דף פריט
29-08-2018

אנחנו לא מקבלים את הנוסחה שבדרום תל-אביב אי-אפשר להצליח

גלילי, ת' (יוני, 2015). "אנחנו לא מקבלים את הנוסחה שבדרום תל-אביב אי-אפשר להצליח". שיעור חופשי, 114, 15-10.

כשסמדר מורס, מנהלת בית הספר היסודי "נופים" בתל אביב, הגיעה אליו לפני חמש שנים, בית הספר הממוקם בלב שכונה בדרום תל אביב היה רחוק מלהיות מוסד חינוכי מצליח כפי שהוא היום. "קיבלתי בית ספר 'אדום'", אומרת מורס, ופניה מרצינות. "כל בית ספר נמדד על פי פרמטרים שונים כמו האקלים הבית-ספרי, ההישגים שלו ועוד. בנופים, המדדים האלה היו הרבה מתחת לממוצע הארצי – וזה היה מדאיג". זאת, היא ממהרת להסביר, לא רק בגלל ההישגים הנמוכים, אלא בעיקר בגלל האקלים הבית-ספרי – הקשור למערכות היחסים בתוך בית ספר ולאווירה בו. האקלים של כל בית ספר נוצר מהטמעה של ערכים ומעבודה על היחסים בין התלמידים ואנשי הצוות. המדידה של האקלים בבית הספר נעשית במבחני המיצ"ב, באמצעות שאלון שעליו עונים מורים ותלמידים. השאלות נוגעות לאירועי אלימות, תקשורת בינאישית ורווחת התלמידים. "ניקוד נמוך לאקלים בית-ספרי פירושו אירועי אלימות. זה גם אומר שילדים לא מאושרים בבית הספר. שהאווירה קשה", אומרת מורס.

מאז, בהנהגתה, עבר נופים שינויים רבים ומשמעותיים. בראש ובראשונה, הצוות התחלף ברובו הגדול. מורות צעירות החלו לאייש את המשרות שהתפנו. התפישה החינוכית השתנתה, והמורות הוותיקות החלו להדריך ולחנוך את הצעירות. מפלס שביעות הרצון עלה. התוצאות לא איחרו לבוא, ונופים רשם לזכותו הישג כביר: הוא עובר את הממוצע הארצי בנתוני האקלים, והישגיו הכוללים במקצועות הלימוד גבוהים מהממוצע. כך למשל, במתמטיקה, בית הספר היה בעשירון 4, וכיום הוא בעשירון 10. בשפה, בית הספר קיבל ציון 6 – לאחר שבעבר הגיע לסף נמוך מאוד: ציון 1.

איך קרה הפלא? בעיקר בזכות עבודה קשה, שנלווה לה תהליך מרתק של העצמת הצוות החינוכי. מורס מתייחסת אל המורות כמשאב העיקרי של בית הספר. "הראייה שלי היא הוליסטית. אני לא מחפשת מורות, אלא בני אדם. אני מחפשת במורה מכלול של תפישות, גישות, יכולת, תקשורת, רגישות ואמפתיה. אני מאמינה שמי שיש לו את התמהיל הנכון, יש לו כלים להשפיע על אישיות של ילד ולשנות את ה'מודלינג' שלו – האופן שבו הוא מתנהל, ולהפוך ילד להיות אזרח טוב יותר".

מורס לא הולכת סחור סחור. "אני שואלת מורות חדשות: 'כשאת פוגשת ילד שמגיע ממשפחה מורכבת והוא נתון במצב מסוים. איך את פועלת?'. אני דורשת מהמורות שלי להיות מסוגלות לראות את האדם האחר. להבין שהוא זקוק לאמפתיה. אני אנסה לזהות אם המורה יכולה להרגיש את הכאב או המצוקה. זה מעניין שבאמצעות דוגמאות כאלה אפשר לזהות את הגישה של המורה, ולגעת גם בחלקים רגשיים, ולא רק מילוליים. לגעת לא רק בטקסט הגלוי, אלא גם בזה הסמוי".

