות מחוויית הטיול ולהביא אותם לחלל הכיתה, כדי לשכלל את הרב־ממדיות של ההוראה. בהשתלמויות צוות פנימיות מורים מלמדים את עמיתיהם כיצד לגוון את דרכי ההוראה. בין הרעיונות שעלו: למידה דרך משחק ולמידה בסדנאות. ב"שק"ד" הגיעו גם למסקנה ש־45 דקות שיעור הן זמן קצר מדי לחוויה, והעבירו את תלמידי כל הכיתות ללמידה בשיעורים כפולים בני תשעים דקות.

שעה וחצי של למידה רצופה לילד בן 14?

"תשעים הדקות הללו בנויות מיחידות ביניים מגוונות: התנסות, למידה פרונטלית, המשגה וכו'. הרעיון הוא לתקוף את הלמידה מהרבה זוויות, כמו בטיול. בעיניי זה גם יותר בריא. התלמידים פה לומדים שבע עד תשע שעות כל יום, ואם כל שעה יתחלף מקצוע הם יצאו מדעתם, ובצדק. במקום לפגוש שבעה מורים במהלך יום אחד, לעבור מנושא לנושא בהתראות מאוד קצרות ולהכין המון שיעורי בית, התלמיד פוגש שלושה־ארבעה מורים, שכל אחד מהם מלמד נושא אחד בצורה מגוונת ומעמיקה. אין ספק שזה יוצר בעיית ריכוז מסוימת, וכולנו – גם המורים וגם התלמידים – מדברים עליה לא מעט ומנסים להתמודד אתה".

תחום הניסוי השני עוסק בצפיית עמיתים. "מורה הוא מלך בממלכתו", אומר טור־פז, "ויש לכך גם צדדים שליליים. איך הוא יתמודד עם בעיות משמעת לבד? איך הוא יקבל פידבק על מה שהוא עושה? לכן אני צופה בשיעורים של מורים ולאחר מכן נותן להם משוב כדי לעזור להם ולקדם אותם. לפעמים אני צופה בשיעור שלם ולפעמים נכנס לכמה דקות, בלי התראה מראש, דוגם ויוצא".
המורים שלך בעצם כל הזמן בבחינה. זה לא מלחיץ אותם?

"זה יכול להיות מלחיץ. נשאלת השאלה איזו שפה מתפתחת בבית הספר. אנחנו עובדים על תהליך שנקרא 'פתיחת דלת הכיתה', שעיקרו יצירת חוויה תומכת ולא שופטת. בנינו מספר מודלים לצפייה בשיעור ולמתן משוב, והצוות עבר השתלמות בנושא. משוב טוב אינו מאיים, הוא נוגע בעיקר ולא בתפל, מקדם מורה ולא לוקח אותו אחורה וכמובן בונה ביטחון עצמי ולא מוריד אותו. מה שיפה הוא שהיום מורים כבר נכנסים לשיעורים זה של זה על דעת עצמם. הם לא מפחדים ממשוב".

מאמין גדול בשילוב

השעה 7:20 בבוקר, והאוטובוסים ממערך ההסעות של "שק"ד" מגיעים לבית הספר ומורידים מאות תלמידים לתחילתו של עוד יום לימודים. בשער הכניסה, כמו בכל יום, הם פוגשים את טור־פז, חמוש בכוס קפה וחיוך. "אני מגיע כל בוקר כדי לאחל להם בוקר טוב ומקווה שזה עוזר להם להתחיל את היום בצורה טובה. לפעמים בבוקר אתה שומע שיר ברדיו ובהמשך היום השיר 'נתקע' לך. אני מנסה לגרום לכך שהחיוך 'ייתקע' לתלמידים".

הבוקר נפתח בכיתות ב"מפגש שחרית" בן רבע שעה, שבמהלכו התלמידים משוחחים עם המחנך שלהם. לאחר מכן יש תפילת בוקר, ובסופה, בשעה 8:30, מתחיל השיעור הראשון. במהלך היום נקטע רצף השיעורים לשעה שלמה לטובת ארוחת צהריים משותפת בחדר האוכל. הלימודים מסתיימים בשעה 15:00 או 17:00, תלוי בגיל התלמידים.

