דף פריט
29-08-2018

גזענות, זהות וחינוך

הרפז, י' (דצמבר, 2014). גזענות, זהות וחינוך. הד החינוך, פ"ט(2), 25-20.

הרצאה לחברי "עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות" של הסתדרות המורים, 21 בדצמבר 2014

תמונות (גזעניות) מחיי בית הספר

הספר של עידן ירון ושלי "תמונות מחיי בית הספר" (בקרוב יראה אור בהוצאת ספרית פועלים ומכון מופ"ת) מבוסס על תצפיות של עידן בבית ספר "ממוצע" במרכז הארץ. עידן צפה בתלמידים ובמורים, הקשיב להם ורשם. את הרשימות הוא שלח אליי, ויחד ארגנו אותן ב"תמונות טקסטואליות". ה"תמונות" מאפשרות לקוראים להתרשם מהחיים בבית הספר, מהמעשים והמחשבות של דייריו. תמצית הספר פורסמה בגיליון הד החינוך, אוגוסט 2013. פרק אחד בספר נקרא "עדתיות, לאומנות וגזענות". הנה כמה קטעים מתוכו:

"מדברות כָּ־כָּ־ה":

תלמיד: "רוב התלמידים המזרחים באים מבתים פחות משכילים, שבהם מקובלות עמדות ימניות קיצוניות. רוב התלמידים האשכנזים באים מבתים יותר משכילים, שבהם מקובלות עמדות שמאלניות. התלמידים הימנים לא מבינים בפוליטיקה ולא יכולים להביע דעות מנומקות. התלמידים השמאלנים מתעניינים בפוליטיקה ויכולים להביע דעות מבוססות".

שיחה בין תלמידים בכיתה ט' בחצר בית הספר:

תלמיד: "מבחינה חברתית, קיימות שתי קבוצות שונות: קבוצת ה'אשכנזים' מגלה התנהגות שמחה, פתוחה, מנומסת, מרוסנת ושומרת על עצמה. קבוצת ה'מזרחים' מגלה התנהגות שבורה, שיפוטית, לפעמים בריונית, זורמת, לא מוטרדת מהמחר".

תלמידה: "אני מזרחית ואני שומרת על עצמי, אל תכליל".

תלמיד: "נכון, גם אני מזרחי (מבית מרוקאי־כורדי), אבל אני בכל זאת שייך בעיקר לקבוצת האשכנזים".

תלמיד: "כשאתה בא לבית הספר אתה יודע לאיזו קבוצה תלך, עם מי תדבר בהפסקה. אנחנו התחברנו לקבוצת האשכנזים, ואנחנו נמצאים בסביבה שלהם".

תלמידה מרחיבה: "אשכנזים הם בדרך כלל שמאלנים, חכמים וחזקים בלימודים. המזרחים — ימנים, פחות חכמים ויותר חלשים. גם ההפרדה בין הכיתות החזקות והחלשות בבית הספר יוצאת ככה: הכיתות החזקות זה אשכנזים, החלשות — מזרחים. אם תסתכל מי במצוינות ומי בהקבצות הנמוכות, תראה את זה מיד. אצלנו בבנות של הכיתה יש קבוצה של מזרחיות ויש קבוצה של אשכנזיות, וזה לא מתערבב. קיים מתח מתמיד בין שתי הקבוצות. בקבוצה של המזרחיות יש כמעט רק מזרחיות, חוץ מכמה אשכנזיות שהתדרדרו במשך השנים. בקבוצה של האשכנזיות יש כאלו ממוצא אשכנזי ויש כאלו ממוצא מזרחי. באשכנזיות אנחנו שמונה חברות. המזרחיות בקבוצה שלנו אוהבות מה שהאשכנזים אוהבים; הן פשוט השתנו. המזרחיות בקבוצה שלנו — בניגוד לאשכנזיות — יכולות להיות גם ימניות, כי זה מה שהן שומעות בבית. האשכנזיות כולן שמאלניות. המזרחיות אצלנו, בניגוד למזרחיות שבקבוצה השנייה, שומעות מוזיקה מזרחית, אבל נוטות יותר לצד של האנגלית, מדברות בצורה שונה — גבוהה יותר, חכמות, טבעיות ולא מתאפרות. הבנות במזרחיות שומעות רק מוזיקה מזרחית; מדברות כָּ־כָּ־ה, כמו אהבליות; עושות את עצמן מטומטמות, סתומות; צועקות ועושות פוזות; הולכות מכות ומקללות כמו גברים; מעשנות; עושות מייק־אפ; בונות ציפורניים. גם אנחנו יכולות לדבר כָּ־כָּ־ה, לשחק מטומטמות, להיות פרֵחות, לשים איפור וללבוש חשוף — זה לא קשה; זה עניין של בחירה. אנחנו לא עושות את זה. גם אצל הבנים המצב דומה לזה שאצל הבנות: בקבוצה של האשכנזים יש כמה ילדים ממוצא מזרחי, בקבוצה של המזרחים רק מזרחים. שם כולם ימנים וגזענים".

