30-08-2018

ליבת ההתנגדות

איילת פישביין , " ליבת ההתנגדות" , הד החינוך , יוני 2013 , כרך פ"ז , גיליון מס' 06 , עמודים 24- 26 .

בחוק ההסדרים 2013–2014 מופיעה הצעת חוק לכפיית תכנית הליבה על כל מוסדות החינוך החרדיים ולהתניית תִקצובם במימושה. המחוקקים טוענים כי לימודי הליבה הם המתכון "להתאמת מערכת החינוך החרדית לעולם העבודה". חוקרי חינוך ומומחים למגזר החרדי טוענים כי מערכת החינוך החרדית אינה מסוגלת להשלים עם החוק וליישמו.

"הליבה", מסביר בצלאל כהן, עמית במכון מנדל למנהיגות חינוכית ומנהל "חכמי לב", ישיבה תיכונית חרדית בהקמה, "איננה תכנית לימודים, אלא תכנית להקצאת שעות. משרד החינוך בודק איך בית ספר עומד בחלוקת השעות הנדרשת, ולא איך הוא מלמד. גם אם כל המערכת תרצה לעמוד במאה אחוז ליבה, הבעיות של המערכת החרדית רק מתחילות. כל עוד המשרד סופר שעות, אנחנו נלחמים במקום הלא נכון".

מדוע?

"כי אין תכניות לימודים ואין כוח הוראה, אין הכשרה למורים בכלל. הפתרון לחינוך החרדי לא יכול לבוא מספירת שעות ליבה ומדיווח שלא בהכרח משקף את המצב האמיתי בשטח".

לדברי כהן, בתי הספר היסודיים החרדיים עומדים בקריטריון הליבה – "יש להם מספיק זמן לזה". הבעיה מתחילה, לדבריו, בכיתות הגבוהות של הבנים, "כי המוסדות רוצים את השעות ללימודי קודש".

גם למערכת החינוך לבנות אין, לדבריו, בעיה עם תכנית הליבה. "ברוב המקומות יש צוות הוראה מנוסה וטוב, ויש תכניות טובות".
ואצל הבנים?

"הבעיה מורכבת מאוד. בכמה ממוסדות הפטור יש צוות הוראה שחלקו לא עבר הסמכה להוראה. המוסדות החרדיים לבנים קטנים ומבוזרים. במוסדות הפטור יש לפעמים כיתה אחת בשכבה, ולפעמים זו כיתה קטנה מאוד. זה לא רק מייקר את ההוראה, אלא גם פוגע באיכותה. איכות ההוראה תלויה במשאבים. מורים טובים קונים בכסף. מי שיש לו כסף, מקבל את המורים הטובים, ומי שיש לו פחות מקבל את המורים הפחות מוצלחים. את לימודי הקודש יודעים, פחות או יותר, ללמד. הבעיה הגדולה היא בלימודים הכלליים. ללימודים הכלליים אין מורים". ולדברי כהן, חסרות גם תכניות לימוד והשתלמויות.

"בשטח", הוא מדגיש, "יש רצון להשתפר. המחנכים רוצים לעשות עבודה טובה יותר, ואם המשרד או המדינה יחפשו שותפים לשיפור החינוך, הם ימצאו אותם. אבל כשאתה הולך בכוח, בכללים, באכיפה, בפיקוח ובתקציבים, אתה יוצר תנועת התנגדות, שבה אחוז קטן יחסית של מתנגדים מושך אחריו כוחות מתונים הרבה יותר, שהיו מסכימים לשיתוף פעולה אם היית פונה אליהם אחרת, לא בכפיית חוק. כמו בכל דבר, הכלים שבהם אתה פועל מעידים מה אתה בעצם רוצה להשיג. אם אתה רוצה חינוך חרדי טוב יותר, יעיל יותר, הכלים הם אחרים".

אין די מורים להוראת מקצועות הליבה

בעיית הליבה, מוסיף נחום בלס, חוקר חינוך ממכון טאוב, מאפיינת בעיקר את החינוך החרדי העל־יסודי לבנים, היות שבחינוך היסודי החרדי גם הבנים וגם הבנות לומדים את מקצועות הליבה.

