דף פריט
16-09-2018

תפיסת מקצוע ההוראה בעיני מתכשרות בדואיות להוראה

מקור: מ"ספרה שותקת" ל"ספרה מדברת": תפיסת מקצוע ההוראה בעיני מתכשרות בדואיות להוראה, סוציולוגיה ישראלית ו (2), עמ' 313-334

המאמר חושף סיפורים אישיים של נשים בדואיות המספרות על התלבטויותיהן, תרומתן לחינוך והשינוי שהן חוות במסגרת השינויים הקולקטיביים.
לטענת המחברת הנשים מאמצות שיח המסגל את החינוך ואת ההוראה אל מהלך חייהן. הן מעניקות משמעות לפנייתן להוראה בצל סיפורה של החברה הבדואית, הנמצאת בתהליכי שינוי עמוקים. "הנשים ממקמות את הסיפור האישי שלהן במרכזו של הסיפור הקולקטיבי, ובכך הן מסמנות את כוחן".

השאלות הנבדקות המחקר
א. ההקשרים בתוכם פועלות המתכשרות הבדואיות להוראה, אשר לאורם הן מבנות את משמעויות חוויותיה של "המורה לעתיד"
ב. הדו-שיח בין המשמעות האישית המוענקת למקצוע ההוראה לבין המשמעות החברתית המוענקת לו בחברה הבדואית.

מגדר והשכלה בחברה הבדואית בנגב

שני נושאים מהווים מסגרת למחקר: תופעה הולכת וגוברת של נשים בדואית הרוכשות השכלה גבוהה, המתרחשת במקביל לתמורות שעוברת החברה הבדואית בנגב.
יש להדגיש כי מוקד הדיון הוא התהליך שבו פרצו נשים בדואיות מהנגב את גבולות הקולקטיב השבטי והחמולתי.
בספרות הענפה היה בדרך כלל "שקט" סביב חוויותיהן של הנשים הבדואיות המשכילות (פסטה-שוברט, בדפוס). המחברת מציעה שלושה גורמים המסבירים "שקט" זה:

1. מעמדה של האישה הבדואית נחשב שולי לעומת הבעיות "הגדולות" יותר שמעסיקות את החברה הבדואית בנגב. גם הנשים עצמן נתנו קדימות, על פי רוב, לקידום מטרות הקולקטיב.
2. בתיעוד תהליכי השינוי שעוברת החברה הבדואית ניתנת עדיפות גבוהה יותר לתחומי הקהילה.
3. החברה הבדואית נתפסת כחברה מסורתית, המזוהה באופן בוטה עם ההבחנה המלאכותית בין העולם הציבורי לעולם הפרטי (המאופיין לרוב כעולמן של הנשים). הנשים המשכילות מתקשות להעמיד במרכז הדיון הציבורי את האופן שבו התהליכים במרחב הפרטי קשורים לתהליכים במרחב הציבורי. (פסטה-שוברט, 2000, בדפוס)

מגדר והוראה בחברה הבדואית בנגב

נקודת המוצא בדיון היא פנייתן של נשים בדואיות מהנגב להוראה. כל המשתתפות במחקר התייחסו לחשיבותה של ההוראה בהקשר חברתי רחב יותר. הן דיברו על ההוראה כגורם מאיץ בתהליכי השינוי האישיים והחברתיים, ובכך חשפו את ההוראה כפרקטיקה בעלת עוצמה וכבעלת השפעה הן ברמת המיקרו והן ברמת המקרו.

יש בנמצא מעט חומר על תחום ההוראה בחברה הבדואית בנגב, ועוד פחות מכך על הכשרה להוראה בקרב אוכלוסייה זאת. מן הספרות המחקרית עולים שני מאפיינים מרכזיים: הראשון נוגע להכשרתם ולהשכלתם של מורים - 23% מהמורים בבתי הספר הבדואים בנגב חסרים הכשרה מקצועית), והשני מתמקד ב"ייבוא מורים" ערבים מהצפון – 40% מהמורים אינם נמנים על אנשי הקהילה הערבית הבדואית המקומית, מצב המביא לשיעור תחלופת מורים גבוה.

רוב המתכשרות והמתכשרים במכללות להוראה ובמסלולים לתעודת הוראה באוניברסיטה לומדים בתוכניות מיוחדות לחברה הבדואית. ההסברים לכך נעוצים ברצון לאפשר לחברה הבדואית לשמר מסורתה. אך לטענת המחברת זוהי דוגמא נוספת לאופן בו המדינה מתערבת, מפקחת על תכני ההכשרה של עובדי ההוראה הבדואים, ומשמרת "גטואיזציה" תרבותית הנתפסת כנחותה.