"בגלל שאת כושית":

מורה אתיופית: "סוגיית הצבע מעסיקה אותי יום יום. רק אתמול הייתה לי חוויה קשה מאוד. יש לי תלמיד אחד ממוצא אתיופי. הוא היה מעורב בתקרית אלימה בכיתה, וגרם — שלא בכוונה — לנקע בידו של תלמיד אחר. התלמידים בכיתה כעסו על התנהגותו, ובין השאר אמרו לו 'יא שחור!'. הוא נפגע עד עמקי נשמתו, לקח את התיק, ברח הביתה ולא חזר לבית הספר. כל מה שרציתי הוא לחבק אותו. אחרי שהלך רתחתי מכעס, ובפעם הראשונה בכל שנות הוראתי הרמתי ממש את הטון. לא נפגעתי באופן אישי, אבל הזדהיתי לגמרי עם המצוקה שלו".

המורה מוסיפה: "אחרי שלוש שנים שאני מחנכת אותם, תלמידה אמרה לי, כאילו מבלי משים: 'את יודעת מה? את מגנה עליו בגלל שאת כושית'".

"מדינה זה כמו אימא":

שיחה בחצר בית הספר עם תלמידת כיתה י', ימים אחדים לאחר "יום דיאלוג": תלמידה: "היה לי ריב קשה נורא עם מורֶה על הדעות הפוליטיות שלו, שבכלל אסור לו להביע. הוא הצדיק את הערבים ואמר כל מה שעשינו להם. אני התעצבנתי, קמתי ויצאתי. היו לי דמעות בעיניים, קיללתי אותו וצעקתי עליו. כשאתה מעליל עלילות על יהודים ואתה בעצמך יהודי, זה מרתיח אותי, מוציא אותי מדעתי. התחרפנתי".

תלמידה: "הייתי מאוד נפגעת אם מורה היה מבקר את המדינה שאני כל כך אוהבת. מדינה זה כמו אימא, לא אומרים עליה דברים רעים".

עוכרי ישראל:

תלמידה בכיתה י': "אני אישית, ערבים זה דבר שאני לא יכולה לראות ולא לסבול. אני נורא גזענית. אני באתי מבית גזעני. אם יֵצא לי בצבא לירות באחד מהם, אני לא אחשוב פעמיים. אני מוכנה להרוג מישהו בידיים שלי, וזה ערבי. למדתי, בחינוך שלי, שהם החינוך שלהם להיות מחבלים, ואין אמונה בהם. אני גרה באזור של ערבים, וכל יום רואה את הישמעאלים האלה, שהם עוברים בתחנה ושורקים. אני מאחלת להם מוות.

"לפני שנה, היה הריב עם הילדה השמאלנית הזאת. הייתי מוכנה ברגע ששמעתי על זה לזרוק עליה איזה לבֵנה בראש ולהרוג אותה. היא אמרה שהם אנשים טובים, ושמגיע להם מדינה. הם הרגו חיילים, משפחות ותינוקות. כל השמאלנים לדעתי הם עוכרי ישראל. לי אישית זה נורא כואב. לאנשים האלה אין מקום במדינה שלנו — גם לערבים וגם לשמאלנים".

"ערבי גבר זה ערבי בקבר":

תלמידה לאחר סדנת הגזענות: "זה היה סתם, זה לא היה מועיל, כי כולם הפריעו ואף אחד לא הקשיב. כל חודש־חודשיים זה מתפרץ, יש ממש ריב גדול בשכבה בין ימין לשמאל, ואז זה שוכך. המנחה לא הצליח להעביר את המסר שלו. הוא ניסה להסביר איך אתיופים וכל מיני אנשים אחרים מרגישים כאשר מבטאים כלפיהם גזענות, אבל זה לא עבד. בכיתה שלנו יש הרבה תלמידים ששונאים ערבים, ואין שום דרך להשפיע על זה. יש להם כל מיני ביטויים: 'יימח שמם של כל הערבים'; 'כל הערבים ימותו'; 'כל הערבים בני זונות'; 'ערבי טוב זה ערבי מת'; 'ערבי גבר זה ערבי בקבר'. הם מתייחסים באותה צורה גם לשמאלנים: 'השמאלנים הם ערבים'; 'יימח שמם של כל השמאלנים'. מדברים אתם, אבל הם לא מקשיבים. פעם אחת אמרתי להם — לכל הכיתה — שדעה גזענית זו דעה טיפשה, והם כמעט הרביצו לי. אם אני אומרת להם, 'איך אתם יכולים לשנוא ערבים רק בגלל שהם ערבים, כמו שעשו ליהודים בשואה?', הם אומרים לי: 'אל תשווי את זה לשואה; את בכלל לא יכולה להשוות, כי השואה זה היה ממש גרוע, זה ברמה אחרת'. אין סיכוי שהם ישנו דעה. בית הספר לא יכול להגיד להם מה לחשוב. הם באים כך מהבית, ומאז שהם ילדים קטנים ההורים שלהם אומרים להם את זה. כשהם יגדלו ויתבגרו קצת, חלקם לפחות יבינו שזה לא נכון וחלקם יישארו בטיפשותם. בינתיים, הם סתם זורקים משפטים שהם לא מבינים".