בחינוך העל־יסודי לבנים יש היום בין חמישים לשישים אלף בנים, והם לומדים כמעט אך ורק מקצועות קודש. אך גם אם מנהלי המוסדות יסכימו ללמד לפי תכנית הליבה, יחסרו, לדברי בלס, יותר מאלף מורים שיוכלו לעשות זאת. לדבריו, כל עוד אין מורים להוראת מקצועות הליבה בחינוך החרדי העל־יסודי לבנים, אי אפשר ולא הוגן לתקצב את המוסדות האלה לפי הליבה, כמוצע בחוק ההסדרים. "המערכת", הוא אומר, "לא יכולה להשתנות מהיום למחר. אי אפשר להכריח את המערכת לעבור ללימודי ליבה כשאין מורים".
בלס אינו שולל עקרונית התניה של מימון החינוך החרדי בלימוד תכנית הליבה, אבל מזהיר: "לא מדובר בחיסכון, כי החלת לימודי הליבה בחינוך החרדי כרוכה בעלויות גבוהות מאוד".

ליבה איננה כלי השוואתי

ד"ר שי כנעני, גאוגרף עירוני ומומחה בתכנון מערכות חינוך, צבר שנות ניסיון רבות במנהל הפיתוח במשרד החינוך. הוא מטיל ספק בנחיצותם של לימודי ליבה, לא רק במגזר החרדי: "מישהו בכלל בדק את ההנחה שמי שלמד בבית הספר היסודי חשבון, אנגלית ואזרחות, כהוראת תכנית הליבה, הצליח יותר? אני לא מכיר ראיות כאלה. האם לימוד אנגלית, כנדרש בתכנית הליבה, באמת יכין את האוכלוסייה החרדית טוב יותר לחיים בחברה חרדית?"

כנעני סבור גם שכוונת משרדי החינוך והאוצר לתקצב את מערכת החינוך החרדית לפי תכנית הליבה אינה ישימה: "נניח לצורך הדיון שמחר בבוקר כל החרדים מסכימים ללמוד ליבה, האם יש מי שילמד אותם? האם האוצר ייתן תקציב להכשיר ולהעסיק אלפי מורים למתמטיקה ואנגלית בבתי החינוך החרדיים? מהזווית הזאת נראה שהכוונות ליצור זרם ממלכתי חרדי ולכפות לימודי ליבה לא נשקלו עד הסוף".

לדברי כנעני, הטענה של מנסחי החוק, ולפיה הישגי מערכת החינוך החרדית נמוכים עקב אי־לימוד לפי תכנית הליבה אינה מבוססת. "לימודי הליבה אינם יכולים להיות כלי להשוואה בחינוך", הוא אומר. "הרעיון שאפשר לעשות סטנדרטיזציה על ידי חלוקת שעות בעייתי. מספיק שבכיתה אחת תהיה מורה ברמה נמוכה עם ניסיון מועט ובכיתה אחרת מורה ברמה גבוהה עם ניסיון רב, כדי שייווצר פער עצום בהישגים".

הוא סבור גם שאם המדינה תחליט שלימודי הליבה הם קריטריון יחיד לתקצוב מוסדות החינוך, אין לה כוח לאכוף את ההחלטה על המגזר החרדי.

ליבה אינה פותרת סובלנות נמוכה לערכי הדמוקרטיה

ד"ר אודי שפיגל, חבר סגל במכון מנדל, חבר בצוות המחקר והמידע של הכנסת ומרצה במרכז הבינתחומי בהרצלייה ובמכללת תל אביב, פרסם בשנת 2011 מחקר על מוסדות חינוך חרדיים לבנים בירושלים – "ותלמוד תורה נגד כולם" (מכון ירושלים לחקר ישראל). שפיגל סבור כי יש מקום להתערבות המדינה בנעשה במערכת החרדית, בייחוד לנוכח גודלה (24 אחוז מכלל התלמידים בגני הילדים, 27 אחוז מכלל תלמידי היסודי ועשרים אחוז מתלמידי החטיבה העליונה), אולם לא ברור איך לעשות זאת. "אני פחות מתלהב מכפיית תכנית הליבה וספירת שעות", הוא אומר. "מלבד העובדה שהמשרד לא יכול לדעת מהדיווח איך באמת השעות מבוצעות, הוא גם לא יודע מה רמת הלמידה וההוראה שנעשית בהן".

