דף פריט
30-08-2018

אתנוגרפיה ומצוקותיה, ביקורת ספר

עידן ירון, "אתנוגרפיה ומצוקותיה, ביקורת ספר", הד החינוך, אפריל 2014, גליון מס' 04, עמוד 93- 92

ברכה אלפרט ושמחה שלסקי (עורכים), הכיתה ובית הספר במבט מקרוב: מחקרים אתנוגרפיים על חינוך, מכון מופ"ת, 2013

ה"מבוא" ו"תמונת המצב" של קובץ מחקרי זה מגדירים ומסכמים באופן צלול את מהותו של המחקר האתנוגרפי בכלל ואת התפתחותו של מחקר כזה העוסק בחינוך בישראל בפרט. פרק המבוא מציג את ייחודו של שדה הפעולה של החינוך: "לצד ההגבלות הפורמליות הרבות מצד הרשויות מצויות גם הגבלות תרבותיות, במיוחד של אוכלוסיות מסוגרות. יש מוסדות החוששים להיחשף משום שמנהליהם מודעים לפער בין תרבותם לבין התרבות בחוץ, בין הנורמות הנוהגות בהם לבין אלה של סביבתם, בין המוצהר לבין המופעל". אבל יותר מכך, כפי שלמדתי גם אני מניסיוני בתחום זה (ראו הד החינוך, אוגוסט 2013), "מורים לא מעטים חוששים מביקורת על דרכי עבודתם, מחדירה לאינטימיות המפגש בינם לבין תלמידיהם, או מהפרעה שעשויה להיגרם למהלך השיעור". ומעבר לכך, מתעוררות גם מגבלות אתיות שונות. כפי שהעורכים מציינים, "קשיים אלה דורשים התמודדות ויוזמה מצד החוקרים, כמו גם פתיחות רבה יותר מצד המערכת החינוכית להכרה בפוטנציאל [של מחקר] מסוג זה לשדה החינוך" (עמ' 9–10).

העורכים מציינים – בהערת אגב הזוכה לדברי הפתיחה "חשוב להדגיש" – כי "בעקבות התפתחותן [של תפיסות חדשות] החלה האתנוגרפיה, כטקסט כתוב על תרבותה של יחידה חברתית, להיתפס כיצירתו הפרשנית של האתנוגרף, ולא בהכרח כתיאור אובייקטיבי של מושא המחקר" (עמ' 22). להערת אגב זו משמעות מרכזית, והקובץ כולו לוקה בחסר מאחר שאינו מייחס לה הלכה למעשה את משקלה הראוי. עדיין ניכרת הנטייה – בעיקר בקרב חוקרים בראשית דרכם – ללכת בדרך הסלולה של "התיאור האובייקטיבי", המושתת כביכול על מתודולוגיה קפדנית ומוצקה.

התצפית המשתתפת הפכה לאינטנסיבית פחות בשל "היעדרם של תקציבים עשירים" (עמ' 26). אולם אם נמתין לתקציבים כאלה, מחקרים ארוכי טווח ומעמיקים יצאו לפועל לעתים רחוקות, אם בכלל. מניסיוני, ההנחה ש"השדה נהיה מוכר לחוקר גם ללא שהות רצופה וממושכת" בשל היותו "בן בית בתרבות הנחקרת" (עמ' 26) רחוקה מלהיות נכונה. אין תחליף לשהות כזאת, ואין מחקר אתנוגרפי ראוי לשמו בלעדיה. האם ללא שהות אינטנסיבית בשדה אפשר לשכנע אותנו שהחוקר "באמת 'היה שם', בדרך זו או אחרת" (שם)? אני מטיל ספק בכך.

העורכים מסיקים כי "נדרשות יותר אתנוגרפיות מקיפות על מוסדות חינוך שלמים [...], שיציגו את תרבות המקום, את האינטראקציות המתנהלות בתוכו ועם גורמים מחוצה לו – במיוחד הקהילות המזינות אותו – ואת עולמם של המורים ושל התלמידים". אני מברך מכל לב על קריאה זו. הלוואי שעבודות כאלה "יוכלו להצביע על המקורות לאי־הנחת הרבה הקיימת בציבור מתפקודה של מערכת החינוך הישראלית כיום, ויסייעו באיתור גורמי הקושי להתמודד עם יחסם של תלמידים רבים לערכים, לידע ולמיצגיהם, ובכך יוכלו לקדם תהליכי שיפור" (עמ' 51). עם זאת עדיין ניצב לפנינו כחוקרים האתגר לתַקשר את ממצאינו, את מסקנותינו ואת המלצותינו באופן כזה שקובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות יוכלו להתרשם מהם, לשקול אותם – ואף ליישמם אם ימצאו לנכון.

שלושה שערים נוספים של הקובץ עוסקים ב"מוסדות חינוך ותרבויותיהם"; "מסרים ערכיים בהוראה ובתכנית הלימודים"; "השיח החינוכי והחברתי". המאמרים המופיעים בקובץ מהודקים ומתועדים כמיטב המסורת המדעית. זהו, להבנתי, יתרונם הבולט וזה גם חסרונם. הצורך להיענות לדיסציפלינה המדעית (בהוראה היסודית של משמעת או משטר) מעמיס לעתים שלא לצורך על הכותב כמו על הקורא, ומחייב דיונים תאורטיים וסקירות תחומיות שלא תמיד מקדמים את הבנת נושא המחקר, ולעתים אף מייגעים ומעוררי ניכור. אם העורכים והכותבים מבקשים לכוון לקהל יעד רחב יותר מזה של עמיתים למחקר ולהוראה אקדמית, הרי ששכרה של כתיבה סכמתית וטכנית יוצא בהפסדה. כך, לדוגמה, האם הכרחי לבחון את המתרחש ב"גן של ג'ני" דווקא מתוך רעיון "הסדר הכאוטי"? (עמ' 81). האם יש דרך להציג את הדברים כפשוטם, מבלי להזדקק למושג פרדוקסלי זה? ויש דוגמאות נוספות.

תיאוריוּת (מלשון ראייה; פעולת הסתכלות, התבוננות) ודפוסי חשיבה מטפוריים, השגורים כל כך, מסתירים לעתים יותר משהם מגלים. לפיכך, רצוי להבנתי להימנע מדימויים המתייחסים לבית ספר כמו ל"בית סוהר" או ל"בית חרושת"; שכן אין בהתייחסות מעין זו כדי להבהיר תופעות ב"שדה מחקר רווי ניגודים ובעל משמעויות עמומות" (עמ' 9) כמו זה של החינוך, ולא זו בלבד אלא שיש בה גם כדי לעמעם עוד יותר את הכרתנו. בדומה לכך, אינני רואה את היתרונות הגלומים בהכרח באימוץ "תאוריית הייצוגים החברתיים" או דומותיה.

הקובץ ערוך היטב ועשוי כהלכה. הוא מקיף, מעודכן ומוקפד מבחינת בחירת המאמרים ואיכותם – אף שטבעו של ספר מסוג זה, כפי מציינים העורכים, אינו מאפשר להדביק את קצב המחקר העכשווי.

ד"ר עידן ירון הוא מרצה לסוציולוגיה במכללת אשקלון ואנתרופולוג של בתי ספר. ספרו "תמונות מחיי בית הספר" יראה אור בקרוב בהוצאת ספרית פועלים

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?