תלמידה נוספת מצטרפת ואומרת: "זה לא היה משמעותי; ממש משעמם. אני לא חושבת שהסדנאות האלו עושות טוב, כי לכל אחת יש את הדעות שלה והן לא משתנות. המנחה כל הזמן צעק עליי ואמר לי שמה שאני אומרת זה לא טוב. היה קטע שהגענו ליהודים וערבים. הוא שמאלני כנראה. אמרתי שרוב הסיכויים שאם ידקרו אותי ברחוב זה יהיה ערבי ולא יהודי, והוא אמר שאני ממש לא צודקת. הוא פשוט ירד עליי. הרגשתי שלא נתנו לי לדבר, שהוא כל הזמן חסם אותי. זה ממש מעצבן, כי הוא אוהב ערבים. אם הוא בא להרצות לנו על גזענות, הוא צריך להיות ניטרלי".

גזענות וזהות

גזענות היא עמדה המייחסת תכונות שליליות לאנשים מתוקף השתייכותם לקבוצה כלשהי, מצדדת בהטלת מגבלות עליהם ולעתים אף בהריגתם. המעבר מייחוס תכונות שליליות לצידוד בצעדים מעשיים אינו אוטומטי; יש כאן קפיצה קטנה הנעשית באקלים מתאים. כאשר אדם טוען שהתכונות השליליות עוברות בדם או בגֵנים או בגזע, הוא גזען במובן המילולי של המושג. היום, לאחר הנאציזם, אנשים אינם ממהרים לייחס תכונות לגזע, אלא יותר לעם, לתרבות או לגורמים אחרים. כך או כך, התכונות השליליות שגזענים מייחסים לחברי קבוצה מסוימת מהותיות ויציבות מאוד, ולכן מקורן לא ממש חשוב.

מה שכן חשוב, בעיקר למחנכים, הוא להבין את מקורה של העמדה הגזענית עצמה. באופן פרדוקסלי למדי, המהלך הגזעני — ייחוס תכונות שליליות עמוקות, מהותיות, ובלתי ניתנות לשינוי לקבוצה אנושית מסוימת — נכון במידה רבה לגבי הגזענים עצמם: לאנשים בעלי עמדה גזענית יש תכונות שליליות, עמוקות ויציבות שלא קל לשנות אותן; הן חלק מהזהות שלהם.

גזענות, כפי שהראה סארטר בחיבורו הידוע "הרהורים על השאלה היהודית", אינה דעה — דעה אחת מני רבות שיש לאדם על עניינים שונים בעולם, כשם שיש לו למשל דעה על מכוניות יפניות או סרטים הוליוודיים. גזענות היא עמדה — עמדה המוּנעת בידי רגשות עמוקים. הגזען אינו מייחס תכונות לאנשים מקבוצות שונות — לאומיות, דתיות, עדתיות, גזעיות וכו' — מתוך דחף מדעי להבחין ולאבחן, אלא כדי לתדלק ולתחזק את הרגשות השליליים שלו ביחס לאותה קבוצה. ביסוד ההכללות הגזעניות שלו עומד סבך רגשות, אמביוולנטיים בדרך כלל — שנאה, פחד, אשמה, קנאה, תשוקה ועוד.

האנטישמי, למשל, שונא יהודים לא משום שיש להם תכונות שליליות מסוימות, אלא להפך; ליהודים יש תכונות שליליות מסוימות משום שהאנטישמי שונא אותם. רגש השנאה — המנוע החזק ביותר של הגזענות — מכונן את האנשים השנואים כבעלי תכונות שליליות מהותיות. רגש השנאה שונה, למשל, מרגש הכעס. הכעס נותן סיכוי — "אם תשתפר, נפסיק לכעוס עליך"; השנאה אינה נותנת סיכוי, משום שהיא מכוננת את מהותם — הקבועה, הבלתי ניתנת לשינוי — של האנשים השנואים. עם זאת שנאה, כמו כל רגש אחר, אינה רגש פשוט או חד־ממדי; היא מוּזנת גם בידי משיכה כלשהי לאנשים השנואים — מה שמעצים ומסבך אותה.