תכנית הליבה, מוסיף שפיגל, נלמדת במערכת החרדית בצורה כזאת או אחרת. "כולם מלמדים קרוא וכתוב, חשבון ומקצועות היהדות, בלי קשר לדרישות משרד החינוך. כאשר מדברים על יהדות, ברור שהמגזר החרדי ממלא את מספר השעות ואפילו יותר מהנדרש בתכנית הליבה, ואין לו שום בעיה לעמוד בתנאי".

אך מעבר לידע הבסיסי, השאלות נהיות, כדבריו, מורכבות יותר. "מה קורה, למשל, עם אנגלית? האם אנגלית רלוונטית או שיותר חשוב להכשיר תלמיד להיות מוהל או רב? אני חושב שצריך להגיע להבנות. במקום לעשות רשימות בירוקרטיות כמה שעות מלמדים, צריך לבדוק מה נלמד, האם הוא נלמד ברמה ראויה והאם החומר רלוונטי לילדים ולעולם התוכן שלהם. צריך לשקול, למשל, אם היינו יכולים לעזור יותר ללימוד המדעים בחינוך התורני אילו היינו מלמדים מדעים בהקשרים תורניים ואולי לא היינו מתעקשים על לימוד דרווין. צריך להיות שיח אופרטיבי, והשיח הזה מאוד מצטמצם כאשר מתעסקים בטבלאות ובשעות".

גם הוא, כקודמיו, טוען כי החינוך החרדי לבנות הוא חינוך מודרני, שמלמד את מקצועות החול ועומד בדרישות הליבה. "כאשר מגיעים לשטח", הוא אומר, "מגלים כי הרמה אצל הבנות הרבה פעמים גבוהה מאוד. אבל היחס לחינוך הבנים שונה מהותית מהחינוך לבנות, היות שהוא הלב הרעיוני והחברתי של החברה החרדית". לימודי החול נזנחים במוסדות לבנים ככל שמתקדמים בגיל, והצלחתם בחברה החרדית נמדדת, לדבריו, לפי יכולתם לגדל תלמידים המשמרים בבגרותם את אורח החיים החרדי.

שפיגל טוען כי הבעיות הקשות יותר בחינוך החרדי הן רמת הסובלנות הנמוכה כלפי ערכי הדמוקרטיה ומערכת מיון מפלה בכניסה למוסדות. "ובנושאים אלה לימוד הליבה לא יעזור".

בעיה נוספת לדבריו היא בעיית הפערים הגדולים בין בתי הספר. "על פניו הם זהים, מספר השעות זהה, אבל רמת התלמידים והמורים שונה. לא פשוט להגיע לסטנדרטיזציה של מערכת כל כך מורכבת ומפוצלת ומופרדת. מה שיצליח במקום אחד ייכשל בחמישה מקומות אחרים".

לימודי ליבה וחסמים בשוק העבודה

בדברי ההסבר לחוק ההסדרים נטען כי היעדר לימודי ליבה מוביל להשתתפות נמוכה של המגזר החרדי בשוק העבודה, מכיוון ש"לימודי יסוד", כהגדרת הליבה בחוק ההסדרים, "מהווים מרכיב מרכזי ברכישת הכלים המתאימים ליציאה לשוק העבודה".
פרופ' יוסי תמיר, לשעבר מנכ"ל הביטוח הלאומי ומי שעמד בראש אגף "תנופה בתעסוקה" של הג'וינט ועסק בשילוב חרדים בשוק העבודה, טוען כי יש הרבה חסמים שמונעים מהחרדים להשתתף בשוק העבודה ואינם קשורים כלל ללימודי הליבה. למשל, מחסומים תרבותיים אצל מעסיקים, פערי ידע ומידע על עולם העבודה ותפיסת עולם שאינה מעודדת יציאה לעבודה.

עלייה במספר התלמידות החרדיות הניגשות לבגרות

משרד החינוך מציג, בתגובה, נתונים המוכיחים כי כבר בתקופתו של גדעון סער הועיל הלחץ על המגזר החרדי להגביר את השתתפותו בבחינות ובלימודי ליבה בתחום המדעים. לפי נתוני המשרד, בשלוש השנים האחרונות חלה עלייה במספר הבנות החרדיות שניגשו לבחינות בגרות (379 בנות ב־2012, לעומת 146 בנות בלבד בשנת 2010). כמו כן נפתחו 42 כיתות לימוד לבנים חרדים (כ־900 תלמידים בכיתות ט' עד י"א), והן מיישמות תכנית ללימוד מקצועות חול בהיקף של 12 שעות שבועיות.