בראיון אישי עם ראש מנהל התלמידים באחת המכללות בדרום הארץ הסתבר שבשנת הלימודים 2002-2003 ישנן כ-171 סטודנטיות בדואיות. במחלקה לחנוך של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב מספרם הכולל של הפונים בקרב אוכלוסיית פלסטינים-בדואים עמד על 38 סטודנטיות וסטודנטים בתוכנית החד-שנתית (העונה על צרכים שונים), ו-15 בתוכנית הדו-שנתית (ע"פ התמחות).
שתי מגמות חדשות מסתמנות – מספרם של הרוכשים השכלה בתחום ההוראה עלה בשנים האחרונות ונוכחותן של נשים בתחומי החינוך השונים מורגשת.

המחקר המוצג סוטה מההתמקדות בחולשותיו ובקשייו של כוח ההוראה, ומרחיב את היריעה לדיון ביכולות האישיות והמקצועיות, בעוצמה וברצון לתרום לקהילה, כפי שמספרות על כך המשתתפות במחקר. שיח חדש זה הופך את ההוראה מ"ספרה שותקת" ל"ספרה מדברת", תוך הדגשת שני היבטים: הדו-שיח בין המשמעות האישית המוענקת להצטרפותן של נשים להוראה לבין המשמעות החברתית המוענקת לפרקטיקה זו ף ותרומתן של נשים בדואיות למערכת החינוך.

שיטת המחקר

העבודה מתבססת על סיפוריהן של 10 סטודנטיות בדואיות מהנגב, אשר הוכשרו להוראה. 6 סטודנטיות למדו במכללה להוראה, ו-4 בתכנית מיוחדת לתעודת הוראה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. (בוגרות תואר ראשון)

סטודנטית אחת מתגוררת בבאר-שבע, אחת בישוב בלתי מוכר והשאר בישובי קבע הפזורים ברחבי הנגב. בזמן הראיון היו בגילאי 18-24, כולן רווקות.

סיפורי הפנייה להוראה הופקו באמצעות ראיונות עומק פתוחים, בהם התבקשו הסטודנטיות הבדואיות לספר את סיפורן.
כל הנשים רואיינו על ידי המחברת – סוציולוגית ישראלית יהודיה.
כל ראיון ערך כשעתיים-שלוש.

ניתוח הממצאים נעשה בשלוש רמות (לומסקי-פדר, 1994; פסטה-שוברט, 1999,2000):
רמת הסיפור הבודד – איתור הנושאים המרכזיים בכל סיפור וניתוחם בהקשר של סיפור החיים הכולל;
רמת כלל הסיפורים – איתור נושאים מרכזיים המאפיינים את מכלול הסיפורים וניתוחם;
רמה כלל תרבותית – ניתוח כלל הסיפורים בהקשר של פנייה להשכלה הגבוהה בחברה הבדואית בנגב ובהקשר של התרבות הישראלית.

"ברירת מחדל" או "אהבת המקצוע": המשמעות שמעניקות המשתתפות למקצוע ההוראה בחייהן

מתוך עשר הנשים שהשתתפו במחקר, חמש הציגו את פנייתן להוראה ברירת מחדל, ואילו חמש האחרות הדגישו את אהבתן למקצוע. מההבדלים בין שתי קבוצות המשתתפות עולות שתי סוגיות מרכזיות:

הנשים בקבוצה הראשונה מפרשות פנייתן להוראה כמגבלה של המסורת הבדואית, ואילו הנשים בקבוצה השנייה מפרשות את פנייתן להוראה כיתרון שיש לנשים המבקשות לשלב בין לימודים, תעסוקה ומשפחה. לטענת המחברת, שתי הקבוצות מסגלות לחייהן את הפנייה להוראה, ומדברות עליה כחלק נורמטיבי ממציאות חייהן המשתנה, אך כל קבוצה מסבירה זאת בצורה אחרת.

הנשים בקבוצה הראשונה מנכסות לעצמן את המסורת על מנת להסביר את המגבלות הקיימות עליהן כנשים בדואיות ומכאן את פנייתן להוראה; בעוד שהנשים בקבוצה השנייה מנכסות לעצמן את נוחיותו של המקצוע. לפי המחברת הבחנה זו מדגימה מחד גיסא את תהליך התפתחותה של תודעה פמיניסטית נשית בחברה הבדואית בנגב, ומאידך גיסא, את הבניית ההוראה כמקצוע נשי בקרב נשים.

התנגדותן של נשות הקבוצה הראשונה להבניית מקצוע ההוראה כמקצוע נשי נשזרת ביציאתן נגד החברה הבדואית, המעודדת כיום את הנשים להשתלב בתחומי החינוך ובעיקר בהוראה, ולהגביל את ייעודן החברתי לייעוד הזהה לתפקידן האימהי. לעומת זאת בקרב נשות הקבוצה השנייה תופעה הפוכה – הן אינן רואות את הפנייה להוראה כ"ברירת מחדל". הן ממקדות את הדיון דווקא באימהותן, תוך כדי הישענות על הסברים רווחים בדבר נוחיותו של המקצוע לגבי נשים, כלומר, בהבנייה החברתית-תרבותית של מקצוע ההוראה.