הטענה שרגשות מניעים גזענות ומכוננים את המושאים שלהם אינה מבטלת את זיקתה של הגזענות למציאות. גזענות אינה פנטזיה או פסיכוזה. לגזען הנורמטיבי יש לכאורה סיבות מציאותיות: התנהגותה של קבוצה מסוימת, או עצם קיומה, "מצדיקה" את העמדה הגזענית שלו. האנטישמיות, למשל, לא הייתה שנאת יהודים תלושה מהמציאות. משהו בקיום היהודי ובהתנהגותם של היהודים ערער את שיווי המשקל הנפשי של הלאומים שבתוכם הם ישבו. (הרצל אמר על האנטישמים "אני מבין אותם". הגדרה סרקסטית של אנטישמיות אומרת ש"אנטישמיות היא שנאת יהודים יותר מכפי שצריך".) התנהגותם של הערבים, בעיקר של הפלסטינים, מחזקת את עמדתו של הגזען היהודי ומספקת לה חומרי תבערה. אבל אין גורם מציאותי לגזענות — אין עובדות בעולם שמפיקות, או צריכות להפיק, עמדה גזענית. הגזען מגיע ל"עובדות" כשהוא מצויד כבר בעמדה גזענית ומפרש אותן בהתאם. בתודעתו הדוגמטית עמדתו נובעת מהעובדות, ולא להפך.

העמדה הגזענית אינה עמדה נקודתית — ביחס ליהודים, לערבים או לקולקטיב אחר; וכאשר, למשל, מזכירים "ערבים" לגזען יהודי הוא מתרתח ואחר כך שב לענייניו, שבהם הוא אדם הגון והגיוני. העמדה הגזענית כרוכה במערך של אמונות, ערכים ורגשות המכוננים את זהותו של הגזען. זהות היא מערך אמונות, ערכים ורגשות שאדם מזוהה אתו. היא מתהווה בתהליך מוקדם של הזדהויות ראשוניות — עם הורים, אחים ו"אחרים משמעותיים" נוספים ומעוגנת בלא מודע. ערעור שלה, גם ערעור קטן, עלול להיתפש כערעור ישותי ולגרור תגובה תוקפנית. אם תגידו לגזען יהודי שלפלסטינים יש "קייס" או שהם מוכנים לפשרה היסטורית, הוא עלול להתפרץ או לנתק מגע. (ירמיהו יובל מדבר בספרו "האנוסים" על "יצרי זהות".)

אבל צריך להישמר מפני עמדה גזענית ביחס לגזען עצמו, ולא לייחס לו תכונה אישיותית מולדת, מעין בלוטה המפרישה התנהגויות גזעניות בנסיבות מסוימות. גזענות היא תכונה נרכשת שאדם צריך לאשר ולתחזק. כאשר הוא יחדל מכך, התכונה תיעלם. אך חרף הווייתה הסובייקטיבית, הגזענות היא עמדה עמוקה מאוד הנוגעת לזהותו של אדם. לא קל לשנות אותה.

דינמיקה של גזענות

בספר של עידן ירון ושלי "תמונות מחיי בית הספר" מופיעות עמדות גזעניות ספציפיות של תלמידים, עמדות בעלות מושאים שונים ומטענים רגשיים שונים. העמדות הללו תלויות זו בזו ונוגעות לזהותם של הגזענים הצעירים. אלה עמדות גזעניות בהתהוות. הן משקפות את העמדות הגזעניות המגובשות יותר של המבוגרים.

הקטגוריות "מזרחים" ו"אשכנזים", התברר לנו, אינן קטגוריות קשוחות, קטגוריות עדתיות תלויות ארצות מוצא, אלא קטגוריות פסיכו־תרבותיות גמישות יחסית. "מזרחיוּת" ו"אשכנזיוּת" הן שמות קוד למקבץ תכונות מסוים; אם יש לך אותו, אתה "מזרחי" או "אשכנזי", ללא קשר לארץ המוצא שלך או של משפחתך. אם, למשל, תלמיד ממשפחה מזרחית מאמץ "תכונות אשכנזיות", הוא ייחשב לאשכנזי; אולי לא אשכנזי "טהור", אבל אשכנזי "מומר", "משתכנז". המעבר מ"אשכנזיות" ל"מזרחיות" נחשב בעיני התלמידים שדיברנו אִתם להידרדרות, והמעבר ההפוך — להישג, אם כי הישג חמצמץ, שיש בו טעם של בגידה או ויתור על "אותנטיות". תלמידים אשכנזים, לפי האבחון של תלמידים בספר שלנו, הם חכמים, מנומקים, מאופקים, חרוצים — ושמאלנים; תלמידים מזרחים הם פחות חכמים, לא מנומקים, זורמים, בריונים — וימנים. יש להם, בעיקר בעיני עצמם, גם תכונות חיוביות, "קוּליות", שהן בעיקרן תכונות של התרסה: "מאתנו כולם פוחדים; אף אחד לא יכול עלינו".

תלמידים מזרחים, על פי עדותם שלהם, הם גזענים — בעיקר ביחס לערבים. הגזענות שלהם כלפי ערבים אינה מנותקת וממוקדת, ונראה שהיא תלויה בגזענות שלהם כלפי האשכנזים וכלפי עצמם. תלמידים מזרחים רוצים להיות חכמים וחרוצים כמו האשכנזים המצליחנים. אלה שמצליחים בכך — "משתכנזים"; אלה שלא — מתנחמים בגזענות עצמית: יש להם "תכונות מזרחיות" בלתי ניתנות לשינוי. צריך לקבל אותן ולהפיק מהן כמה יתרונות.