בבית הספר משולבים, בין השאר, תלמידים עולים מאתיופיה, שהגיעו בשנה האחרונה למרכז הקליטה בבית אלפא. בשלב ראשון הם לומדים עברית ומקצועות יסוד בכיתה נפרדת. בשלב השני משלבים אותם חברתית באמצעות טיולי שכבה ופעילויות התנדבותיות. בשלב האחרון הם כבר לומדים בכיתות רגילות. בסופו של דבר, למעט מקרים בודדים, העולים לא נשארים באזור אלא יוצאים לפנימיות. "זה כבר גל שני שמגיע אלינו ואנחנו שמחים לקחת על עצמנו את שלב הקליטה והחִברות", אומר טור־פז. "אני מאוד מאמין בשילוב עולים בבית הספר ובכלל, אני מאמין גדול בשילוב".

השילוב שהוא מדבר עליו כולל גם ילדים בעלי צרכים מיוחדים – ילדי חינוך מיוחד ברמות שונות של אוטיזם או נכות המשולבים בבית הספר בהתאם לבקשת הוריהם. מקצתם לומדים בכוחות עצמם, ולאחרים יש מלווה צמוד מטעם משרד החינוך. "בדרך כלל מדובר בילדים מהקהילה. המדיניות שלנו היא תפיסת השילוב הראוי. מערכת החינוך מאמינה עקרונית בשילוב, אבל בפועל מאוד מתקשה ליישם וגם לא תמיד פורטת את זה לגיבוי תקציבי. אני באמת מאמין שכל ילד כזה תורם הרבה יותר ממה שהוא נתרם. ההימצאות של החריג בחברה תורמת לחברה. היא מלמדת סובלנות ויחס לאחר דרך מעשים ולא דרך דיבורים. שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים זה אקט נכון, בריא, חיובי ומלמד. כל הורה שרוצה שהילד שלו ישתלב וזה מתאפשר מבחינה טכנית ומעשית, יתקבל בלי לחשוב פעמיים".
בבתי ספר אחרים בהחלט יחשבו פעמיים אם להשקיע זמן וכסף בשילוב.

"נכון. והסיבה היא בלבול במערכת החינוך. הבגרויות, שהן לא דבר רע כשלעצמן, כבשו את הערכים. ילדים עם צרכים מיוחדים לא מעלים את אחוז הזכאים לבגרות. אנשים חושבים שבגלל שצריך להביא תלמידים לתעודת בגרות – וצריך להביא אותם, אני לא כופר בזה – אז אפשר לוותר על ערכים. לצערי, מערכת החינוך מעמידה את תעודת הבגרות בראש סדר העדיפויות שלה, ואני שואל: אם נגדל פה מהנדסים נהדרים אבל הם ירדו מהארץ, מי ייהנה מהם? עמק הסיליקון בארצות הברית? העולם אולי הרוויח אבל מדינת ישראל הפסידה. כאנשי חינוך, זה אמור להטריד אותנו. חינוך חייב להיות מוכוון ערכים ולא ציוּנים. יש לבסס את כל העבודה, החשיבה וקבלת ההחלטות בבית הספר על ערכים. כשערכים מנחים את המנהל הוא בכלל לא יתלבט אם לשלב ילד בעל צרכים מיוחדים".

"מבחנים בין־לאומיים? אבסורד"

טור־פז רואה בציונים כלי מדידה והערכה. את הלמידה עצמה הוא מכנה "אחד מערכי האדם". הטענה העיקרית שלו היא שהמערכת מכוונת לציונים והישגים ולא ללמידה. לפיכך הוא רואה בהשתתפות של תלמידי ישראל במבחנים הבין־לאומיים אבסורד: "כל המערכת מוכוונת לכך שהתלמיד יוציא תעודת בגרות טובה. יושב תלמיד במבחן בין־לאומי ואומר, 'רגע, זה לא לבגרות. אני לא מרוויח מזה כלום'. מה, בשביל המיקום של ישראל בסקר הבין־לאומי? את מי זה מעניין? תלמיד צריך ללמוד בשביל לדעת. כשמגיע מבחן עליו לעשות את המקסימום שלו. אם נראה בלמידה ערך, ציוני המבחנים יזנקו מאליהם".

