משאירים את האלימות על הנייר


אפרתי, י' (נובמבר, 2013). משאירים את האלימות על הנייר. שיעור חופשי, 106, 33.

"כל צבעי הנפש", ספרה החדש של ד"ר עדנה ניסימוב-נחום (הוצאת מופ"ת, 2013), מביא לפנינו מחקר, תובנות וכלים יישומיים לטיפול באמנות בילדים המתנהגים בתוקפנות. ניסימוב-נחום, ראש התוכנית לתואר שני באמנות במכללה האקדמית דוד ילין בירושלים, מנתחת בשפה בהירה את דגם ההתנהגות הזה ומציעה מודל מקורי לטיפול באמנות בילדים במטרה לצמצם אותו. "מעשה היצירה מתיר לאדם לבטא תוקפנות באופן סימבולי, ובו בזמן ליהנות מתהליך ומהתוצר מבלי לפגוע בזולת, דבר שנורמות החברה אינן מאפשרות בהתנהגות הבינאישית", היא מבהירה.

את מקפידה שלא להשתמש במונח ילדים תוקפניים.

"לתפישתי אין ילדים תוקפניים אלא ילדים שמסתירים באמצעות התנהגותם קושי ומצוקה פנימית. חזותו של ילד המתנהג בתוקפנות היא הרבה פעמים מתעתעת. למראית עין הוא נראה נחרץ, איתן ותקיף, אך למעשה הוא מסווה חולשה, בלבול ותסכול. בספר הזה ביקשתי להגיע לרבים ככל האפשר מאלה הפוגשים ילדים המתנהגים בתוקפנות, במטרה להסביר מהם מקורותיה וגם כדי להעניק כלים שיאפשרו להגביל אותה. מדובר בכלים שמסייעים לפענח את העולם הפנימי של הילד ובמקביל גם את חוויתו של המבוגר שנאלץ לעמוד מול התוקפנות.

"בהקשר זה אומר בקצרה כי גם המורה, המטפלת או ההורה לא מגיעים למפגש הזה כלוח חלק, וגם הם, כמו כולנו, נושאים אתם כאבים, תסכולים או כעסים שלא הצלחנו לבטא, ואלה עשויים לעלות על פני השטח מול הסערה הרגשית וההתנהגות התוקפנית של הילד. זו, מתברר, פורצת לא רק בשל פגיעה פיסית, מינית או מילולית בילד, אלא גם בתנאים דרמטיים פחות, שגורמים לכך שהוא אינו מסוגל להביע בדרכים רגילות את פחדיו, מצוקותיו או תסכוליו".

וכאן נכנסים לתמונה האמנות והטיפול באמצעותה?

"הילדים משתמשים בחומרים שונים באופן חופשי. הם אוהבים לגעת בהם, הם נהנים מהתהליך וזה מוציא מהם בקלות יחסית יצירתיות, כמו גם דימויים מהחוויה הפרה-ורבלית שלהם. השפה האמנותית היא שפה בפני עצמה, חלקה מודעת וחלקה לא מודעת, ובכוחה לשחרר תכנים פנימיים, מחשבות ורגשות שלא עולים בחיי היום-יום, וגם להוציא המון תוקפנות. עד כאן התהליך, שהוא כשלעצמו משחרר, ויש כמובן את התכנים שיכולים להיות קשורים לתוקפנות – ציור של הר געש, למשל, אבר מוגזם בגופה של דמות וכדומה. המטפל המכיל את המפגש עוזר לילד להבין את הדמויות המצוירות ובדרך הזו גם להבין דברים על עצמו וללמוד מיהו, מהם כאביו, פחדיו וכישוריו".

בספרך את מציגה מודל חדש ויישומי שפיתחת לטיפול בילדים הנוהגים בתוקפנות.

"זהו המודל הדיאלקטי, העוסק בקבלה והכוונה לשינוי, והוא מבוסס על הדוקטורט שלי ועל ניסיוני כמורה, ומטפלת באמנות (בבתי ספר, בפנימייה של ילדים בסיכון, ובמעון לנשים מוכות, י"א) ומדריכה של מטפלים. כשאני מתבקשת להתמקד בהיבט היישומי, אני מדברת קודם כל על ההכרח להכיר ולהבין אילו מלכודות צפויות במפגש בין המורה, המדריך או המטפל, לבין הילד המתנהג בתוקפנות.

"המלכודת הראשונה היא של קבלה מופרזת והכוונה מינימלית לשינוי. המלכודת השנייה הפוכה – המורה רוצה מאוד להביא שינוי ולכן מבקר את התנהגות הילד אך אינו מעניק לו חווית קבלה. המלכודת השלישית צפויה כאשר במפגש אין קבלה ואף לא הכוונה לשינוי. רק אם מבינים מאילו מלכודות יש להימנע, אפשר לגשת למימוש האסטרטגיות שבאמצעותן ניתן לפתח את החוסן הנפשי של הילד, את השליטה העצמית שלו ואת האמפתיה לזולת, ולהביא לשינוי המיוחל".

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?