הגזענות העצמית של תלמידים מזרחים המופיעים בספר שלנו מושלכת כנראה על הערבים: התלמידים המזרחים מבקשים להיפטר מ"תכונות מזרחיות", כלומר "תכונות ערביות", שמכשילות אותם ואינן מאפשרות להם להצליח בלימודים ובחיים. בשנאת הערבים שלהם יש לא מעט שנאה עצמית; הערבים מייצגים תכונות שהם שונאים בעצמם (אך, בלשונו של לקאן, "מתענגים" עליהן).

תלמידים מזרחים שונאים את "התכונות המזרחיות־ערביות" שלהם לא רק משום שהן מכשילות אותם בבית הספר ועלולות להכשיל אותם מאוחר יותר במסלול הקידום המקצועי, אלא גם משום שהן מקשות עליהם להתקבל למועדון הפטריוטיזם הציוני כפי שנבנה על ידי מנהיגי הציונות האשכנזים. להיות פטריוט ציוני זה להיבדל מהערבים, לכונן אותם כאויב המוחלט של המפעל הציוני. אבל בעוד שהמזרחים מבקשים להיכנס למועדון הפטריוטיזם הציוני־אשכנזי על גבי הכרטיס של "שנאת ערבים", האשכנזים — "השמאלנים" שבהם — נעשו פתאום "פוסט־ציונים" ו"אוהבי ערבים".

כשם ש"שנאת ערבים" של המזרחים היא גם התרסה כלפי האשכנזים "השמאלנים", כך "אהבת הערבים" של האשכנזים "השמאלנים" היא גם התרסה כלפי המזרחים. "אהבת הערבים" מוטחת במזרחים על ידי האשכנזים "השמאלנים" בלא מעט טינה; יש להם חשבון עם "האספסוף המזרחי" שלקח להם את המדינה ב־1977. ב"אהבת הערבים" של השמאל האשכנזי (ובזו של ילדיו שנציגות שלהם פגשנו בבית הספר) יש מאמץ רווי טינה להיבדל מהמזרחים.

אבל "אהבת הערבים" של השמאל האשכנזי ושל ילדיו היא אהבה "נאורה", ליברלית, כלומר אהבה עקרונית ומופשטת — אהבה נטולת אהבה. "אהבת הערבים" של האשכנזים "השמאלנים" דורשת לתת לערבים שוויון זכויות מלא, אפילו ללכת לקראת "מדינת כל אזרחיה", אבל היא אינה מחבבת ערבים, היא בקושי מכירה אותם — ואינה רוצה להכיר אותם. ייתכן שזהו אחד המניעים של האשכנזים "השמאלנים" לתמוך ב"שתי מדינות לשני עמים" — להרחיק מאפיינים ערביים משדה הראייה שלהם ולכונן מדינה אירופית מתוקנת. מאפיינים של תרבות ערבית־מזרחית מאיימים על הזהות האשכנזית.

מבחינת האשכנזים "השמאלנים", לגזענות הבוטה של המזרחים ושל מגזרים אחרים יש יתרון חשוב: היא פוטרת אותם מבירור הגזענות שלהם עצמם ביחס למזרחים ולערבים ומסייעת להם לשמור על דימוי עצמי נאור ומתקדם. ליד הימין, על הגזענות הצעקנית שלו, מצפונו של השמאל שקט. גם תלמידים אשכנזים "שמאלנים" שפגשנו בבית הספר משתבחים במצפון נקי וב"אהבת אדם באשר הוא אדם".

לעומתם, מזרחים שאינם מרשים לשנאה עצמית להתגבר עליהם ואינם נכנעים למבט האשכנזי, כלומר מזרחים שאינם גזענים, מתחברים לערבים על בסיס זיקה אנושית ישירה (מה שלא מפריע לחלק מהם להחזיק בעמדה גזענית — הערבי "שלהם" הוא "מקרה מיוחד"). למזרחים ולערבים יש שפה משותפת — גם אם נשכחת. לשפה משותפת זו יש פוטנציאל לקרב בין העמים ולנטרל עמדות גזעניות הדדיות, אבל בינתיים היא פועלת בצורה הפוכה: הדמיון בין היהודי המזרחי לערבי מאיימת על זהותו של היהודי המזרחי, והוא מגן על עצמו באמצעות עמדה גזענית.

גם לגזענות היהודית כלפי היהודים האתיופים יש ממד עומק זהותי. על פני השטח זו תגובה טבעית של הירתעות חולפת מפני בעלי מראה שונה. אבל בעומק יש זעזוע זהותי: אם גם האתיופי השונה והזר כל כך הוא יהודי, אז מה עם הזהות היהודית שלי? היא נעשית פתאום חידתית, מקרית ומאוימת. איום זהותי מעורר תגובה גזענית.

