עוזרים לילדים להבשיל לכיתה א'

דומב, ל' (ספטמבר, 2015). עוזרים לילדים להבשיל לכיתה א'. שיעור חופשי, 115, 23-20.

בתל אביב פועלים ארבעה מרכזים טיפוליים תחת הגג של העירייה ומשרד החינוך: מרכז אביבית, שמשרת את צפון העיר; מרכז אביב שמשרת את דרום העיר; ומרכז רימון ומרכז הירש, שפועלים ביפו. מטרת המרכזים הטיפוליים היא לתת מענה לילדים הלומדים במסגרת חינוכית רגילה ונתקלים בקשיים שונים, בעיקר כדי להכין אותם למעבר לכיתה א'. למרכזים מתקבלים ילדים הזקוקים לחיזוק בתחומים שונים – למשל בתחום החברתי, או לטיפול בריפוי בעיסוק, בקלינאות תקשורת וכדומה. כל ילדי המרכז מקבלים סל שירות מתוקף זכאות שנקבעה בוועדת שילוב.

הצוותים במרכזים כוללים מומחים מכל תחומי החינוך וההתפתחות: קלינאית תקשורת, מרפאות בעיסוק, מורות לחינוך מיוחד, מטפלים רגשיים בשיטות מגוונות, פסיכולוגים, מנחי הורים ומומחים לכישורים חברתיים.

לטלי (שם בדוי) בת ה-5.5, למשל, היו קשיים התנהגותיים בגן. היא התנהגה באימפולסיביות, סבלה מסף תסכול נמוך, התעקשה לבחון את הגבול והתקשתה לקבל דחייה או סירוב. "אם חברה הייתה אומרת לה שהציור שציירה מכוער, כמו שילדים עושים לפעמים, טלי הייתה מסוגלת לקרוע את הציור של החברה ולהעליב אותה בצורה חריפה. ייתכן שמאחר שאומצה מחו"ל והעבירה את ימיה הראשונים בבית יתומים, טלי פירשה כל אירוע כזה כדחייה נוראית, והמצב רק החריף והלך", מספרת אמה של טלי.

לסיטואציה המשברית הזאת נכנסה מנחת קבוצות לכישורים חברתיים במרכז אביבית. המנחה החליטה שמעבר לפגישות הקבוצתיות יש צורך בהתערבות בגן, ובנתה תוכנית מותאמת לילדה, לגננת ולצוות. היא ניטרה את ההתנהלות של טלי וזיהתה את הצורך לנטרל מראש סיבות להתפרצות, יצרה חיזוקים חיובים להתנהגות טובה והשלכות להתנהגות לא רצויה, עבדה על הקשר בין מחשבה לרגש ותכנון תגובות ושימשה גורם מתווך וממתן מול הגננת – ובתוך זמן קצר חל שינוי. "השינוי מדהים", מספרת האם. "טלי מיישמת את מה שלמדה ויכולות התכנון שלה וההתנהלות החברתית שלה השתפרו דרמטית. המקרה שלנו מראה כמה התערבות נכונה עשויה להעלות ילד על דרך המלך".

"ממצב שבו כל דחייה עוררה אצלה תוקפנות קשה, הבאנו אותה למצב שבו היא מסוגלת לווסת את הרגשות, להבין מה ייצא לה מכל התנהגות, ולשנות את הפרשנות למצב", אומרת דפנה רוזנפלד, מנהלת מרכז אביבית. "כיום היא יכולה להבין את הקשר בין מחשבה לרגש, להתחשב ברגשות של אחרים ולמלל רגשות".

עם זאת, לפני הטיפול במרכז אביבית, חלק מגורמי המקצוע שהיו מעורבים במקרה של טלי סברו כי סביבה מגבילה יותר, בחינוך המיוחד, עשויה להועיל לה – רעיון שגם הוריה וגם אנשי אביבית התנגדו לו. "מובן שיש מקרים שזקוקים לסביבה מגבילה יותר כמו זו של החינוך המיוחד", אומרת רוזנפלד, "אבל בדומה לטלי, יש ילדים רבים עם יכולות קוגניטיביות תקינות ובעיה רגשית, שזקוקים להתנסות מול קבוצת שווים תקינה, כדי לאלץ את עצמם להתאים אליה. כאן הוכחנו שעם טיפול מערכתי, ממוקד מטרה, עקבי וברור, ועם מטרות אופרטיביות וישימות לכל הצוות, שילוב בגן רגיל הוא אפשרי".

פעמים רבות, העבודה לא נעשית רק בתוך חדר הטיפולים. במקרה של טלי, למשל, המנחה הגיעה לגן ועבדה באופן עקבי עם הצוות. "זה הכיוון שאני רוצה לקחת אליו את המרכז", אומרת רוזנפלד. "להגיע ככל האפשר לגנים ולתת מענה בשטח. זו הדרך לחולל שינוי אמיתי. הילד מגיע לטיפול של כמה שעות אצלנו, אבל הגננת חווה אותו בגן שעות ארוכות, ויש לה יכולת השפעה רבה. חשוב שתהייה לה תמיכה מקצועית שתסייע לה".

