29-08-2018

מצוקת החינוך לזהות יהודית

נירית רייכל, "שר אחרי שר, ועדה אחרי ועדה: מצוקת החינוך לזהות יהודית", הד החינוך, יוני 2014, גיליון מס' 05, עמוד 42-45

"שאלה גדולה המעסיקה אותנו: ערכי יהדות מה הם? כלומר מה הם הערכים המוחלטים הנראים לנו כספציפיים יהודיים שהועברו מדור לדור ושאנחנו חייבים להיאחז בהם ולחנך לאורם" (איילי 1996, 95).

שאלה זו, שהעלה המחנך מאיר איילי ב-1942, טרם הקמת המדינה ומערכת החינוך שלה, ממשיכה להטריד את נפשם של מחנכים רבים — ובהם שרי חינוך — עד היום. הקושי להגדיר את "היהודי החדש", את "התרבות העברית" ואת "הזהות הארץ ישראלית" אינו מרפה.

כבר ב-1898 דיווח ראובן בריינין מהקונגרס הציוני השני: "טובי ציונינו וחובבינו, סופרינו וחכמינו, מדברים השכם והערב על התרבות העברית ואיש מהם לא פירש כראוי את שתי המילים האלה עליהן עומד עולמנו הקטן".

 ב-1920 התפצלה מערכת החינוך העברית הצעירה לשלושה זרמים: המזרחי (ציוני-דתי), הזרם הכללי (האזרחי) וזרם העובדים (מפלגות "השמאל"). שאלת החינוך לזהות יהודית נידונה במרץ בין מחנכי שני הזרמים החילוניים — הכללי והעובדים — אך לא גובשה מדיניות מוסכמת.

שני עשורים אחר כך החלו להגיע הידיעות על מחירה הנורא של מלחמת העולם השנייה. הידיעות קירבו את יושבי הארץ ליהדות הגולה, שנספתה או שרדה (אפקט דומה יש למסעות לאתרי המוות בפולין על בני הארץ כיום), וסוגיית החינוך לזהות יהודית נהייתה דחופה עוד יותר.

כך, למשל, בכנס מחנכים ב-1944 הציע משה אבגיל, מראשי זרם העובדים, לפעול לשילוב לימודי יהדות בתכניות הלימודים של הזרם בדגש על "הומניזם ביהדות".

בכנס לכבוד יום הולדתו השישים של פרופ' בן-ציון דינור הציע המחנך משה תלמי להכין תכנית ל"הגברת היהדות" בבתי הספר של זרם העובדים. הוקמה ועדת תלמי, ותכניתה התקבלה ויושמה בבתי הספר של זרם העובדים משנת 1945.

התכנית נסבה על שני צירים: לוח השנה היהודי (חגים ומועדים) והיצירה היהודית: לימודי תנ"ך, רש"י, חז"ל, אגדה ועוד.

העשור הראשון: "ערכי תרבות ישראל"

בין 1948 ל-1953 התמקדה מערכת החינוך בקליטת התלמידים העולים וביישום חוק חינוך חובה בחברה הערבית. החינוך לזהות יהודית בבתי הספר החילוניים נדחק מעט לפינה, אך לא ירד מסדר היום החינוכי. שרי החינוך הראשונים, זלמן שזר ודוד רמז, דיברו בהזדמנויות שונות על הצורך לשלב לימודי יהדות בתכניות הלימודים הממלכתיות, אך לא עשו מהלך משמעותי בכיוון זה.

שר החינוך השלישי, פרופ' בן-ציון דינור, דחף לבטל את הזרמים בחינוך באמצעות חוק. בנוסח החוק מופיעה המטרה "לחנך את התלמידים על-פי ערכי תרבות ישראל" ו"להנחיל את התרבות היהודית".

למימוש מטרה זו הוקמה ב-1956 הוועדה לענייני תודעה יהודית-ישראלית בתכניות לימודים בראשות יו"ר המזכירות הפדגוגית הראשון, אברהם ארנון. לוועדה זו קדמה, כזכור, ועדת תלמי. הניסיונות לשלב לימודי יהדות בתכניות הלימודים של החינוך הממלכתי כרוכים אפוא בהקמת ועדות; הקמת ועדות היא סימן לבעיה בלתי פתורה.

