דף פריט
30-08-2018

זהירות שביר: הורים ושיח החינוך היהודי.

חמו, נ' (2012). זהירות שביר: הורים ושיח החינוך היהודי. בתוך נ' חמו וי' דרור (עורכים), שבילים בחינוך יהודי פלורליסטי: דרכי נעמ(ה) (עמ' 182-151). תל אביב: מכון מופ"ת ואוניברסיטת תל אביב.

בתוך השיח הסוער והמתרחב עד מאוד בשני העשורים האחרונים על אודות אופייה של הזהות היהודית עולה גם שאלת עמדתם של הורים כלפי סוגיית החינוך בתחום. ההתחקות אחר הקול ההורי במרחב החילוני מעלה תדר בעל עוצמה נמוכה. השיח ההורי על החינוך היהודי הוא שיח חלקי, מצומצם ואף מנומנם במידה רבה. המאמר הנוכחי מבקש לתאר תמונה של שיח הורים על חינוך יהודי, שהובילה לקביעה האחרונה בדבר מאפייניו של שיח זה.

הפרדיגמה המכוונת את הדיון היא הפרדיגמה הפרשנית. המיקוד בשיח מאפשר לבחון הקשרי משמעות שונים המעורבים בעיצובה של תודעת זהות בכלל ושל תודעה יהודית בפרט: הפוליטי, ההיסטורי, הסוציולוגי והדתי-אתני. המתודה המחקרית היא מתודה נרטיבית מבית מדרשו של המחקר האיכותני. נתיבי המחקר הנרטיבי יסייעו להשמיע את הקול ההורי ויאפשרו תיאור, הבנה ומיפוי של קשת העמדות והמאפיינים שהעלתה קבוצה של 56 הורים חילוניים, בני 55-35, השולחים את ילדיהם למערכת החינוך הממלכתית המקובלת כחילונית, בכל הנוגע למערך ציפיותיהם ביחס לחינוך לתודעת זהות יהודית של ילדיהם.

במקום שבו מתבקשים ההורים להגיב למוצע להם בשאלונים, מתמיין קולם על פי הטיפולוגיה השכיחה בשיח הזהות בכלל והיהודי בפרט. ברם במקום שבו קול ההורים מקבל במה באמצעות כלי פתוח – ריאיון – שם נמצא כי השיח אינו עקבי; יש שהוא מאשש את השיח המודרני בפרדיגמת החילון, יש שהוא מערער עליו. כך, למשל, הורים אינם מגדירים עצמם בהכרח על הרצף הליניארי שבין חילוני לדתי או באופן המבחין בהכרח בין ישראלי ליהודי. הנרטיב ההורי מצביע על תודעה רפלקטיבית המניחה את קיומן של מגוון זהויות – לא כמצב של שניות מנוגדת בין יהודי-חילוני לבין יהודי-דתי אלא בדרך של איתור מכנים משותפים שמתקיימים בהם יחסי הכלה והשפעה ולא יחסי הדרה. ואולם במורכבות התמונה המצרפית אין כדי לטשטש ולעמעם את הממצא שלפיו אוכלוסיית ההורים מתקשה להסביר באופן קולח וקוהרנטי את משמעות זהותם היהודית כחילוניים.

כאן ניתן לשאול, אם אופייה של תודעת הזהות של ההורים נותן את אותותיו בשיח על חינוך יהודי. מבט מקרוב מצביע על גוונים בשיח החינוך היהודי הנבדלים זה מזה גם באופן התגובה לשאלה על ציפיות ההורים ממערכת החינוך בתחום, וגם ביכולת ללמד על בעיות בתודעת הזהות של ילדיהם ומכאן על צרכים בתחום החינוך לזהות יהודית במרחב החילוני. הגוונים השונים יוצרים טיפולוגיה של צרכים ושל צרכנים שבהם ניכרות שלוש אוריינטציות: (א) של בירור וחיפוש כיווני עשייה; (ב) של הצבעה על הכיוון הרצוי ו-(ג) של תחושת נחת מהמצוי. לאוריינטציה הראשונה שייכים "מבקשי הדרך" ו"מבקשי שיח הזהות"; לאוריינטציה השנייה שייכים "מבקשי הידע", "מבקשי השייכות" וה"אידאולוגים"; לאוריינטציה השלישית שייכים ה"מרוצים".

בכל הנוגע לעוצמת הביטוי של כל קבוצה עולה, כי העוצמה הגבוהה ביותר היא של "מבקשי הדרך", לאחר מכן בסדר עוצמה הולך ויורד נמצאים "מבקשי הידע", "מבקשי השייכות", ה"מרוצים", ה"אידאולוגים" ולבסוף – "מבקשי שיח זהות". לנוכח אופייה של תודעת הזהות היהודית-חילונית על רבדיה השונים בקרב הורים, אין זה מפתיע כי תגובת "מבקשי הדרך", כלומר תגובה החושפת התלבטויות, היסוס וסימני שאלה בנוגע לדרך החינוך הראויה, הופיעה בעוצמה הגבוהה ביותר. בניגוד לשאלת הזהות האישית שערערה רבים מהמרואיינים וחשפה תגובות של אי-נחת ומבוכה מהיעדר היכולת המיידית והסדורה להגדיר את משמעות הזהות, דומה כי שאלת המעשה החינוכי הנוגעת לילדיהם הובילה ביתר פשטות וקלות לתגובות גלויות לב, המשתפות בחוסר אונים מסוים ובעמדה מהוססת של היעדר כיוון.