ועוד בעניין זהותו של הגזען: אנשים רציונלים עומדים חסרי אונים לעומתה. "התלמידים הימנים הגזענים לא מבינים בפוליטיקה ולא יכולים להביע דעות מנומקות", מאבחן תלמיד אחד. אבל יותר מזה: הגזענים פוחדים מפני עצם ההנמקה, מאוימים מן הגישה הרציונלית. הרציונליות, המבוססת על היגיון ועובדות, היא אוניברסלית. גם שוודים, פולנים וערבים יכולים להיות רציונלים. לכן אנשים רציונלים הם חסרי זהות לאומית עמוקה, "אמיתית". לגזען יש זהות לאומית "אמיתית", זהות שאינה זקוקה להנמקה; הנמקה רק מחלישה אותה וחופרת תחתיה. הגזען חי את הזהות הלאומית שלו, הוא לא צריך לנמק אותה. לכן ניסיונות של מורים לטפל בגזענות של תלמידים באופן רציונלי — ניסיונות המתוארים בספר שלנו — נדחים על הסף כעוד גילוי של "שמאלנות". אך לפני שנעבור למורים ולהוראה, חמש הערות:

1. הטענה שהגזענות של מזרחים היא תוצר של השלכה — הם משליכים על הערבי את השנאה העצמית שלהם — קצת פשטנית (למרות שהיא ממש מתבקשת מהדברים שהתלמידים אמרו לנו). לגזענות של מזרחים יש סיבות נוספות, למשל "העברה בין־דורית" של חשבון היסטורי: היהודים בארצות ערביות היו מיעוט מדוכא, ואלה ש"הרגישו בבית" נבגדו לאחר הקמת מדינת ישראל, גורשו באכזריות והיו לפליטים — במדינת ישראל. ויש גם "חיכוך מעמדי": מבחינת מעמדם הכלכלי־חברתי, חלק מהמזרחים נמצא מתחת לאשכנזים אך מעל לערבים — מה שגורם למתח מעמדי ולרגשות שליליים (כמה מגילויי הגזענות שפרצו בשנה האחרונה נובעים מן העובדה שערביי ישראל דווקא משתלבים בחברה הישראלית ו"חודרים" למקצועות יוקרתיים. כל ביקור בבית חולים שעובדים בו רופאים ערבים מאתגר את הגזענות היהודית).

2. הגזענות המזרחית אינה המנוע החזק ביותר של הגזענות היהודית כלפי הערבים. המנוע החזק ביותר שלה כיום הוא הגזענות בחסדי שמים, גזענות של דתיים לאומיים וחרדים. לכל מגזר דתי יש גרסה גזענית טיפוסית המעוגנת בתיאולוגיה עתיקה וחדשה. הגזענות החרדית גולמית ונטולת עכבות; "שנאת עמלק" ישירה וגלויה. תלמידים דתיים אינם מופיעים בספר שלנו, לכן איני מתייחס אליהם, אך עמדותיהם הגזעניות צריכות מחקר דחוף — הן יעצבו במידה רבה את החברה שלנו בעתיד הקרוב.

3. גם לגזענות של הערבים אזרחי מדינת ישראל אינני מתייחס. אף שהם חיים לצד החברה היהודית או בתוכה, תפישתם את היהודים בכלל והיהודים הישראלים בפרט רוויית גזענות. אבל אין דין גזענות של המיעוט (הערבי) כדין גזענות של הרוב (היהודי).

4. מנוע אחר, נבזי במיוחד, של הגזענות היהודית הוא ההנהגה הפוליטית. חברי ממשלה וחברי כנסת מעוררים רגשות גזעניים עממיים ו"עושים עליהם קופה" כדי להאריך את הקדנציות שלהם. בעצם הפוליטיקאים (ומנהיגים אחרים) אינם מנוע של גזענות, אלא המפתח שלו. הגזענים זקוקים לאישור מההנהגה כדי להתניע את הגזענות שלהם — והם מקבלים אותו.

5. וכן, אני ער לעובדה שכיום, לאחר שלושה עשורים של "תקינות פוליטית", כל הכללה על קבוצה אנושית חשודה מיד בגזענות — ובצדק. ההכללות האלה דרושות לי כדי להמליץ על פדגוגיה המסוגלת לנטרל את הנטייה להכליל הכללות גזעניות, נטייה שאולי (או ודאי) גם אני חוטא בה.

אסטרטגיה פדגוגית עקיפה

 לא כל הבעת דעה גזענית מעידה על עמדה גזענית זהותית. אנשים קולטים דעות גזעניות מהאוויר (הרווי) וממחזרים אותן. לעתים הם מוֹעדים לדעה גזענית וחוזרים בהם. במקרה כזה, של גזענות שטחית, זמנית, ללא משים — גזענות כדעה — אסטרטגיה פדגוגית ישירה עשויה לעבוד. המורה יכול להציג נקודת מבט שונה, עובדות חדשות, מהלך מחשבה אחר, ותלמידים עשויים להשתכנע או לחשוב מחדש על דעתם. אבל כאשר הגזענות עמוקה, טעונה ומכוּונת — גזענות כעמדה — צריך אסטרטגיה אחרת, עקיפה; כאן מדובר על זהות — ובזהות לא נוגעים ישירוֹת. כאשר נוגעים בזהותם של תלמידים באופן ישיר, ועוד במטרה לשנות אותה, הם מגיבים בתוקפנות. לעתים כאשר תלמידים צועקים בשיעור "מוות לערבים!" הם מתכוונים גם ל"מוות למורה!" ("השמאלני") שמנסה לשנות את העמדה הזהותית שלהם.