בדומה להמלצות הוועדה שקדמה לה, המלצות הוועדה הנוכחית התמקדו בעיבוי לימודי תורה, עיבוי שבא לידי ביטוי בין השאר בהקראה סדורה של פרשת השבוע ולמידה על חגי ישראל. שתי ועדות המשך העמיקו את התכנים: האחת, בראשות אליעזר שמאלי (1957), עסקה בהכנת תכנית השלמה ללימודי היהדות, והשנייה, בראשות אברהם ארנון (1958), דנה בשילוב החגים בחיי בית הספר היסודי.

במבוא לתכניות הלימודים הממלכתיות באמצע שנות החמישים כתב השר דינור על "יצירת יהודי חדש" המכיר את "נכסי היסוד הרוחניים של מורשת האומה". כמו כן הוא כתב כי יש "להחדיר בכל אחד ואחד מהדור הצעיר בישראל את הרגשת השותפות היהודית ויחד עם זאת את הכרת הייחוד הישראלי".

חוק החינוך הממלכתי (ביטול הזרמים בחינוך) לא בוצע כלשונו. החינוך הממלכתי-ציוני פוצל לשני זרמים — דתי וחילוני. שני הזרמים הלכו והתרחקו זה מזה ברוחם ובמעשיהם. לקראת סיום הקדנציה שלו עשה דינור מאמץ נוסף לעבות את תכנית הלימודים הממלכתית וכלל בה לימודי תורה שבעל פה. אך לימודי היהדות, מלבד לימודי תנ"ך, נותרו בשולי תכנית הלימודים הממלכתית ותפקדו בה כגוף זר.

1964: המרכז לטיפוח תודעה יהודית

ב-1955 קיבל על עצמו זלמן ארן את תיק החינוך (הוא כיהן בשנים 1955-1960 ו-1969-1963). ארן התנגד לפיצול החינוך הממלכתי לחילוני ולדתי, וייחס חשיבות רבה לעיצוב הזהות היהודית של הנוער הישראלי.

בניסוח קווי היסוד של הממשלה שהוקמה בנובמבר 1955 הוא התעקש על המשפט הבא: "בחינוך היסודי והגבוה תדאג הממשלה להעמקת התודעה היהודית בקרב הנוער הישראלי ולהגברת זיקתו המוסרית ליהדות העולמית".

במהלך שתי כהונותיו כשר החינוך מינה ארן חמש ועדות — לא פחות — שעסקו ב"חינוך לתודעה יהודית". ארבע מהן התמקדו בבתי הספר הממלכתיים (החילוניים). כדי לממש את המלצות הוועדות הוקם ב-1964 המרכז לטיפוח תודעה יהודית.

 לדברי אהרון ידלין, סגנו של ארן, מרכז זה שם לו למטרה לעצב תכנית לימודים בעלת שלושה מוקדים: תחושת שייכות לעם היהודי וזיקה לישראל; יצירת עניין בהיסטוריה היהודית בעבר הרחוק, הקרוב והמתהווה; זיקה חיובית לערכים לאומיים ואישיים בני קיימה.

 בדומה לניסיונות קודמים, גם המרכז לטיפוח תודעה יהודית לא מצא הגדרה מספקת ל"תרבות יהודית-ישראלית" ולא יישב את המתחים בין "יהדות" ל"ישראליות". תכנית הלימודים שלו לא הייתה פורייה ביותר ולא הניעה מורים ותלמידים להעמיק בלימודי יהדות, והיא אף עוררה התנגדות הן בקרב חברי מפלגתו של ארן (מפא"י) והן בקרב הציבור הדתי. במהלך שנות השבעים דעך לאטו המרכז לטיפוח תודעה יהודית עד שהשתלב באגף לתכניות לימודים ונמוג.

בינתיים גדל הפער בין החינוך הממלכתי לחינוך הממלכתי-דתי. בחינוך הממלכתי נתפשו לימודי היהדות כלא רלוונטיים (רלוונטיות, לפי אתר משרד החינוך, היא יסוד חשוב בלמידה משמעותית), בעוד שבחינוך הממלכתי-דתי הם התעצמו ואף תורגמו — לאחר מלחמת ששת הימים — לעיצוב תודעה פוליטית.