השנה זכה נופים בפרס ארצי על פיתוח הדגם לליווי וקליטה של מורים חדשים. לחשיבות שמייחסת מורס לצוות שלה יש משמעות יתרה בבית ספר כמו זה, הממוקם בלבה של אוכלוסייה מגוונת: ישראלים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, עולים מרוסיה ופליטים ומהגרי עבודה. לא מדובר בניסיון הראשון של מורס בבית ספר מאתגר שכזה. לפני נופים היא ניהלה במשך עשור את האולפן של ביאליק-רוגוזין ואף היתה בצוות ההנהלה של בית הספר, שהיה לאי של שפיות לילדים שרובם פליטים ומהגרי עבודה וחלקם על סף גירוש. לדבריה, היא למדה שם את החשיבות של האצלת סמכויות ועד כמה קריטי היחס של אנשי הצוות לחיי הילדים ולהצלחתם להשתלב וללמוד.

"עבדתי 11 שנה בביאליק-רוגוזין כמחנכת וכמנהלת האולפן העירוני בבית הספר, ולמדתי שם הרבה", היא מספרת. "בביאליק רוגוזין הכרתי מקרוב סיפורים מורכבים מאוד. היית צריך לראות תמונה מלאה. לא יכולת לחנך אם לא ראית את הילד ומשפחתו. היתה לי חשיפה גדולה לחינוך על כל ההיבטים שלו – מערכת רווחה, גורמים טיפוליים ויועצים. ואתה לא יכולת להגיד שאתה עוסק רק בהיבט הלימודי, אין הפרדה. אני חושבת שמנהל לא יכול לעשות שינוי בבית ספר לבדו. בשביל זה הוא צריך צוות איכותי ומשמעותי שצועד יחד אתו ומטמיע את השינוי".

היחד הזה מתבטא בדאגה של מורס לרווחת המורים שלה וגם לרווחת התלמידים, שני צדדים של אותו מטבע. דגם החונכות שמעניקות המורות הוותיקות לצעירות מהן, שעליו קיבל בית הספר את הפרס, קשור לרווחה הזו. "כבר בתקופת החופש הגדול, מוצמדת לכל מורה חדשה מורה ותיקה שמלווה אותה מבחינה פדגוגית ורגשית", מסבירה מורס. לאורך שנת הלימודים הן נפגשות במשך שעה בשבוע (שעה "צבועה" במערכת, כלומר חלק ממערכת השעות). המורה החדשה משתתפת גם בפגישות סדירות עם היועצת, שמדריכה אותה בין השאר גם איך להתנהל עם תלמידים שבאים ממשפחות המאופיינות במורכבות רגשית.

תפישת הניהול שלה היא פרי התובנות שלה מחייה האישיים, אומרת מורס. "הכל מתחיל מתהליכים פנימיים. אני עצמי עברתי שינויים כמורה ואדם. ורק אחר כך התחלתי לדחוף לשינוי חינוכי". הרווחה הרגשית והפנימית של המורות היא אחד הנושאים החשובים ביותר עבורה. "אני מאמינה שאם התקשורת של המורות בינן לבין עצמן תהיה טובה יותר, הקשר שלהן לתלמיד יהיה קרוב יותר. אם המורה תוכל לדבר על מה שקשה לה, גם התלמיד יוכל לדבר על זה. התהליכים שעוברים המורות והתלמידים הם מקבילים".

"נרקם בבית הספר מערך חניכה לא שגרתי", אומרת מרגלית מישל שכטר, אחת המורות הוותיקות בבית הספר ורכזת המתמטיקה. "כשאני יושבת עם מורות, אנחנו לא מדברות על מספרים, אלא על דילמות שונות – משהו שקרה עם הורה, עם תלמיד או עם שניהם. כשהייתי מורה צעירה סמכתי בעיקר על החושים שלי. זה לא היה קל".