בדברי "מבקשי הדרך" ניתן למצוא התייחסות למגוון נושאים, כגון הורים ומעורבותם במערכת בכלל ובחינוך יהודי בפרט, הביוגרפיה האישית ותפקידה בהגדרת הציפיות, וכמובן שוב ושוב מבוכת הזהות. ריבוי השאלות הגלויות והמשתמעות מאפיין את "מבקשי הדרך" החינוכית ומקשה על יכולתם להצביע על צרכים. אמנם התלבטויותיהם מיתרגמות בעקיפין גם לצרכים, אבל לעניין הנדון כאן חשובה ההתמקדות הן בתחושת המבוכה האישית של ההורים, הן במבוכה לגבי בהירותה של תוכנית הלימודים במערכת הממלכתית.

התעייה והתהייה המאפיינות את הקבוצה רבת העוצמה בקרב ההורים של "מבקשי הדרך" הופכת להיות הדרך עצמה בעבור קבוצת "מבקשי שיח הזהות". אף על פי שמרואיינים רבים הגיבו לתהליך הרפלקטיבי שזימן להם ריאיון העומק במחקר, רק מעטים מביניהם הסיקו מעניין אישי זה לתהליך שכדאי לזמן לילדיהם, כחלק מהמעשה החינוכי המצופה בתחום. לכן בסדר היורד של הצבעה על בעיות וצרכים הם ממוקמים בסוף. דומה כי הקושי האינטלקטואלי של ההורים בנוגע לשאלת המשמעות של זהותם היהודית-חילונית, אינו מאפשר לרובם להשתחרר באופן רגשי ולבחון את הפוטנציאל החינוכי הקיים בשיח מכונן זהות. באופן זה האוריינטציה הראשונה שנסקרה מציבה את מאפייני התעייה והתהייה הן כמאפיינים ביקורתיים של היעדר דרך והשפעה, הן כמאפיינים תיאוריים שעל פיהם המודעות לתהליך חיפוש הדרך היא עצמה יעד מרכזי בשיח החינוך היהודי.

האוריינטציה השנייה בשיח ההורים על אודות חינוך יהודי היא של הורים המציבים סימני קריאה ביחס לכיווני העשייה הרצויים בתחום. בדומה ל"מבקשי הדרך", גם "מבקשי הידע" מתחבטים ומתלבטים, אלא שנקודת המוצא שהם מציגים ברורה להם: צריך להעמיק את הידע היהודי! מול צורך זה של העמקת הידע עומדות בעיות מגוונות, שמהן נגזרים צרכים חינוכיים שונים: עולם הידע היהודי הוא רחב ועמוק – ממה מתחילים? מהו ידע יהודי? לעומתם, השייכות לקולקטיב הישראלי יהודי הופכת ליעד מרכזי בשיח של "מבקשי השייכות". הצורך לטפח בילדים תחושת שייכות הוא צורך משותף שהורים בחרו להדגיש. מעגלי שייכות שונים עולים בדברי ההורים, אך אין ספק כי השייכות הלאומית מקבלת במה מרכזית ומוצגת כצורך חשוב במעשה החינוכי המצופה מבחינתם ממערכת החינוך, ואף מעצמם.

קבוצת "מבקשי השייכות" נושקת במובנים רבים לקבוצה נוספת המונעת על ידי אידיאולוגיה. בעוד "מבקשי השייכות" מדגישים ציונות ולאומיות, מבליטה קבוצת ה"אידיאולוגים" את החינוך ההומניסטי. ההגות ההומניסטית החילונית הישראלית מציבה את עולם הערכים האנושי הקיים בתרבות היהודית כרכיב מרכזי של תודעת הזהות היהודית-חילונית, ומכאן אפשר להקיש אף על החזון ביחס למעשה החינוכי הראוי בתחום.

עד כה הוצגו שתי אוריינטציות של הורים בנוגע למעשה החינוכי הראוי, שהמשותף להם הוא אי-נחת מהמעשה החינוכי שנועד לטיפוח תודעת זהות יהודית בקרב ילדיהם, והתייחסות כזאת או אחרת לעצם התודעה. הם נבדלו זה מזה בהצבעה על מוקד האי-נחת והגדרתו. אוריינטציה שלישית שנמצאה נבדלת מהשתיים בכך שעל פיה, המצוי הוא הרצוי. כאן עולים ביטויי הורים המביעים שביעות רצון מהחינוך שמקבלים ילדיהם בתחום. ניתן למצוא בדברי קבוצת ה"מרוצים" את העמדה שמערכת החינוך עושה די למען העשרתה וגיבושה של תוכנית תודעת זהות יהודית.