1976: הופעתם של בתי הספר המסורתיים

בתקופת כהונתו הראשונה של שר החינוך זבולון המר (1976-1984) עלתה יוזמה חדשה בתחום החינוך לזהות יהודית: הורים ירושלמים הציעו ב-1976 תכנית לתגבור לימודי היהדות (תל"י) במסגרת החינוך הממלכתי. היוזמה יושמה בבית ספר ייחודי בגבעה הצרפתית בירושלים — "בית הספר המסורתי" — והתפתחה למפעל חינוכי שהציע תכנית מקיפה להתמודדות עם נושא החינוך לזהות יהודית במסגרת החינוך הממלכתי.

ברוח תל"י הציעו הורים, מחנכים ואנשי אקדמיה תכניות חינוכיות שונות — חינוך חברתי-ערכי, פיתוח תרבות בית ספרית ועוד. ב-1987 הכיר השר המר בתכנית תל"י (חוזר מנכ"ל 1988) ונוסדה קרן החינוך למען בתי ספר תל"י, שמטרתה להעניק סיוע כלכלי וחינוכי לבתי ספר שישתלבו בתכנית.

ב-1991 מונתה ועדה בראשות פרופ' אביגדור שנאן כדי להגדיר את מדיניות משרד החינוך כלפי תל"י. מסקנות הוועדה, שפורסמו ב-1995, הציעו פרשנות לחינוך של תל"י ולביטוייה בתכניות הלימודים ובתרבות בית הספר. הוועדה הביעה תמיכה בצמיחתה של תל"י במסגרות שונות: בית הספר, כיתות יחידות, גנים ועוד (הורביץ 1999).

בשונה מתכניות קודמות לקידום זהות יהודית-ישראלית שלא הניבו השפעה חינוכית מפליגה, תכנית תל"י הגיעה להיקפים מרשימים והיא ממשיכה להתפתח. כיום היא כוללת כשבעים בתי ספר ועשרות גני ילדים — כ-35,000 תלמידי גן ובית ספר.

1991-1994: ועדת שנהר

למרות הצלחתה היחסית של תכנית תל"י, רוב תלמידי החינוך הממלכתי סיימו את לימודיהם בבית הספר ללא ידע בסיסי ביהדות. נתונים אלה הניעו את שר החינוך אמנון רובינשטיין להקים ועדה נוספת "שתבחן את מצב לימודי היהדות בחינוך הממלכתי ותציע הצעות בדבר המטרות והתפישה, תכניות הלימודים וכל יוזמה אחרת העשויה לקדם את החינוך היהודי בישראל" (כתב המינוי, 9 באוקטובר 1991).

פרופ' עליזה שנהר מונתה ליו"ר הוועדה. ברקע לעבודת הוועדה עמדה חולשתם הנמשכת של לימודי ההומניסטיקה ובכללם לימודי היהדות. נוסף על כך עלה צורך לחזק את זהותם היהודית-ישראלית של העולים החדשים מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה וייתכן שגם שתהליך השלום שהחל באותן שנים תרם לתחושה שיש לחזק את הזהות הלאומית.

ב-1994 פרסמה ועדת שנהר את המלצותיה. הן נבעו מהגדרת היהדות כתרבות — "תרבות לאומית פלורליסטית המשלבת יסודות מהמסורת הדתית, זיקה לארץ ישראל על עברה, אתריה וערכי הטבע והנוף שבה, הלשון העברית על מגוון היצירה המקורית והמתורגמת שבה, לוח השנה העברי על חגיו ומועדיו הדתיים והלאומיים וערכי מוסר אישי וחברתי השואבים מן המורשת היהודית, מן האתוס הציוני ומאידאולוגיות ותורות מוסר כלל-אנושיות" (משרד החינוך 1994).

הוועדה כללה במסגרת לימודי היהדות לשון וספרות עברית, היסטוריה של עם ישראל, תנ"ך, תורה שבעל פה, מחשבת ישראל, לימודי ארץ ישראל, ארכיאולוגיה, פולקלור, ציונות ומדינת ישראל.

