29-08-2018

ציורי ילדים: תנו להם לשרבט

גלילי, ת' (ספטמבר, 2014). ציורי ילדים: תנו להם לשרבט. שיעור חופשי, 110, 21.

לדברי צילה גביש ממכללת אורנים, הדחף לצייר הוא מולד. "ציור הוא טבעי ואוניברסלי. כל ילד, בין אם הוא נמצא במערכת חינוך ובין אם לא, מלמד את עצמו לצייר". אבל בערך בשנה האחרונה של גן חובה, לקראת העלייה לכיתה א', יכולת הציור של הילדים כמו נפגמת מבחינת הדמיון, היצירתיות והעושר שבה. הם מתחילים לצייר אותו ציור בדיוק, הכולל אדמה, שמים, בית ופרח וקשת וגם כמה לבבות (לרוב אצל בנות). הצבעוניות שאפיינה את ציורי הילדים בשלבים מוקדמים יותר, נעלמת. הציור שהיה מופשט יותר לפני כן, התקבע במפרט הזה שנראה חקייני ואחיד.

השינוי הזה, המתרחש ברוב רובם של הציורים בגילאי גן חובה ומתקבע בשנים הראשונות של בית הספר, אינו חלק מההתפתחות הטבעית של הציור, אלא להפך. הוא מעיד על כך שילדים נאחזים בדגמים סטראוטיפיים, ובולמים את ההתפתחות הטבעית של הציור. לדברי גביש, "גננת צריכה לספק תנאים שיאפשרו לילד ללמד את עצמו לצייר, בלי לבלום אותו. עליה לעודד את הילד ולאפשר לו למצות את היכולת שלו. אם אנשים יצליחו להיות מודעים לפער הזה ויוכלו להבין את הייחודיות של ציור הילדים, יש סיכוי שייצרו לילדים סביבה שמעודדת התפתחות".

גביש כתבה יחד מלכה האס את הספר "אמא תראי איך אני מציירת" (הקיבוץ המאוחד). האס היא מומחית ואשת חינוך שהקדישה שנים רבות למחקר על הילדות המוקדמת והציור הילדי, ולימדה במשך עשרות שנים במכללת אורנים קורס ייחודי על חינוך באמצעות העשייה הילדית בחומרי אמנות. גביש ממשיכה את הקורס ומפתחת אותו. לדבריה, "מבוגר שלא מודע לשפת הציור, רואה בהתחלת הציור שרבוטים, או קשקושים. מה שהספר מראה הוא שכל זה חלק מתהליך מנטלי וקוגניטיבי מאוד".

גביש מסבירה איך תפישת הגננות וההורים, שאינם מבינים את שפת הציור, בולמת את התפתחות הילד. "המבוגרים מחכים להבין משהו בציור הילדי. ולכן, כשסוף סוף מתחילים הדימויים הראשונים של הציור, כמו בית או אוטו, הם מתלהבים. בעיניהם, זה נקרא לדעת לצייר. בזה הם תומכים. לכן, כשילדים מזהים את הדימוי שמבוגרים מעריכים, הם נוטשים את הציור בלי הדימויים".

הזכות לשחרור בציור שווה בעיני גביש והאס לזכות לחשוב ולדמיין באופן עצמאי. "ציור באופן עצמאי, ללא התערבות ושיפוטיות של מבוגר, מאפשר לילד להתנסות, מעודד אותו לגלות אומץ ולצייר גם אם התוצאה המתקבלת לא עומדת באיזה תקן. זהו האומץ לשאול שאלות, לשחק עם רעיונות, ליצור תיאוריות ואחר כך לשנות אותן. זה מה שעושים בציור", מספרת גביש.

 גביש טוענת שה"קלקול" בציור הילדים מתחיל כיום מוקדם הרבה יותר מבעבר – כבר בגיל 4-3. "סטודנטית נותנת לקבוצת ילדים בני 4-3.5 גוש חימר, ואומרת להם 'תתחילו לעבוד'. הם שואלים 'מה עושים?' היא אומרת 'שום דבר. תתחילו ונראה מה יקרה'. מה זה אומר? שהם למדו שאם מבוגר נותן להם חומר לאמנות, זה מגויס למטרה מסוימת. כיום ברוב הגנים לא רואים עשייה ילדית משוחררת. בציורים של בני 5-4 כבר רואים את השמים הכחולים, האדמה החומה, בית, עץ, פרח, קשת ולבבות".

לגביש אין ספק שהסיבה לכך שהשינוי בציור מתרחש כל כך מוקדם, היא המירוץ להישגיות והפלישה של בית הספר לגן. "הזמן בגן מנוצל ללימודים, במקום לתת לילדים זמן חופשי" אומרת גביש. סיבה נוספת להאצת התהליך השלישי הזה היא השימוש במחשב. "ילדים לומדים מגיל צעיר שבלחיצת כפתור מתקבלים דימויים. כלומר, כיום צריך עוד יותר להגן על זכותו של הילד לעשייה ילדית משוחררת. זו משימה ילדית קשה הרבה יותר".

סיכום המאמר נכתב בידי צוות פורטל מס"ע

קישור לריאיון עם מלכה האס וצילה גביש בעיתון "הארץ"

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?