ייתכן שזו הייתה הטעות האסטרטגית־פדגוגית של המורה אדם ורטה ביחסו לתלמידתו ספיר סבח: הוא שלל במישרין את עמדתה הגזענית־זהותית, הציג נקודת מבט שונה ועובדות אחרות ואחר כך, כשזה לא הצליח, השתמש ב"נשק יום הדין" — אירוניה; כמה הערות אירוניות על עמדתה של סבח (ושל הוריה ואנשים אחרים שהיא מזדהה אתם) "פוצצו" אותה והתניעו את הפּרשה.

מה מורים (המוכנים לכך. למורים רבים יש עמדה גזענית) יכולים לעשות כדי להשפיע על עמדה גזענית־זהותית של תלמידים ולהחליף אותה בהדרגה בעמדה זהותית אחרת — ביקורתית, ספקנית, סובלנית, פתוחה?

כמה מהלכים: קודם כול, אמפתיה. נסו להבין ולקבל תלמידים למרות עמדתם הגזענית המקוממת. הם זקוקים להרבה אישור ותמיכה כדי שיהיו מוכנים לגעת בעמדה הזהותית שלהם. כאשר אתם מגלים אמפתיה לתלמידים גזענים, אינכם מועלים בתפקידכם כאזרחים הגונים שחובתם למגר גזענות בכל מקום ואתר, משום שבכיתה אינכם אזרחים, אלא מורים ומחנכים. עליכם להשפיע על עמדותיהם של תלמידים, והדרך היחידה לעשות זאת היא להבין ולקבל אותם — ולא רק כמהלך טקטי, אלא באמת. גזענות נובעת בדרך כלל ממצוקה, וצריך להבין אותה. וכיוון שעמדה גזענית נובעת מהזדהות ראשונית עם עמדה גזענית של המשפחה והקהילה, ויתור עליה הוא ויתור חלקי עליהן; שינוי עמדה כרוך לעתים בהתנכרות לאנשים הקרובים אלייך ביותר, ולעתים לעצמך. (מורה חייל שלח לי מייל: "תלמיד בפנימייה שבה אני עובד הביע דעות גזעניות נוראיות על הערבים. ניסיתי לשנות את עמדתו וגייסתי את מיטב הנימוקים. אבל התלמיד רק התחזק בעמדתו. פתאום ניגש אליו תלמיד אחר, חבר שלו, ואמר לו: 'יאללה עזוב אותך, יניב, איזה שטויות אתה מדבר, כל הערבים אותו דבר... למה מה, אנחנו אותו דבר?'. החבר הלך והתלמיד נותר המום, אפשר היה לשמוע שהעמדה הגזענית שלו נסדקת. הטיעונים המתוחכמים שלי לא עבדו, אבל משפט בסיסי אחד מחבר — חבר ולא 'מחנך' — עבד".)

דבר שני, קור רוח. לא לפחד מהתבטאויות גזעניות של תלמידים, לא לחמוק מהן למערך השיעור "כדי להספיק את החומר". כאשר תלמידים צועקים "מוות לערבים!" צריך לעמוד מולם ולהיות אִתם. הם קוראים לכם והם רוצים שתגיבו. אז תגיבו! לא בסילוק מהכיתה ולא בהטפה נרגשת; דונו אִתם בקריאה הזאת, נסו לברר את תוכנה ומה עומד ביסודה — פחד, נקמה, שנאה, אשמה, דעות, השקפת עולם, וגם רצון לעצבן אתכם ולהכיר אתכם מעבר למסך של מערכי השיעור, וגם, אולי, בקשה ש"תורידו" אותם מהקריאה הנתעבת הזאת (שהיא ביסודה אמצעי מאגי להתגבר על אימה וחוסר אונים). ואל תביאו להם שלל נימוקים נגד העמדות הגזעניות שלהם; תנו להם להתבטא, ואחר כך טפלו, ללא להיטות יתר — באדישות תכליתית — בהיגדים הגזעניים שלהם. (מורה להיסטוריה סיפר לי שתלמידה אחת בכיתה י"א שאלה אותו לפני תחילת השיעור אם זה נכון שהוא שמאלני. "היא שאלה את זה בלחש, כאילו שאלה אם אני הומו". המורה ביקש ממנה להציג לו את השאלה לפני כל הכיתה. אחר כך הוא שאל את התלמידים מה זה "שמאלני" ומה זה "ימני", סיפק להם ידע — "לא היה להם מושג כמעט מה אומרים השמות האלה" — ושאל מה דעתם על כל השקפה ומדוע.)

