צריך ואפשר ללמד תלמידים לקוות

שטיינבוק, י' (אוגוסט, 2015). "צריך ואפשר ללמד תלמידים לקוות", שיחה עם פרופ' רוברט באר וד"ר אמילי גיבסון. הד החינוך, פ"ט(6), 95-92.

לפרופ' רוברט באר ולד"ר אמילי גיבסון יש רעיון מפתיע לשיפור הישגיהם של תלמידים מתקשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, והוא אינו מותנה בהגדלת תקציבים. הם מציעים לטעת תקווה. ספרם המשותף "בונים תרבות של תקווה" (Building a Culture of Hope) מ־2013 הוא פרי מחקר של עשר שנים. השניים חקרו עשרות בתי ספר בארבעים מדינות בארצות הברית כדי לענות על השאלה איך אפשר לשפר את הישגיהם של תלמידים ממעמד חברתי־כלכלי נמוך.

המחקר, שהתבסס על תצפיות וראיונות עם מורים, הורים ותלמידים, גורס כי החוליה החסרה בחינוך של תלמידים עניים היא התייחסות לצרכים הרגשיים והחברתיים שלהם שמטרתה להתגבר על מה שבאר וגיבסון מכנים חוסר אונים נרכש.

במאמר שפורסם ביוני השנה בכתב העת Educational Leadership הם כותבים: "משפחות החיות בעוני מרגישות פעמים רבות שלא משנה כמה קשה יעבדו וכמה נחושים ועקשנים יהיו, לא יחול שיפור בחייהם. כשחיים בתנאים כל כך מלאי מתח הילדים יכולים לפתח חוסר אונים נרכש — תחושה שאין טעם לנסות".

חוסר אונים נרכש, הם מסבירים, הוא חוסר אונים המתפתח עם הזמן, ככל שהתלמידים חווים יותר ויותר כישלונות נוכח הדרישות הבית ספריות שמצופה מהם לעמוד בהן. ככל שהזמן עובר הפער בין יכולותיהם ובין הדרישות מהם גדל, עד שהם מבינים שאין להם סיכוי לסגור אותו.

חוסר אונים נרכש רלוונטי רק לילדים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך?

"חוסר אונים נרכש נמצא במיוחד אצל תלמידים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך משום שתלמידים בני המעמד הבינוני והגבוה מקבלים ממשפחותיהם את התקווה שמונעת את חוסר האונים הזה, ויש להם הבנה טובה יותר של מסלולי הקריירה והאפשרויות הפתוחים לפניהם. התייחסות של בתי ספר לצרכים החברתיים והרגשיים עשויה לסייע לתלמידים להרגיש טוב יותר עם עצמם ועם החוויה הבית ספרית. האפשרות הזאת רלוונטית ומתאימה כמובן לכל התלמידים, כי היא פונה לצרכים אנושיים בסיסיים, על פי היררכיית הצרכים של מאסלו, שמתעלים על הבדלים דמוגרפיים או תרבותיים".

הפתרון שבאר וגיבסון מציעים לבתי ספר ששיעור העוני בהם גבוה הוא לפתח "תרבות של תקווה". בתי ספר שבונים תרבות של תקווה תומכים, לשיטתם, בצרכים החברתיים והנפשיים של התלמידים בארבעה תחומים שהם מכנים זרעים של תקווה: אופטימיות, שייכות, גאווה ותכלית. ארבעתם הכרחיים להצלחתו של התלמיד, נוסף על תכנית לימודים מצוינת כמובן.

"אופטימיות", הם מסבירים, "היא האמונה שדברים יכולים להשתפר ועוד ישתפרו". בית ספר שיחליט להפוך לסביבה אופטימית עבור תלמידיו ימצא דרכים שונות "להציף" אותם במסרים אופטימיים (פוסטרים, סלוגנים או פשוט פנייה מחויכת אל התלמידים). לדבריהם, אפשר וצריך גם לחגוג את הצלחותיהם של התלמידים בתחומים מגוונים ובאופן קבוע.

כל ההצלחות חשובות באותה מידה? אין תחומים שנחשבים יוקרתיים יותר בעיני תלמידים?