"את יודעת שישמעו אותך", מסכימה רותם מזרחי קרמן, מורה בשנתה הראשונה במערכת ומחנכת כיתה ה' בנופים. "לפעמים קורה שאת טעונה, שאת תוהה מה נכון לעשות בסיטואציה מסוימת, או שפעלת כבר ונשארת בתחושה שאולי לא טיפלת כראוי בבעיה. וזה דחוף הרבה יותר מתכני הלימוד. אבל אחרי פגישה עם המורה החונכת, ואחרי שהידקנו את התחושות – אני פנויה ללמידה. האפשרות להתייעץ יוצרת סביבה בטוחה, ומעבירה את המסר שזה בסדר לצמוח מחולשות", היא מוסיפה.

מודל החונכות שהוטמע בנופים מבוסס על מעין משולש שבקודקודו מורה ותיקה, המלווה שתי מורות מאותה שכבה. למשל שתי מחנכות של ג' או ד'. בפגישות עם המורה הוותיקה, המורות החדשות מציפות את הקשיים, מדברות על הכישלונות וההצלחות ומקבלות כלים לדיאלוג בין מורה לתלמיד. הדיון בקשיים שהן חוות מונע הצטברות של תסכול ומתח. מורס מסבירה, למשל, מה קורה כאשר מורה נפגשת עם תלמיד שיש לו קושי בבית. "המורה מוצפת", היא מפרטת. "היא בעצם בחורה צעירה בראשית דרכה. זה יוצר מתח גבוה מבחינה רגשית. איך היא מכילה את ההצפה של התלמיד? איך היא נגשת אליו? איך היא יכולה לעזור לו עד קצה גבול היכולת, ומצד שני להבין שלא הכל רק בידיים שלה?".

שני פורומים נוספים מיועדים למורות החדשות. האחד הוא מפגש בהנחייתה של מורס עם משולשי החונכות והמורות. במפגש זה מעלים מקרים לדיון ושואלים עליהם שאלות. שם דנים, למשל, בקושי של מורה עם תלמיד ספציפי, שמפריע בכיתה ולא מקבל את סמכותה. "אנחנו לרוב שואלות שאלות ולא נותנות תשובות. את נכנסת עם שאלות ויוצאת עם שאלות: מה את יכולה לעשות? איפה זה פגש אותך מבחינה רגשית?".

מסגרת נוספת להתפתחות היא סדנת למידה הכוללת ארבעה מפגשים תחת הכותרת "חדר מורים לומד ומתפתח". השנה, כל דיון בסדנה נפתח בהקרנת סרט. "כל המפגשים האלה מייצרים מסגרות שבהן המורה מתקרב לעצמו. רק כשאדם מתקרב לעצמו הוא הופך לאיש חינוך טוב יותר". אומרת מורס. היא מספרת על מורה שהיתה מוצפת ובפגישה אתה פרצה בבכי. "אחרי שנרגעה שאלתי אותה 'איך אנחנו הופכות את הדמעות שלך לתוכנית עבודה'. הדמעה היא סיפור רגשי, והתוכנית היא סיפור פרקטי".

"שינויים זה דבר לא קל, יש גם כאב", היא אומרת לאחר הרהור. "חלק מההורים לא הבינו בהתחלה, זה לקח זמן. אבל אני יכולתי לראות את התהליך כמה שנים קדימה. אני לא רואה אותו רק כאן ועכשיו, כי חינוך זה ריצה למרחקים ארוכים. אני רואה את התמונה שמתעצבת באופק. אין ספק שהצלחת בית הספר היא גאווה קהילתית, וכיום אנחנו על סף שינוי קהילתי. וזה מרגש.

סיכום המאמר נכתב בידי צוות פורטל מס"ע

מה דעתך?

    אם כל הכבוד באופן כללי על הרמה שסמדר השיגה..כאמא לילדה שלמדה עד לפניי חנוכה בבית הספר..אני מאוד ההיתי מבטלת את תיפקודה של המורה מחנכת של ביתי מהמקום של היתיחסות נפשית במשך ..שנה שלמה..למה שהבת שלי ניחשפה בתוך מערכת ההחינוך…ואני מאשרת פניה בנדון לברר בפירטי פרטים בעירית ת-אה

    פורסמה ב 20/02/2016 ע״י סיגלית דונל
    מה דעתך?