טור־פז יודע על מה הוא מדבר. בשנת הלימודים שקדמה להגעתו סבל בית הספר מבעיות משמעת קשות עד כדי עירוב משטרת ישראל ותחושה כללית של אובדן שליטה. בשנתו הראשונה בבית הספר הקדיש את כל משאביו ומאמציו לעבודה על מערכות יחסים: בין תלמידים לתלמידים, בין תלמידים למורים, בין מורים למורים ובין ההנהלה לכולם. בתוך חצי שנה האלימות נעלמה כמעט לחלוטין. כמה חודשים אחר כך התקבלו תוצאות בחינות הבגרות והיכו בתדהמה את הצוות הניהולי. "אחוזי הבגרות קפצו ב־15% בלי שנגענו בנושא הבגרויות בכלל", נזכר טור־פז בחיוך. "ההסבר היחיד שלנו היה שיש קשר ישיר בין השניים. כשהאווירה טובה וכשמכוונים לערכים ואנשים, גם ההישגים הלימודיים עולים".

מתוך התפיסה שלמידה היא ערך כשלעצמו כל תלמידי בית הספר מקבלים שעתיים עד שש שעות למידה בשבוע בלי מבחנים וציונים.

איך התלמידים מקבלים את זה?

"הקטעים הכי מוצלחים בשיעור שלי הם כשאני אומר לתלמידים: 'או־קיי, עכשיו סגרו את הספרים והכניסו את הדפים. עכשיו זה לא לבגרות, זה לחיים'. באותו רגע סף ההקשבה של התלמיד מקסימלי. הדברים שמעניינים תלמידים, לרוב, הם לא החומרים לבגרות. בדרך כלל אני מספר סיפור אישי שטומן בתוכו לפחות אחד מתוך סט הערכים שאני רוצה להעביר".

"אנחנו צריכים בעיקר לא לקלקל"

"12 שנים נטולות משמעות", כך מסכמת תמר ברלב, כיום מחנכת כיתה י"א בבית הספר "שק"ד", את לימודיה במערכת החינוך.
ברלב, 33, מטירת צבי, היא בוגרת בית הספר בעצמה. נוסף על היותה מחנכת ("קראי לי מלווה. מחנכת זה השם הכי מטומטם בעולם. כאילו שהתלמידות שלי לא מחונכות ואני זו שתחנך אותן. לפעמים הן מחנכות אותי") היא רכזת שכבת י"א וחברת הנהלה.
"למדתי כאן", היא מספרת, "או יותר נכון הייתי רשומה ללימודים. לא הייתה לי נטייה להגיע לפה וכשהגעתי לא באמת למדתי. אחרי הצבא השלמתי בשנה אחת את תעודת הבגרות וחשבתי לעצמי 'וואו, זה כל כך טיפשי! על זה הם רצו שאבזבז כל כך הרבה זמן?'"
החוויה נטולת המשמעות שבית הספר נתן לה גרמה לה לבחור בחינוך כמקצוע. את דרכה ב"שק"ד" החלה לפני תשע שנים כמדריכה חברתית ובזכות אהבתה לתלמידים, היא מאמינה שלא תעזוב לעולם. "אני מאוהבת בנוער של בית הספר 'שק'"ד'. אמות המידה המוסריות הגבוהות שלו, השאיפה שלו לאמת, הענווה הגדולה, האמונה בעבודה קשה, בנתינה ובקבלת אחריות הופכת אותו למיוחד במינו".

אלה לא הערכים שאתם מנסים להנחיל פה?

