דף פריט
29-08-2018

תמר ורטה-זהבי מחנכת להומנויות

דקל, י' (דצמבר, 2014). תמר ורטה-זהבי מחנכת להומנויות. הד החינוך, פ"ט(2), 35-34.

דניאל יוהנס, מבקש מקלט מאריתריאה, מתקבל בחום, בהתלהבות ובהתעניינות אצל ילדי כיתות ו' בבית הספר "הניסויי ארגנטינה" בירושלים. יוהנס מגיע הנה בבוקר יום זכויות האדם יחד עם הסופרת תמר ורטה־זהבי, כדי לדבר על ספר הילדים "מוּלוּ וְצָגַאי", שכתבה עם רונית רוזנטל בעזרת יוהנס ופליטים אחרים מסודן ומאריתריאה.1

ילדי כיתות ו' מוכנים למפגש: הם כבר קראו את הספר, שעוסק באופן רגיש, מעניין ומעורר הזדהות במסעם של תאומים, ילד וילדה נבונים ואמיצים בני עשר, מכפרם הבוער למחנה הפליטים ובדרכם מלאת הסכנות — שנראות כאן כהרפתקאות.

במסגרת תכנית הלימודים עסקו בכיתות ו' בנושאים של דמוקרטיה וזכויות אדם. התלמידים מכירים מושגים כגון "פליטים", "מבקשי מקלט" ואף "מתקן חולות" ו"כלא סהרונים". עכשיו בית הספר זימן להם מפגש עם מבקש מקלט, והם לא מסירים ממנו את מבטם, חלקם אפילו נוגעים בו, להוטים לשמוע את הסיפור שלו ולשאול שאלות. ויש להם הרבה שאלות.

את החיים תחת הדיקטטורה הצבאית באריתראה הם מתאמצים לדמיין. כשהם שומעים על אביו בן השבעים של יוהנס שחי באריתראה ומשרת בצבא (כמו כל הגברים והנשים שם), הם שואלים: "איך אבא שלך היה מבקר את הנכדים שלו, אם היו לך ילדים?", "איך גדלים כשאבא ואימא בצבא?", "איך בכלל אפשר לחיות שם?". כשהם שומעים על מסעו הרגלי המפרך מאריתריאה לסודן, לאתיופיה, שוב לסודן ואחר כך לישראל דרך מצרים, הם משתאים לנוכח התקופות הארוכות שישב יוהנס בכלא (משום שהגיע לסודן והוא נוצרי ולא מוסלמי), הסכנות הרבות שבדרך וחוסר האפשרות לחזור למולדתו — אם יחזור יושלך לכלא לשארית ימיו.

הילדים עצובים לשמוע על הגעגועים העזים של יוהנס למשפחתו, ושמחים שהוא בטוח, יחסית, בישראל. אבל גם כאן, כפי שהם מבינים דרך שאלותיהם, יוהנס עוד לא מצא את מקומו. "כבר יש לך אזרחות ישראלית או שעדיין אין?" ו"למה אתה לא ניגש למשרד הפנים ומוציא תעודת זהות?" ו"מה, אסור לך להישאר כאן לתמיד? אז כל חודשיים אתה בלחץ לקבל חותמת הארכה לוויזה?" וגם: "כמה אנשים יש בתור לחותמת?" ו"מה ההבדל בין עובד זר לפליט?" ו"אתה רוצה להיות כאן?"

יוהנס מסביר שבניגוד למה שרבים חושבים, הוא ושאר מבקשי המקלט אינם רוצים להישאר בארץ: "אף אחד ממבקשי המקלט לא רוצה להישאר פה. כולם רוצים לחזור למשפחות שמחכות להם באריתריאה. אנחנו רוצים לחזור הביתה. זה מקום יפה, ארץ ישראל קדושה לפי הדת שלי, ויש לי חברים טובים פה. אבל זה לא הבית שלי. הבית שלי נמצא במקום אחר, גם אימא שלי נמצאת שם, ואליה אני מתגעגע כל כך. אבל אם אחזור הביתה אלך לכלא, כנראה לתמיד".

ורטה־זהבי ויוהנס מקשיבים לשאלותיהם של הילדים ועונים בסבלנות. יוהנס מדבר עברית, אנגלית וקצת אמהרית, שממנה מתרגם עבור הילדים המחנך וודאג' מולה. הנדודים הכפויים הרגילו את יוהנס לעבור בין שפות (הוא דובר חמש), וכיום הוא מתורגמן בבית החולים שיבא. אם הייתה למי מהילדים דעה קדומה על פליטים, אפשר ממש לחוש במהלך המפגש הזה את הפרכתה.

•••

זו בדיוק המטרה של ורטה־זהבי, מפעל חייה אפשר לומר. היא מרצה לחינוך לגיל הרך במכללת דוד ילין בירושלים, מנחה קבוצות דיאלוג בין ילדים ובוגרים יהודים וערבים, ומאחוריה כבר עשרה ספרים העוסקים כולם, ללא יוצא מן הכלל, בשליחות החינוכית שקיבלה על עצמה עם סיום הדוקטורט שכתבה באוניברסיטת פריז — על התפתחות עמדות פוליטיות אצל ילדים.

