29-08-2018

הפוליטיקה של חינוך מתמטי

Phillips, C. J. (2015, December 3). The politics of math education. The New York Times, p. A35. Retrieved December 17, 2015

פיטסבורג – ילדים אמריקניים גרועים במתמטיקה כבר למעלה ממאה שנה כעת. מאז 1895, רפורמטורים חינוכיים מקוננים על "התוצאות הדלות" של האמריקנים בתחום. במהלך השנים, מבקרי החינוך המתמטי בארצות הברית שבו והעלו קבוצת האשמות מוכרות, כגון: הכשרת מורים לא מספקת, מוטיבציה עמומה של תלמידים ותכנון לימודים חסר ברק של הסגל. הוויכוחים של היום אודות הסטנדרטים המתמטיים הממשלתיים (Common Core mathematical standards) הם רק האיטרציה האחרונה של ויכוח זה.

למרות שנושאים אלו חשובים – אף רפורמה לא תוכל אי פעם להצליח מבלי לקחת בחשבון הכשרת מורים ותכנון ספרי לימוד – פתרונם לעולם לא יגרום ל"היעלמות" השאלה הנמצאת בבסיסם, קרי כיצד ללמד מתמטיקה? הסיבה לכך היא שוויכוחים אודות למידת מתמטיקה הם ויכוחים לגבי כיצד אזרחים משכילים צריכים לחשוב באופן כללי. בין אם היא נלמדת כאוסף של עובדות, כקבוצה של שיטות היוריסטיות לפתרון בעיות או כמודל של גזירה לוגית, למידת מתמטיקה נחשבת כלמידה של הנמקה (reason). כלומר, למעשה, עניין פוליטי, ולפיכך ניתן לערעור מיסודו. אנשים הגיוניים אינם ולא יסכימו עם כך.

ייתכן שאף רפורמה לא המחישה נקודה זו כמו הטווח הרחב של השינויים בתכניות הלימודים במחצית המאה ה-20 המכונה מתמטיקה חדשה (New Math). רבות מהרפורמות הללו הבטיחו שהכנסת קבוצות, שיטות ספירה לא עשרוניות והגדרות פורמליות יובילו תלמידים לחשוב על מתמטיקה כיותר מאשר צרור של עובדות מאובקות: זו הייתה דרך עוצמתית וקשיחה כדי לגשת לבעיות מורכבות.

המתמטיקה החדשה זכתה לשבחים רבים בתחילה כמודל למאמצי רפורמה דו-מפלגתית. היא פותחה בשנות החמישים כחלק מ"המלחמה הקרה של הכיתות", וספרי הלימוד שנבעו ממנה הופצו באופן הרחב ביותר בשנות השישים, כאשר ליברלים ואליטות אקדמיות קידמו אותה כמרכיב מרכזי של חינוך עבור העולם המודרני. לשכת המסחר האמריקנית ושמרנים פוליטיים היללו גם את התמיכה הפדרלית ברפורמות של תכניות הלימודים כמו המתמטיקה החדשה, באופן חלקי משום שמהפכות אלו הובלו בידי מתמטיקאים, לא בידי המכונים מחנכים פרוגרסיביים.

אולם, בשנות השבעים מבקרים שמרנים טענו שהרפורמות החליפו את המתמטיקה הקשיחה בהפשטות חסרות ערך, תכנית לימודים של "סלסולים", במילים של חבר הקונגרס האמריקני ג'ון אשברוק (John M. Ashbrook), רפובליקן מאוהיו. מדינות נסוגו במהרה מהמתמטיקה החדשה במחצית שנות השבעים ולמרות שהחומר מעולם לא נעלם לגמרי מתכנית הלימודים, עד לסיום העשור התווית "מתמטיקה חדשה" הפכה לחומר רעיל עבור הוצאות לאור ומחוזות רבים.

אף על פי שמבקרי המתמטיקה החדשה השתמשו לעיתים קרובות בדוחות של תוצאות מבחנים בירידה כדי להצדיק את עמדתם, מחקרים הראו בצורה שגרתית מגמות של תוצאות מבחנים מעורבות. מה שבאמת השתנה הוא העמדות כלפי ידע אליטיסטי, יחד עם רמות האמון ביוזמות פדרליות אשר הגיעו לתחומים שהם מקומיים באופן מסורתי. כלומר, הפוליטיקה השתנתה.

בעוד ששמרנים רבים ב-1958 חשו שהדבר ההגיוני לעשות היה למנות אליטות של מתמטיקאים אקדמיים כאחראים לתכנית הלימודים הבית-ספרית, ב-1978 הדבר השמרני לעשות היה להשיב את תכנית הלימודים במתמטיקה לשליטה מקומית ולהדגיש מסורת – לפנות "חזרה ליסודות". זו הייתה טענה גם לגבי מי ששולט בהכשרה האינטלקטואלית וגם לגבי אילו צורות של משמעת מנטלית יש לקדם. הרעיון שהבעיות המורכבות העומדות בפני התלמידים דורשות הכשרה במתמטיקה הגמישה והיצירתית של האליטות העוסקות במקצוע הוחלף בטענות שתלמידים מודרניים זקוקים לביסוס בשינון, משמעת צבאית ואחזור מהיר של עובדות אריתמטיות.

גורל המתמטיקה החדשה מציע שחלק גדול מהוויכוח היום אודות מהפכות הסטנדרטים המתמטיים הממשלתיים עשוי שלא להיות במקומו. גם התומכים וגם המבקרים של הסטנדרטים הממשלתיים אשר מבטיחים לקדם "דרכי הנמקה מסתגלות" לצד "שטף תהליכי", מעורבים במסורת ארוכה זו של חילוקי-דעות לגבי תכנית הלימודים במתמטיקה. מחלוקות אלו אינן צפויות להיפתר, משום שאין גישה אחת נכונה לגבי האופן שבו עלינו להכשיר תלמידים לחשוב.

עלינו להתרחק מהרעיון שחינוך מתמטי הוא רק עניין בחירת ספר הלימוד הנכון ומציאת מורים טובים (למרות שהם נותרים חשובים מאוד). קבלת המתמטיקה החדשה עוצבה באופן יסודי על ידי אמון האמריקנים ביוזמות פדרליות ואליטות של מומחים, דרישותיהם לשליטה מקומית ואמונותיהם לגבי הכישורים להם זקוקים אזרחים כדי להתמודד עם הבעיות של העולם המודרני. כיום, אותן דאגות אלו יקבעו בסופו של דבר את עתיד הסטנדרטים הממשלתיים.

כל עוד שלמידת מתמטיקה נחשבת כלמידה של חשיבה, הגורל של כל תכנית לימודים במתמטיקה יהיה כמעט באופן ודאי קשור בצורה קרובה לטענות לגבי מה מכונן חשיבה קשיחה – ומי זוכה להחליט על כך.

למאמר המלא בעיתון ניו יורק טיימס

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?