"לא, הם באים עם זה מהבית. אנחנו צריכים בעיקר לא לקלקל. מה שכן, החברה הקיבוצית משתנה והיסודות שלה נחלשים מעט. אולי פה נכנס התפקיד של בית הספר. יש לנו את הפריווילגיה להתייחס למה שקדוש. אמנם תעודת הבגרות קצת מפריעה, אבל..."
בואי נדבר על התעודה שמפריעה.

"תעודת בגרות היא אחד האסונות הגדולים ביותר במדינת ישראל".

התעודה עצמה או המרדף אחריה?

"המפגש עם חומרים חשובים לא מתוך איפה אני פוגש את החומר הזה אלא מתוך איפה הבוחן שיקרא את הבחינה יפגוש אותו. לפעמים אני מלמדת נער משהו מאוד משמעותי וכשאני מסיימת, הוא שואל: 'אבל רגע, איך לכתוב את זה?', ואם זה מה שהוא שואל, איך אני יכולה לקרוא לעצמי מחנכת? אני משעממת את התלמידים שלי בגלל חומרי לימוד לתעודת הבגרות, ושיעמום הוא אנטי־חינוך".

את אומרת שזה אסון אבל עדיין מעבירה חומרים לבגרות.

"אענה לך בכנות, אני עושה חטא גדול מאוד. למה? כי אני אדם חוטא. אני סומכת על קינלי כאיש ניהול מצוין שיביא את המהפכה. לי יש את הרעיון".

שהוא?

"לבטל את הבגרות".

ומה במקום?

"בתי חינוך! לא בתי ספר. צריך לבנות תכנית שמבוססת על פעילות גופנית, דיבור אמיתי ומפגש משמעותי בין נוער לתכנים מסוימים".
יעקב נוקד, 34, מחנך כיתה י"ב והרב של התיכון נשמע מעט פחות נחרץ. "אני חושב שהשגת תעודת בגרות היא תהליך שעשוי להיות טוב אבל עושים אותו, רוב הפעמים, בצורה רעה. עם זאת אני מאמין שבלי קווים מנחים ובלי התחייבויות זה לא יעבוד. לדעתי, אם נבטל את הבגרויות, התלמידים בעצמם יבקשו שנחזיר אותן".

נוקד אוהב את ההוראה ונהנה ממנה, אבל לא רואה את עתידו במערכת החינוך. "כרגע אני פה כי זה טוב ונכון. ביום שאצליח לברוח מחינוך אברח".

לאן?

"למקומות שבהם ארגיש יותר אפקטיבי. הרב קוק אמר שהרבה מאוד פעמים אנשי חינוך משקים את הצמאים בחומץ. אני מקווה להגיע למקום שבו אוכל להשקות במים".

מה מפריע לך במערכת?

"העובדה שהיא פוליטית. היא לא משתנה באמת לפי מה שצריך אלא לפי איך שזה ייראה. יש בה המון אלמנטים חיצוניים רבי השפעה שהם לא רלוונטים בעליל. לשמחתי, בית ספר 'שק"ד' נשען על מסורת עשירה ויסודית של הציונות וההתיישבות הדתית. הוא נמצא כל הזמן באינטראקציה עם הקהילה, הוא שליח שלה, פועל בשמה ומשתנה לפי צרכיה".

האינטראקציה עם הקהילה באה לידי ביטוי בתהליך שהחל לפני כשנה וזכה לשם "חושבים שקד". 120 מורים, הורים ותלמידים השתתפו בערבי לימוד וחשיבה שעסקו בשאלה "איך בית ספר צריך ואמור להיראות". שלושה חודשי עבודה אינטנסיביים הניבו רעיונות שהבולט שבהם הוא הקמת בית מדרש לבוגרי בית הספר. ביסוד הרעיון עומדת התפיסה החינוכית שהלימודים אינם נגמרים בסוף כיתה י"ב. הבוגרים מוזמנים להמשיך ללמוד, ועל הדרך גם לתרום לתלמידים בנוכחותם ובכישוריהם. הגשמת הרעיון עדיין בראשיתה וכרגע פעילים בתכנית ארבעה בוגרים. הם מגיעים כל בוקר, מתפללים עם התלמידים, יושבים בחברותא ולומדים בין שעה וחצי לשלוש שעות נטולות ציונים. לאחר מכן הם נכנסים ללמד בכיתות.