"התלמידים לומדים להעריך את מה שמוערך בעיני החברה המקיפה אותם. כשבתי ספר מציבים גביעי ספורט בארונית התצוגה במשרד המנהל, אבל לא מציגים פרסים על הישגים לימודיים באותו ארון, הם שולחים מסר ברור לתלמידים. בעינינו זה לא כל כך משנה מי הגיע למקום הראשון, אלא מי הצליח לעמוד ביעדים שהציב לעצמו. לעתים קרובות מדי הדגש הוא על המנצחים ולא על התלמיד ששיפר את ציונו ב־25 אחוז, על התלמיד שהצליח לכתוב חיבור שלם בפעם הראשונה או על התלמיד שהתקבל לעבודה שחפץ בה". 

"הצורך להשתייך עומד בלב המהות האנושית", אומרים באר וגיבסון, ותחושת השייכות מנוגדת למצב הרווח של ניכור ואיבה בין תלמידים לבין עצמם ובין תלמידים למוריהם. כדי לעורר תחושת שייכות, יש לגבש בראש ובראשונה מערכת יחסים טובה המבוססת על אמון בין המחנכים לתלמידים. "בבתי ספר הבונים תחושת שייכות", הם כותבים, "המוטו הוא 'אנו נוהגים בתלמידינו בדיוק כמו שהיינו נוהגים בילדינו הפרטיים'".

על פי תפיסתם, גאווה עצמית היא "תרופה לחוסר אונים נרכש". בתי ספר מצליחים עובדים קשה כדי לעורר בתלמידים גאווה בעצמם, במשפחותיהם, בקהילתם ובבית הספר. "הגאווה העצמית והביטחון העצמי צומחים מקבלת אחריות על דברים חשובים וממאמץ מתמשך להגיע להישגים לימודיים".

תרבות של תקווה נועדה קודם כול לפתח תחושת תכלית אצל התלמידים. בסופו של דבר, כל בוגר בית ספר צריך לחוש שיש תכלית ללימודיו ולמאמציו. באר וגיבסון מציעים למורים לעזור לתלמידים לגבש חלומות מציאותיים על העתיד ולהכין להם תכנית מפורטת להשגת היעד. על המורים לזהות את מערכת היחסים שבין המוטיבציה, תחומי העניין, הכישרונות והיעדים האישיים של התלמידים.

בביטוי "חלומות מציאותיים" יש סתירה, לא?

"המונח 'מציאותי' קשור להזדמנויות הנגישות לכל תלמיד. לדוגמה, תלמיד שרוצה להיות וטרינר חייב שתהיה לו תכנית למימון הלימודים הנדרשים. תרבות התקווה מגלמת את הפתגם 'אין דבר העומד בפני הרצון'. משימתנו היא לעזור לתלמידים שיש להם רצון למצוא את הדרך ולאלו שעוד אין להם רצון — לעזור לגלות אותו".

מה סוד ההצלחה של "תרבות של תקווה"?

"מורים ומנהלים מעריכים את 'תרבות של תקווה' משום שהיא מגשרת על הנתק בין מה שהם יודעים שנכון לעשות לבין מה שהמערכת מבקשת מהם לעשות. 'תרבות של תקווה' מסבירה מדוע מה שהם חושבים שנכון הוא באמת נכון. הכרת המחקר עוזרת להם להגן על צורכי התלמידים שלהם ולכן יש דרישה גוברת להכשרה מקצועית של המורים והמחנכים בתחום הזה".

במאמר הם כותבים שלמרות אווירת הנכאים השוררת בקרב אנשי חינוך עקב רפורמות חינוכיות רבות מדי, בכל זאת מתרחשת באמריקה "מהפכה שקטה שמפיצה קרני אור של תקווה לתלמידים הנזקקים ביותר" — מהפכה שבאה לידי ביטוי באימוץ גישה שנקראת "חינוך של הילד השלם" ושמה דגש על הצרכים החברתיים והנפשיים של התלמידים.

אתם נתקלים בהתנגדות לניסיון לשנות את דרכי העבודה של הצוות החינוכי?