תחנות בהיסטוריה של לימודי הליבה

תכנית לימודי הליבה היא תכנית לחלוקת שעות לפי המקצועות שכל מוסד חינוך חייב ללמד, והיא קייימת במדינת ישראל מאז נחקק חוק חינוך ממלכתי ב־1953. החוק הגדיר "תכנית יסוד" שהיא "מספר השעות לפי המקצועות שהן חובה על כל מוסד חינוך", וקבע כי היקף תכנית היסוד המזכה בסבסוד מהמדינה במוסד מוכר שאינו רשמי יהיה 75 אחוז, ואילו במוסד פטור – 55 אחוז. החוק אפשר לשר החינוך לשנות את התקצוב בתנאים מסוימים, ומוסדות חינוך חרדיים אכן תוקצבו במהלך השנים בהתאם להסכמים קואליציוניים וללא קשר לתכנית הלימודים.

ב־15 השנים האחרונות עומדים לימודי הליבה במרכז מאבק חברתי ומשפטי.

1999 חבר הכנסת יוסף פריצקי (שינוי) הגיש עתירה לבג"ץ בדרישה לחייב את שר החינוך דאז, יצחק לוי, לקבוע "תכנית יסוד" המפרטת את מספר השעות המוקדשות ללימוד מקצועות החובה לכל מוסדות החינוך המוכרים הלא רשמיים, שהם ברובם חרדיים. העתירה הפכה לנושא מרכזי בהתנגחות הפוליטית בין חילונים לחרדים.

2000 בג"ץ הורה למשרד החינוך להכין תכנית יסוד המפרטת את מספר השעות המינימלי שיש ללמד את מקצועות החובה ולהפיצה בחוזר מנכ"ל בתוך שלושים יום.

2003 משרד החינוך פרסם תכנית ליבה לחינוך היסודי.

2007 בעקבות עתירה של ארגון המורים העל־יסודיים פרסם משרד החינוך תכנית ליבה לחינוך העל־יסודי החרדי, והודיע כי מוסדות חינוך חרדיים צריכים ללמד 75 אחוז מן השעות המוגדרות חובה בחינוך הרשמי.

2008 בלחץ המפלגות החרדיות התקבל חוק עוקף ליבה, המאפשר למוסדות חרדיים לקבל כסף בלי החובה ללמד לפי תכנית הליבה.

2010 בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ בנושא הפיקוח על יישום תכנית הליבה התחייב משרד החינוך להגדיל את מספר המפקחים בתשע"ג ל־57. ככל הידוע, מספר המפקחים עומד היום על 43.

2011 פורסם חוזר מנכ"ל המפרט את תכנית הליבה בכל מוסדות החינוך החרדיים ובכל הכיתות. בחוזר נקבע כי על מוסדות החינוך החרדיים להגיע לרמת ההישגים הנדרשים. רמה זו תיבדק באמצעות מבחני המיצ"ב. כמו כן נקבע שתקציבם של מוסדות שלא ילמדו לפי הליבה ייגרע. בשנת הלימודים תשע"א נגרעו 21 מיליון ש"ח מ־58 מוסדות חינוך חרדיים, ובשנת הלימודים תשע"ב הופחתו כ־15 מיליון ש"ח מ־32 מוסדות.

הנתונים מתוך המחקר "לימודי ליבה במערכת החינוך החרדית", מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2012.

מה דעתך?

    דרך בטוחה להגיע לתוצאות שגויות היא למתוח קו בין תוצאה לגורם בלי לבודד ולשקול השפעות נוספות. יש שלל סיבות שגברים ונשים מהאוכלוסיה החרדית ניגשים לעשות בגרות ביניהם ניתן למנות את ההתפתחות האדירה במוסדות להשכלה גבוהה שמיועדים לדתיים/חרדים או פותחים תוכניות מיוחדות שמתאימות להם, עוני, פתיחות לעולם הכללי ועוד. לחץ על לימודי ליבה הוא אולי אחד הגורמים, ואולי לא, הוא ודאי לא הגורם הראשי. , תודה על הכתבה המרתקת.

    פורסמה ב 09/10/2013 ע״י דבורה
    מה דעתך?