השאלה העולה כאן היא, מה מבין הצרכים השונים שהעלו ההורים אמור לכוון את בנייתה של תוכנית לימודים שתסייע לטפח זהות רפלקטיבית ומושכלת. בקולות ההורים שהובאו כאן גלומות שאלות רבות בדבר הגדרת המהות: האם המהות היא העמקה של ידע יהודי, שתכניו הם בעיקר עולם היצירה היהודי בדגש על טקסטים מסורתיים? עיסוק בעולם ערכים המאפיין את התרבות היהודית? עיסוק בפרקטיקות מסוימות? מהות המכוונת לזהות מסוימת אחת קבועה וברורה? ושמא מהות התוכנית היא בתודעת הזהות, היינו בשיח אודות זהות? על משמעותה? ביכולת להגדיר מי אני? עם מה אני מזדהה ומה אני יודע? האם התוכנית מכוונת לריבוי זהויות? לדינמיות ולהשתנות?

שדות התוכן שעלו בשיח החינוך היהודי בקרב הורים יצרו שישה שדות מרכזיים: עולם היצירה היהודי בדגש על הטקסט המסורתי, היסטוריה וזיכרון היסטורי, ערכים, ידע של פרקטיקות בדגש על לוח השנה ומעגל החיים, לשון עברית וכן עיסוק בישראל כארץ-מולדת ובעיקר כמדינה. הידע הוא חלק חשוב שיש להבנותו כחלק מהסכמה הקוגניטיבית של זהות, סכמה המציבה את הידע כרובד אחד בלבד מתוך שלושה רבדים התובעים תדיר בירור רפלקטיבי ושיטתי: ידע, רגש ומעשה.

בתחום של עמדות וביטויים רגשיים מדגישים הורים בשיח החינוך היהודי שלהם את הצורך בשייכות והזדהות. כאן הובלטה השייכות הבין-אישית, בעיקר כאמור כשייכות לאומית. רגש זה הוצג כצורך רוחני וקיומי כאחד. בתחום הלאומי חשובה להורים גם הגאווה הבאה לידי ביטוי בעיקר בצורך לייצג את ישראל ואת היהדות הישראלית במפגש עם קהילה יהודית שמחוץ לישראל. כן ניסחו הורים צורך לפתח יחס של הוקרה כלפי ה"שורשים", שמפורשים על ידם בעיקר כעולם היצירה היהודי. עלה הצורך לעצב רגש של אמון בטקסט היהודי כבעל פוטנציאל רלוונטי ואותנטי לחיים היום; לעורר מוטיבציה ללמידה הן בקרב צוות החינוך, הן בקרב לומדים. הורים גם התעכבו על הצורך לעצב חוויה של שמחה בעיקר בהתייחס לפרקסיס הדתי – חגים, מועדים וצומתי חיים.

בתחום ההתנהגויות הייחודיות עלתה בקשה לחשוף את הילדים לפרקטיקות של יהדות פלורליסטית, כחלק מעיקרון מנחה של עושר ובחירה שיש לזמן לסביבת הלמידה וכחלק של חינוך ליהדות הומניסטית הלכה למעשה. הורים התעכבו גם על הצורך לזמן למידה אקטיבית מחוץ לכותלי בית הספר. בתחום האקטיבי נטו הורים לראות עצמם כמופקדים על המעשה החינוכי בתחום יותר מאשר רכיב הידע ואפילו רכיב העמדות. ההתייחסות נגעה למה שהם אכן עושים ומזמנים לילדיהם, אך גם למה שאין הם עושים. ההתעכבות הרבה של ההורים על מעשה חינוכי ראוי המוביל להתנהגויות בדרך של דוגמה אישית הופיעה לא אחת וחשפה מודעות חלקית לתהליך כינונה של תודעת זהות.

קריאה פרשנית ומצרפית של שיח החינוך היהודי בקרב הורים מעלה, אם כן, כי המעשה החינוכי הראוי אמור לפנות במה ראויה לשיח אודות הזהות. שיח של זהות אמור לייצר את הסכמה הקוגניטיבית המאפשרת לפרט להבין מדוע הוא לומד את אשר הוא לומד ומדוע הוא עושה את אשר הוא עושה. בעזרת השיח על הזהות יכול הפרט לארגן את עולמות הרגש והידע הקשורים לזהותו כך שתהיה לכידה ועמוקה.

המאמר סוכם ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת

מה דעתך?

    זה מעלה כמה אפשרויות שונות לגבי איך תראה היהדות עוד 100 שניםseokru.com

    פורסמה ב 29/06/2017 ע״י מוטי חמו
    מה דעתך?