"לא ממש. פעמים רבות הדרישות שמציגים הדרגים הממשלתיים מתנגשות עם מה שהמורים והמנהלים יודעים שהכי טוב עבור הילדים. אם ישנה תחושת עוינות היא מגיעה מגורמים נוקשים שמתעקשים, למשל, לבזבז ארבעה שבועות על הכנה למבחן, כדי שבית הספר שלהם יראה שיפור במבחנים הסטנדרטיים, במקום להשתמש בזמן הזה כדי ללמד את התלמידים את מה שהם צריכים ומסוגלים לדעת. עד שאלו שקובעים את החוקים יכירו את שיטות החינוך הטובות ביותר, מורים ומנהלים צריכים לשקול את האפשרויות שלהם. בתי ספר ומחוזות רבים בארצות הברית העדיפו לוותר על מימון מסוים של המדינה כדי להימנע מהמבחנים שקשורים למימון הזה".

כיצד מגיבים התלמידים וההורים לשינוי?

"כל שינוי עלול לגרור התנגדות, אבל רוב האנשים מזדהים עם ההיבטים הרגשיים והחברתיים של הלמידה. נדמה שלכל אחד יש מתקופת לימודיו או מהלימודים של ילדיו סיפור על אי־התייחסות לצרכים רגשיים וחברתיים שגרמה לסבל. מהותה של 'תרבות של תקווה' היא דגש על מערכות היחסים בין מורים לתלמידים. ולכן מחנכים שמיישמים בהצלחה את זרעי התקווה יכולים גם להבין את טבעה של ההתנגדות וגם לעזור לתלמידים ולהוריהם להתחבר לרעיונות ולפרקטיקות החדשות ולתמוך בהן".

יישום תרבות של תקווה כולל גם שינויים פדגוגיים?

"כן, אתגרים פדגוגיים רבים עולים מהמעבר לתרבות של תקווה. אלו שינויים שמתפתחים ככל שמקצוע ההוראה והלימוד מתפתחים. למידה דיפרנציאלית, למידה מבוססת פרויקטים, למידה משולבת בעשייה קהילתית, סדנאות כתיבה, למידה במקבצים ולמידה אינטר־דיסציפלינרית סביב תמות שונות הן דוגמאות לאופן שבו הפדגוגיה יכולה לעזור לתלמידים למצוא משמעות ותכלית בבית הספר".

תרבות של תקווה יכולה להשפיע גם על בעיות משמעת?

"מנקודת המבט של תרבות של תקווה, תלמידים עם בעיות התנהגות, במיוחד אלו שבאופן קבוע מתקשים להתנהג כמו שצריך, לקבל סמכות ולעמוד בציפיות, הם אלו שזקוקים להכי הרבה תקווה, שייכות וגאווה עצמית. תלמידים מפריעים או חסרי כבוד זקוקים למבוגר משמעותי שיכול לשאול אותם שאלות, לפתח מערכת יחסים מכבדת ולברר מה התלמיד צריך כדי להשתלב בקהילת בית הספר ולהשקיע בעתידו. תרבות של תקווה אינה יכולה לבטל בעיות משמעת; בתי ספר הם מקומות שבהם נערים ונערות לומדים. הם לא מושלמים והם יקבלו החלטות גרועות. תרבות של תקווה כן מבטלת את הצורך לראות ילדים כ'רעים' כשהם טועים. 'טעויות הן הזדמנויות ללמידה' היא אמונה בסיסית של מורים הפועלים בתוך תרבות של תקווה".

פרופ' רוברט באר הוא מומחה לחינוך, ובמיוחד לשיפור הישגיהם של ילדי מיעוטים וילדים עניים. הוא פרופ' בדימוס באוניברסיטאות שונות ובמסלולים להכשרת מורים ומייעץ לוועדות רבות בארצות הברית העוסקות בחינוך ובצמצום פערים.

ד"ר אמילי גיבסון היא מורה מצטיינת בבתי ספר יסודיים מעל עשרים שנה. היא מתמחה בהוראת שפה ומתמטיקה; חקרה למידה דיפרנציאלית ושיפור בית ספרי והשתתפה בכתיבת כמה ספרים בנושא.

עוד על תרבות של תקווה באתר של באר וגיבסון

סיכום המאמר נכתב בידי צוות פורטל מס"ע

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?