"למרות השוני בין שתי הקבוצות, נדמה שכולן מצביעות על השתלבותן בהשכלה הגבוהה כמקדמת את כניסתן לתחום החינוך, הנתפס בעיניהן כמרכז כוח וכמוקד להשפעה מעבר לכותלי בית הספר".

הנשים אינן תופסות את עצמן כקורבן של הנסיבות. להפך: הן משדרות עוצמה, מקצועיות ויכולת להתאים את ההוראה למציאות המשתנה של הקהילה הבדואית, ומבקשות לעשות מלאכתן נאמנה. הן רואות בתלמידיהן את הדור שיפנים את המסרים החדשים בדבר שינוי חברתי, ובכך מסיטות את מוקד הכוח מידיהם של הגברים המבוגרים, ומעבירות אותו, בחלקו, לידי הדור הצעיר.

האם המורה הבדואית היא מורה אחרת?

השינוי העיקרי עליו מדווחות נשים ערביות בכלל ונשים בדואיות בפרט נוגע לרכישת השכלה, השתלבות בשוק העבודה ופנייה הולכת וגוברת להוראה. המשתתפות במחקר מדווחות על היבט זה של פנייתן להוראה, אך גם עומדות על חשיבותה של פרקטיקה זו בחיי החברה הבדואית, החווה שינויים משמעותיים.

לפי המחברת, על בסיס הניתוח שהוצע, המשתפות במחקר מסמנות נתיב חדש לתביעתן להשתתף בייצוג הידע ובעיצובו באמצעות פרקטיקת ההוראה, הנתפסת כמקצוע המאפשר הצצה "פנימה", אל תוך הבית, בכיוון של שינוי ועשייה ברמת הפרט וברמת הקהילה.

מניתוח הממצאים עולה כי המשתתפות תופסות עצמן כסוכנות של התחדשות חברתית ומעידות על עצמן שהן יכולות להיות שותפות בשינויים חברתיים-תרבותיים ומוסדיים.

המשתתפות, כמו משכילות בדואיות אחרות (פסטה-שוברט, בדפוס) מעזות להעלות על סדר היום סוגיות חברתיות-תרבותיות שהן בלב המסורת הבדואית. גם ממחקרה של פישל (2002), עולה כי המתכשרים והמתכשרות מהחברה הבדואית רואים עצמם כבוני חברה חדשה.

מן ההיבט המגדרי, המשתתפות מספרות שאינן תופסות עצמן כ"שומרות סף" של התרבות שהתחנכו בה. הן דווקא מציינות את המערכת החינוכית כסביבת עבודה המאפשרת להן לשמש דגם להשתלבותן של נשים במרחבי החיים השונים של הקבילה הבדואית בנגב.
מן ההיבט המקצועי הן משדרות מקצועיות לשמה. הן מדווחות על ההוראה בשפה מקצועית, ואינן רואות עצמן רק כמורות אלא כמחנכות הדור הבא. לכן הן מבקשות להשתלם, להתמקצע, להתפתח ולהשתלב בתפקידים שונים במערכת החינוכית.

מקורות

לומסקי-פדר, עדנה (1994). דפוסי השתתפות במלחמה והשפעתם על תפיסת המלחמה ותפיסת מהלך החיים: ניתוח המקרה של "בוגרי" מלחמת יום כיפור. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. ירושלים: האוניברסיטה העברית.

פישל, דיתה (2002). גורמים אישיים ומוסדיים המתקשרים לאמונות, עמדות חינוכיות והצלחה בלימודים: מתכשרים/ות להוראה בדואים/ות ויהודים/ות. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון.

פסטה-שוברט, ענת (1999). הספירה הפרטית והספירה הציבורית: ניתוח המקרה של אימהות לומדות בחברה הישראלית. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים.

פסטה-שוברט, ענת (2000). "ההשכלה היא החרב שלנו": דיאלוג בין ההבניה האישית להבניה החברתית של משמעות ההשכלה הגבוהה בחייהן של נשים בדואיות בנגב. דוח מחקר. הוגש למכון מופ"ת, מרכז לחקר החברה הבדואית באוניברסיטת בן-גוריון ומכללת אחווה.

פסטה-שוברט, ענת (בדפוס). "אני יוצאת וכאילו ממששת את העולם, רואה את הדברים יותר ברורים": מגדר, השכלה גבוהה והחברה הבדואית. מגמות.

 

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?