"פוליטיקה היא החיים"
בית הספר "שק"ד" נחשב לחריג בחברה הדתית. הסיבה לכך היא שבחלק מהשיעורים לומדים הבנים והבנות יחד, ללא ההפרדה המקובלת בין המינים. אמנם בכל שכבה יש שתי כיתות בנות ושתי כיתות בנים, אבל בלימודים במגמות ובהקבצות, בהפסקות, בפעילויות החברתיות ובטיולים השנתיים ההפרדה מתבטלת.

"ההתמודדות עם חינוך מעורב היא התמודדות מורכבת", אומר טור־פז. "ברור לי שאנחנו מפסידים דברים מסוימים ומרוויחים דברים מסוימים".

מה מפסידים?

"מחקרים מראים שבנות בכיתות מעורבות, במיוחד בתחומי המדעים המדויקים, מדברות פחות ומאתגרות את עצמן פחות. כאן אני מפסיד. בית ספר נפרד אולי היה מצליח ליצור העצמה נשית שאני לא מצליח. היתרון הוא שאני מתמודד עם החיים כמו שהם והחיים הם מעורבים. חלק מהמסר הוא מורכבות, ומורכבות היא תמיד לא קלה לקליטה".

מורכבות כחלק מסט הערכים באה לידי ביטוי גם בשיח הפוליטי המתקיים ב"שק"ד", המאפשר לדברי טור־פז קולות שונים ומגוונים. מפעם לפעם יש פנל מורים, ומועלות בו דעות פוליטיות מנוגדות. "המטרה היא להעביר לתלמיד אמירה ערכית ולפיה לא כולם זהים ולא כולם חושבים אותו דבר", הוא מסביר. "יש הטוענים שבבית הספר לא צריך לדבר על פוליטיקה אבל אני לא מאמין בזה. מובן שהשיח הפוליטי מורכב, אבל אם נלמד באופן חד־ממדי נגדל אנשים חד־ממדיים. פוליטיקה היא החיים וחשוב להביא אותה למערכת החינוך. מובן שהיא צריכה להיות מאוזנת, זהירה ומחושבת. אם על סדר היום נמצאת סוגיית הצוערים מבה"ד 1 שיצאו מטקס שכלל שירת נשים, התלמידים שלי יעסקו בזה. בשורה התחתונה, אנחנו מנסים לתת ביטוי לעמדות שונות ולגדל אנשים שאינם רואים סתירה בין השיח היהודי לשיח הדמוקרטי".

"מערכת החינוך היא לא חנות"

כ־75% מבוגרות בית הספר משרתות בצה"ל, ואילו השאר בוחרות בשירות לאומי. רוב הבוגרים הולכים לשנת שירות אחרי בית הספר, ומעטים הולכים למכינות קדם־צבאיות. בבית הספר "שק"ד" מאפשרים לתלמידים לבחור במה שמתאים להם אבל בהחלט מחנכים ומכוונים לשירות התנדבותי.

לעתים תכופות זמן הלימודים מומר בפעילות חברתית־ערכית. ההתנדבות האחרונה הייתה ממש לאחרונה, כששתי כיתות יצאו לעבוד בחקלאות אורגנית בשדה אליהו. מחנך הכיתה שלח מצגת מסכמת להורים, ובה הסברים ותצלומים רבים של התלמידים בעיצומו של איסוף בטטות בשדה.

למה בעצם לשלוח מצגת להורים?