"אנחנו מנסים לשלב את הגננות בתהליך ככל הניתן", מספרת טובה שטיינר, מנהלת מרכז אביב. "הן מוזמנות לישיבות צוות ואנחנו משוחחים איתן בטלפון. חשוב לנו לשלב את הגננת מאחר והיא דמות דומיננטית בהתפתחות, ונמצאת עם הילד שעות רבות. אנחנו שותפים לאותו רעיון. כולנו, צוות הגן, צוות המרכז וההורים, רוצים לקדם את הילד וחולקים אותה מטרה. ככל שנצליח לעבוד ביחד, הסיכויים שלנו להצליח עולים".

שטיינר דוגלת בתפישה חינוכית הוליסטית ובעבודת צוות משותפת, בן במרכז והן עם גני ילדים. "עבודה קלינית היא דבר חשוב אך לא די בכך", היא אומרת. "עבודה הלוקחת בחשבון את ההיבטים האקולוגיים ומקשיבה לכל אנשי הצוות, לרבות גננת וסייעת הגן, לפי תפישה כי חשוב להתחבר לכל סביבות חייו של הילד – היא זו שעשויה לקדם את תפקוד הילד באופן המדויק והמיטבי ביותר, מאחר שהמטרה בסופו של דבר, היא תפקודו המיטבי של הילד בכל סביבות חייו ולאורך שגרות יומו". גם המרכזים שומרים על קשרי עבודה בינם לבין עצמם. "חשוב לנו לשדרג את המטפלים וליצור חשיבת עמיתים. שיתוף הפעולה הוא ערך מוסף גם בעבודה של כל מרכז בפני עצמו וגם בקשר בין המרכזים", אומרת שטיינר.

לאורך השנים, התוצאות של העבודה במרכזים מביאות לקידום התפקוד של התלמיד, כמו גם למימוש התנהגות מסתגלת המאפשרת לו השתלבות מיטבית גם במסגרות חינוך רגילות. "האוכלוסיה שמגיעה אלינו מצפון העיר מבוססת יחסית", אומרת רוזנפלד, "ועדיין, הורים נלחמים כדי להגיע אלינו, כי הם מבינים את המשמעות של חינוך וטיפול כולל, שבהם המטפלים נמצאים בקשר אינטנסיבי בינם לבין עצמם ועם הגננות".

רוב הילדים מגיעים למרכז אביבית לשנה של למידה וטיפול, עד העלייה לכיתה א'. "הזמן הוא לא ארוך", אומרת רוזנפלד. "בשנה הזאת אנחנו 'תופרים' לכל ילד את תוכנית ההתערבות המתאימה לו ולמשפחתו, מנסים להעצים אותו, לעבוד עם הגננות וצוות הגן, להדביק פערים ולהביא את הילד בשל לכיתה א'". מרכז אביב, שמשרת את דרום תל אביב ודרום מזרח תל אביב, נותן שירות גם לילדי טרום-טרום חובה, בין השאר בזכות פרויקט שיקום שכונות. "יש אצלנו לפעמים ילדים שנמצאים בתוכניות התערבות שלוש שנים, וזה נפלא", אומרת שטיינר.

כחלק מהתפישה המניעתית, המרכזים פועלים בקהילה כדי לאתר בעיות. צוות של מרכז אביב, למשל, מגיע לגנים ומאתר בעיות בעזרת תוכנית "מעגן" – תוכנית מניעתית, חינוכית וטיפולית ששואפת לסייע לילדים מתקשים להפיק את המירב מהמסגרת החינוכית שבה הם שוהים. אנשי מקצוע מהתחומים הטיפוליים והחינוכיים השונים מנחים את צוותי ההוראה בגני הילדים, ומאתרים ומכינים ביחד עם צוותי ההוראה והטיפול תוכנית התערבות אישית עבור כל ילד מאותר. "מניעה בגיל הרך חשובה במיוחד כדי למנוע פערים בשלב מאוחר יותר, לעבוד עם הילדים ולעזור להם להבשיל", אומרת שטיינר. במסגרת התוכנית, צוות של המרכז מגיע לגן פעם בשבוע, ובמשך כמה שעות תומך בצוות הגן. "הגננת יכולה להתייעץ, לערוך פגישות הורים ביחד, לחלוק ולהיעזר. זה משמעותי מאוד".

ילד שעולה השנה לכיתה א' רגילה לאחר שנתפרה עבורו תוכנית התערבות חינוכית-טיפולית במרכז אביבית הוא דניאל (שם בדוי). דניאל נכנס לקבוצה של ריפוי בעיסוק עם שלושה ילדים נוספים, כולם נבונים מאוד. דניאל פיתח בגן דפוס של הימנעות, ולא הסכים לאחוז בעיפרון. בסוף השנה הוא כבר כתב את כל האותיות, ויום אחד ניגש למרפאה בעיסוק וביקש ממנה לכתוב גם ספרות. "הילדים כל כך נהנו בקבוצה הזאת, וכבר לא יכלו לחכות בחוץ לתחילת השיעור", מחייכת רוזנפלד. "הרבה מהפעילויות נעשות דרך משחק וכיף, ותוך כדי הילד חווה חוויות קטנות של הצלחה. חוויה כזאת היא משהו שהילדים רוצים לחזור עליו, וזה חלק מהקסם".

סיכום המאמר נכתב בידי צוות פורטל מס"ע

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?