להלן כמה המלצותיה, שעודן אקטואליות למערכת החינוך גם כיום:

א. פיתוח הוראה בין-תחומית שתנוע סביב ארבעה צירים: תרבות יהודית עולמית, עברית, ציונות וארץ ישראל.

ב. שילוב בין מקצועות הומניסטיים לבין מקצועות היהדות.

ג. חשיפת התלמיד למגוון פניה של התרבות היהודית.

ד. הוראת השואה ומשמעויותיה מבחינה ציונית, יהודית ואוניברסלית.

ה. חיזוק הלמידה הקהילתית במסגרות לא פורמליות: חוגי לימוד, ערבי עיון, סמינרים ואירועים חווייתיים.

ו. הכשרת מורים והשתלמויות מורים בנושא.

ז. יצירת סביבות למידה מעודכנות.

ח. פלורליזם, רלוונטיות ואותנטיות של הנלמד, כלומר התאמת התכנים וההתנסויות לקהילה שהתלמיד מגיע ממנה.

ט. הקמת מועצה ציבורית שתלווה את יישום המלצות הוועדה.

י. מינוי צוותים שיגבשו הצעות ליישום ההמלצות.

משרד החינוך קיבל את המלצות הוועדה. כדי לייעל את יישום המלצותיה הוקם במשרד גוף בשם המנהל לחינוך ערכי, שהיה אחראי גם לביצוע המלצות ועדת קרמניצר (1996), שהשר רובינשטיין הקים במקביל ואשר עסקה בחינוך לאזרחות. לאחר שלוש שנים נסגר המנהל לחינוך ערכי ותפקידיו הועברו למטה במזכירות הפדגוגית.

***

עשר שנים לאחר אימוץ המלצות ועדת שנהר על ידי משרד החינוך נערך ב-2005 כנס במכון ון ליר בירושלים, ובו סוכמו ההישגים והמחדלים של הוועדה ומשרד החינוך. מהמחקרים שהוצגו בכנס עלה כי הוועדה הצליחה לקדם היבטים כגון המרצת השיח על משמעות החינוך לזהות יהודית ופיתוח תכניות לימודים ותכניות להכשרת מורים בתחום. אך לצד השבחים נשמעה גם ביקורת על משרד החינוך, שאינו מקדם את המלצות הוועדה ובעיקר אינו מתקצב אותן.

פרופ' אליעזר שביד אמר באותו כנס: "הדפיסו תכניות יפהפיות ועשו השתלמויות מורים, אבל זה לא יורד לרמת הכיתות משום שאין על זה לא אכיפה ולא מעקב. מי שרוצה יכול להשתמש בתכניות אבל רבים אחרים לא טורחים לעשות זאת".

2003-2008: מאה מושגים, ציונות ודמוקרטיה, ועדת שגיא

תרומתה של שרת החינוך לימור לבנת (2001-2006) לחינוך לזהות יהודית התבטאה בתכנית לחיזוק המורשת, הציונות והדמוקרטיה בכיתות ז'-ט' (2003), שעוצבה בשיתוף עם המטה ליישום דוחות שנהר וקרמניצר. ועדת ההיגוי שגיבשה את התכנית הציעה מאה מושגים בסיסיים מן המורשת היהודית המתאימים לחטיבת הביניים.

התכנית ספגה ביקורת נוקבת ממומחים ומנהיגי ציבור. נטען ששינון רשימת המושגים אינו יעיל ואף אינו חינוכי; שהמושגים נותנים מושג חלקי ורדוד; שחסר דיון אקדמי וציבורי על בחירת המושגים; שאין איזון בין מושגים לאומיים-דתיים לבין מושגים העוסקים בזהות אזרחית; שבחירת המושגים מוטה פוליטית; שאין אזכור של יוצאי אסיה ואפריקה, תרבותם ומורשתם ועוד.

ב-2008 מינתה שרת החינוך פרופ' יולי תמיר (2006-2009) ועדה בראשות פרופ' אבי שגיא שמטרתה לגבש תכנית חדשה לחטיבות הביניים. העקרונות המנחים של ועדת שגיא היו קרובים לאלה של ועדת שנהר ונבעו מגישה המצדדת בהצגת ריבוי הפנים בתרבות היהודית באמצעות מגוון מקורות יהודיים וטקסטים ספרותיים ולצדם אמנות חזותית ומוזיקה.