"אנחנו משתדלים שהקשר עם ההורים יהיה רציף ומשמעותי. מלבד אספות הורים ומכתבים חודשיים ממני, המחנכים שולחים דיווח בדוא"ל ומצגות על הפעילויות שהתלמידים משתתפים בהן. אני רואה בהורים שותפים בחינוך הילדים, ולא אוהב את שיח הלקוחות. הורים ותלמידים אינם לקוחות ומערכת החינוך איננה חנות".

באחת מתמונות המצגת נראה תלמיד המבצע שכיבות שמיכה על הקרקע. טור־פז מחייך. "התלמיד הזה קילל, ובכיתה הזאת יש למחנך קוד: מי שמקלל יורד ל־15 שכיבות שמיכה כעונש. זה מתאים לכיתות עם אופי מסוים".
צבאי משהו, לא?


"קצת. אבל מתאים לשפה של התלמידים".

שיעור בניקיון

סיבוב קצר בבית הספר מגלה קירות עמוסים ציטוטים מן המקורות, חצר מטופחת וכיתות נקיות להפליא. לניקיון הכיתות אחראים עובדי ניקיון והתלמידים עצמם, שחולקים בנטל שווה בשווה. "זו החלטה ערכית", מסביר טור־פז. "אמרתי לתלמידים: 'אם תנקו את הכיתה שלכם פעם בשבוע, אני אשלם עבור הפעם השנייה. תהיה לכם כיתה נקייה. אם תחליטו לזרוק נייר על הרצפה, אז ראשית אני ארים אותו, ושנית לא יהיה לכם נעים בתוך הלכלוך הזה".

תרים אותו?!

"כן. למדתי את זה מהיועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אליקים רובינשטיין. אשתי עשתה סטאז' במשרד המשפטים וכשבאתי לבקר אותה ראיתי אותו מרים ניירות מהרצפה תוך כדי הליכה. שאלתי אותה: 'מה, ככה הוא מתנהג תמיד?'. היא אמרה לי: 'כן, ככה הוא. כשהוא רואה נייר על הרצפה, הוא מרים'. החלטתי שאם בן אדם בסדר גודל כזה יכול להרים ניירות מהרצפה, גם אני יכול. אני מאמין שהדרך הכי נכונה להעביר ערך היא פשוט לחיות אותו. זו גם הסיבה שאין לנו כמעט מורים מעשנים בצוות. אני לא רק מסביר לתלמידים שלא כדאי להם לעשן, אני בעצמי לא מעשן. כמו כן השנה החלטנו להוציא את הטלפונים הניידים מהכיתות. בכניסה לכל כיתה מונח 'סל סלולרי'. בתחילת השיעור המורה מניח את הנייד שלו ראשון וכל התלמידים אחריו".

איך מעבירים את זה הלאה?

"זה קל מאוד. מחליטים על סט ערכים שמתווה את הדרך ומניפים את הדגל, כי דגלים חייבים להניף. בכל פעם שאיש חינוך מגיע לצומת הכרעה, עליו להכריע לפי הערך ולא לפי 'מה שנוח לי' או 'מה שיצטייר טוב' או 'מה שאנשים יחשבו'. ביטחון עצמי, אמונה בצדקת הדרך וראיית ערכים ואנשים כמצפן זה מה שאנחנו צריכים. אני מתעקש במכוון על 'אנשים' לצד הערכים, כי ערכים לבדם עלולים בטעות להפוך לאידאולוגיה נוקשה שהורגת אנשים. עליהם להגיע ביחד ולשמש מצפן לכל מערכת החינוך – משר החינוך ועד אחרון התלמידים. מצפן ולא מפה. מפה קובעת כל סנטימטר במסלול ההליכה. מצפן קובע את הכיוון הכללי, וכשיש כיוון כללי למערכת, יש תקווה. בניגוד לשרי החינוך הקודמים, עם השר הנוכחי, גדעון סער, אני רואה את הכיוון הזה".

מה דעתך?

    ..פיתוח שיפוט מוסרי — הכיצד? "אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד. ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה — אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הקודמת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית…

    פורסמה ב 25/09/2017 ע״י דוד
    מה דעתך?