ורטה־זהבי: "באמצעות תצפיות על משחק ועל שיעורים, שיחות עם ילדים וניתוח ציורים גיליתי שילדים צעירים, ככל שהעמדות שלהם קסנופוביות, כך הם מעוניינים להיפטר מהן. ילדים צעירים חווים את שנאת האחר כמשהו רע. גיליתי שילדים לא רוצים לשנוא ולא רוצים לפחד, זה מקלקל להם את איכות החיים. לפעמים חושבים שילדים חוזרים על מה שההורים שלהם אומרים, ואם ההורים בעלי עמדות פוליטיות מסוימות כך יהיה גם אצל הילדים. אבל מסקנה מאוד חזקה מהדוקטורט שלי היא שילדים חושבים בעניין זה אחרת מההורים. זו ממש טעות לחשוב שילדים חוזרים אחרי ההורים כמו תוכי. יש להם רצון חזק לביטחון נפשי ואישי. עמדות גזעניות מערערות את הביטחון האישי והנפשי — אז הם מאוד שמחים להיפטר מהן".

יש איזו מחשבה שנוח לילדים לסדר את העולם בטוב ורע, שזה מקל את הכאוס.

"אני לא רואה את זה. בדוקטורט וגם במפגשים שאני מקיימת בעקבותיו כבר 22 שנה אני רואה את המקום החברתי: אני חי בחברה ואני לא רוצה בלב שלי לשנוא חצי מהאנשים שאני עובר לידם, זו תחושה נוראית לפחד. לילדים יש בריאות נפשית חזקה מאוד. הם לא רוצים לפחד, הם לא רוצים לשנוא, זה לא נעים, זה מקשה על החיים".

•••

המסקנה הזאת מניעה את ורטה־זהבי בכתיבת הספרים שלה ובפעילויותיה החינוכיות הרבות. עם ספריה נמנים, נוסף על "מוּלוּ וְצָגַאי", גם ספרי ילדים דו־לשוניים בעברית ובערבית; רומנים לבני הנעורים העוסקים בנושאים חברתיים והומניסטיים (למשל "סלטה לאחור", 2008, הוא סיפור אהבתם של נערה יהודייה ונער ערבי; "לפחד יש ריח", 2012, מספר על ההתנתקות מנקודת מבטו של ילד שלומד להכיר את הצד האחר); וסדרת ביוגרפיות על גיבורים מעוררי השראה מהעולם (מהטמה גנדי; ואנגרי מאטאיי הקנייתית; ומרטין לותר קינג).

ורטה־זהבי גם מסתובבת בבתי ספר בארץ, בעיקר דרך "סל תרבות", עם פעילויות וסדנאות בעקבות ספריה השונים. היא נפגשת עם כ־6,000 תלמידים ותלמידות בשנה וחושפת אותם — לעתים לראשונה — לנושאים שלמענם היא פועלת.

"את הרומנים לבני הנעורים", היא מספרת, "כתבתי כדי ליצור מרחב רגשי וחשיבתי אחר עבור הקוראים, שיוכלו לפחות כשהם קוראים את הספר לסדוק את העמדות שלהם. לגבי הביוגרפיות, המטרה הייתה גם שיכירו גיבורים מארצות אחרות וגם שיקבלו השראה רעיונית. שידעו שכל מציאות לא צודקת ניתנת לשינוי. בספרים ובמפגשים אני מנסה לתת תקווה לילדים ולילדות. זה לא פשוט, אבל כל מציאות היא בת שינוי, אם חושבים בצורה יצירתית".

היה מפגש מאוד מוצלח בינך ובין יוהנס לבין הילדים. זה תמיד ככה?

"בדרך כלל הילדים מגיבים כמו שהגיבו היום. ברגע שהם נפגשים אתנו או כשאני מגיעה לבד למפגשים ומספרת את 'מוּלוּ וְצָגַאי', אפילו בדרום תל אביב, הילדים ממש קופצים על זה. הם נהיים שקטים, רגועים, הם רוצים לגעת, לדעת ולהקשיב. הנה ראינו פליט והוא כזה נחמד ובכלל לא מפחיד. או קראנו סיפור על ילדים, ראינו תמונות וציורים, ואנחנו מזדהים אתם ואוהבים אותם. בעקבות הספרים אנחנו דנים בנושאים של זכויות אדם וגזענות, היחס לערבים, היחס לפליטים, איך אפשר להגיע לפתרונות ולהיות יצירתיים. חשוב לי להגיד שהומניזם הוא לא רק כלפי מיעוט מסוים, זו עמדה כללית, ולכן הספרים שלי לא מתמקדים בגזענות כלפי קבוצה אחת אלא מספרים סיפורים שונים של הומניזם.

"כשחזרתי מצרפת לארץ ב־1990, התחלתי יחד עם עבד אלסלאם יונס להפגיש בין ילדי גנים יהודים וערבים במסגרת מכללת דוד ילין. גם שם ראיתי שהילד שהכי חשש ופחד מערבים היה הילד שהכי רצה בסוף להיפגש אתם שוב. ילדים מטבעם הם שוחרי זכויות אדם, ושוחרי זכויות בכלל. המקום ההומניסטי קיים אצלם והם מגיבים ממנו".

___________

1 "מוּלוּ וְצָגַאי", מאת ורטה-זהבי ורונית רוזנטל, בשיתוף מבקשי המקלט דניאל יוהנס, ג'רמה אימאם, קסטה זרסנאי ועבדו אדם, עם איורים של סילביה כביב, יצא השנה בהוצאת כנרת.

מה דעתך?

    תמר היא אישה גדולה, מאמינה ולוחמת בדרכה הצנועה, אישה עם חלום וחזון שלא מסתפקת במשאלות שלה אלא עושה ועושה, נוגעת בלבבות של נזקקים כמו גם בתלמידים רבים- וממיסה אותם במגע האנושי, ההוגן וההומני שלה. ראויה בעיני לפרס ישראל! תבורכי במעשייך!

    פורסמה ב 28/05/2015 ע״י עדנה פינצ'ובר
    מה דעתך?