דבר שלישי, כנות. אל תנסו להשפיע על עמדותיהם של התלמידים באמצעות מניפולציות חשאיות. תגידו להם שאתם מתנגדים לעמדות גזעניות בכלל ושלהם בפרט ושאתם מקווים שגם הם יתנגדו להן. כאשר הם ידעו מהי עמדתכם הם יפסיקו לחשוד בכם ולעמוד על המשמר. (המורה הזה אמר בסוף השיעור שהוא נוטה לצד השמאלי של המפה האידאולוגית־פוליטית, ושאל את אותה תלמידה מה דעתה על כך.)

דבר רביעי, התמדה ורציפות. אל תחכו ל"שעת מחנך" או ל"יום דיאלוג", ואל תִבנו על סדנאות של עמותות למיניהן (דרכו של בית הספר לברוח מאחריות). אתם מחנכים נגד גזענות כל הזמן — גם כאשר אתם מלמדים סיפור קצר או אירוע היסטורי, וגם פרק בביולוגיה או בפיזיקה. ההוראה אינה העברת ידע; ההוראה היא חינוך באמצעות ידע. כאשר אתם מלמדים ידע כלשהו או מבנים ידע באמצעות דיון עם תלמידים, שאלו את עצמכם אילו ערכים אתם רוצים להטמיע, מהו היסוד החינוכי של השיעור וכיצד הוא מקדם את התלמידים לעמדה ביקורתית ומושכלת יותר.

דבר חמישי, שימוש בכלים אפקטיביים לא קונבנציונליים. למשל קולנוע: עשו שיעורי קולנוע — כל שיעור סרט ושיחה. יש הרבה סרטים נוגדי גזענות אפקטיביים מאוד. למשל, "אמריקה X", "הנחשול" (בגרסאות האמריקאית והגרמנית) ועוד; וקרוב אלינו — "מאחורי הסורגים", "אוונטי פופולו" ועוד. ביוטיוב יש לא מעט סרטים קצרים (ראו למשל "זרים") היכולים לעורר דיון פורה. אתם יכולים גם להזמין לכיתה מרצים אורחים — נפגעי גזענות או מומחים בתחום. בשלב מתקדם אתם יכולים לקחת את הכיתה לאתר רלוונטי, למשל להפגנה נגד גזענות או למסגד שהוצת בידי "תג מחיר" (אפשר גם להיפגש עם תלמידים ערבים, אבל פגישות כאלה, כאשר לא נערכים אליהן כראוי, מבססות דעות קדומות הדדיות). מהלכים כאלה לא יגרמו לתלמידים גזענים לחזור בתשובה, אבל הם עשויים להרעיל את התשוקה הגזענית שלהם ("הרפלקסיה מרעילה את התשוקה", כתב סארטר).

את כל זה ועוד אפשר ורצוי לעשות בבית הספר המצוי, ומורים נחושים עושים זאת. אבל הגזענות בחברה הישראלית ובבתי הספר הגיעה לרמה כזאת שאי אפשר להשאירה ליוזמתם של מורים יחידים בכיתות בודדות. אם בית הספר רוצה להשפיע על עמדותיהם של התלמידים, עליו לשנות אוריינטציה אידאולוגית־פדגוגית ולהפוך מבית ספר של סוציאליזציה — בית ספר שמטרתו לחברת את התלמידים באמצעות הקניית הרגלים, ידע ומיומנויות הדרושים לאזרחות ולעבודה צייתניות ויעילות — לבית ספר של אקולטורציה ביקורתית, בית ספר שמטרתו להשפיע על עמדותיהם של התלמידים ברוח תרבות מועדפת: תרבות הומניסטית ופלורליסטית, תרבות פתוחה וביקורתית. בית ספר כזה מגייס את כל היסודות שלו — את תכנית הלימודים, דפוס ההוראה, שיטת ההערכה, המבנה הארגוני, האקלים, המבנה הפיזי והציוד — למטרה אחת: חינוך תלמידים המסוגלים ונוטים לחשיבה ביקורתית (לא כמערך מיומנויות, אלא כיכולת וכנטייה לראות סוגיות טעונות לפחות משתי נקודות מבט), לחשיבה הגיונית, לחשיבה עצמאית, לספקנות, לפתיחות, לסובלנות, למודעות וליכולות ונטיות נוספות הנובעות מעמדה זהותית הומניסטית והומנית הסולדת מפני כל גילוי של גזענות.

מה דעתך?

    תודה על המאמר.מצטרפת לשבחים.חשוב מענין ופותח תקווה בנושא כאוב.

    פורסמה ב 07/06/2015 ע״י הדס זריז רון

    מאמר נפלא וחשוב מאין כמוהו. יישר כוח ותודה!

    פורסמה ב 06/06/2015 ע״י ענת ישראלי
    מה דעתך?