ההצעות כוונו להיכרות עם תכנים השאובים מתרבות ישראל ומתרבות העולם מתוך יצירת קשרים וזיקות ביניהם. התכנית החדשה נסבה על ארבעה נושאים מרכזיים: מעגלי שייכות; ערכים הומניים וחברתיים; מעגל השנה היהודי; ציונות ומדינת ישראל.

הוועדה התייחסה לחינוך ערכי המתאים לחיי תלמידים בחברה הישראלית, כגון פלורליזם, ביקורתיות ויצירתיות, והמליצה על תכנית מודולרית, גמישה וחווייתית שחלקים ממנה יתקיימו מחוץ לבית הספר (חוזר מנכ"ל 10, 2008).

התכנית התחילה בניסוי חלוץ בהשתתפות מאה חטיבות ביניים, שמוריהן הוזמנו להשתלמות. גם התכנית של ועדת שגיא לא התבססה בבתי הספר.

2010-2011: "תחושת בית בתרבות ישראל"

גם שר החינוך גדעון סער (2009-2013) חיפש נתיב משלו לחינוך יהודי. גם הוא הקים ועדה. בראש הוועדה עמד פרופ' בנימין איש-שלום. בדומה לוועדת שגיא, גם ועדה זו הציעה תכנית המתבססת על עקרונות ועדת שנהר. התכנית יועדה לכיתות ד'-ט', ולכל שכבת גיל הותאם נושא מארגן. כל נושא מארגן התייחס לליבת ידע מוגדרת הכוללת מושגי יסוד, ערכים, אירועים מרכזיים, דמויות מופת, ביטויים וטקסטים מכוננים.

ששת צירי התוכן המרכזיים של התכנית זהים לנושאים שהציעה ועדת שגיא: מעגלי שייכות; מעגל החיים; חגים ומועדים בלוח השנה העברי; עולם היצירה היהודי; ציונות ומדינת ישראל; זהות יהודית-ישראלית; העם היהודי.

התכנית "תרבות ישראל" שהציעה ועדת איש-שלום זכתה גם היא לביקורת, ובעיקר נטען נגדה שהעדיפה בבירור טקסטים דתיים, העדפה המעוררת חשש מפני אינדוקטרינציה דתית וקיפוח התרבות החילונית.

בפברואר 2013 מונה הרב שי פירון לשר החינוך. ביולי הכריז על הקמת אגף להתחדשות יהודית במשרדו. מטרת האגף לפתח בתי מדרש פלורליסטיים שיסייעו בהכשרת מורים ובפיתוח חינוך המשלב גוונים שונים ביהדות. האם האגף הזה יחולל שינוי? האם הוא יקרב את היהדות בגוון זה או אחר לתלמידי החינוך הממלכתי? נמתין לוועדות הבאות.

***

מהסקירה שלעיל עולה שחתירה לגיבוש זהות יהודית בקרב הנוער החילוני מעסיקה את מערכת החינוך ואת העומדים בראשה מתקופת היישוב ועד ימינו. עוד עולה ששרי החינוך אינם נוטים להמשיך במדיניות של קודמיהם בתחום זה, אלא מבקשים להטביע את חותמם המיוחד. השרים מקימים ועדות, מרכזים ומִנהלים, ואלה מסתערים מחדש על בעיית הזהות העקשנית.

כמו כן מתברר שניסיון מוצלח יחסית לעצב חינוך לזהות יהודית וליישם אותו הגיע דווקא "מלמטה" — מהורים שהקימו את תל"י ומסגרות דומות אחרות.

נראה שסוגיית הזהות היהודית-ישראלית מורכבת מדי ואינה ניתנת לפתרון באמצעות ועדות וחינוך פורמלי.

מקורות

איילי, מ', 1996. כרביבים: חינוך יהודי וחקר המקורות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
הורביץ, ת', 1999. סיפורו של בית הספר פרנקל, ראשיתה של התנועה החינוכית תל"י, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.

ד"ר נירית רייכל היא היסטוריונית של החינוך הישראלי

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?