16-09-2018

על מקומה של הרוח במרחב החינוכי

ענבר, עדנה (2012). על מקומה של הרוח במרחב החינוכי. בתוך ישעיהו תדמור ועמיר פריימן (עורכים), חינוך - מהות ורוח (עמ' 231-222). תל אביב: מכון מופ"ת.

המאמר נפתח בשאלת "דלות הרוח" בחינוך הממלכתי. אחת הטענות העיקריות נגד החינוך הציבורי הממלכתי נוגעת להיעדר חינוך לערכים. מאז קביעתו של שר החינוך בן ציון דינור בשנות החמישים של המאה הקודמת, שהחינוך לערכים ייגזר מתוך ערכי היהדות, הוקמו ועדות ויחידות במשרד החינוך שעסקו בטיפוח התודעה היהודית בביה"ס הממלכתי. מתעוררת השאלה, אם "תגבור לימודי היהדות" הוא התשובה לדלות הרוח ולאבדן ערכים. המציאות כיום היא, שמערכת החינוך הממלכתית מוצפת בתכניות בעלות אופי דתי, מתוך הנחה שכך ייתוסף לתכנית הלימודים נופך רוחני במשמעותו החברתית הרחבה – אחדות, זהות לאומית והזדהות ערכית.

על פי השקפת מחברת המאמר, יש לנתק את הקשר הגורדי בין רוח-דת-יהדות ולהעניק מעמד מרכזי לתחומים שתרומת החשיבה היצירתית ניכרת בהם, והמונעים על ידי השאיפה להרחיב דעת, להטיל ספק ולהתמודד עם שאלות באשר ל"טוב", ל"יפה" ול"נכון" כערכים השלובים אלה באלה, שהם אוניברסליים ופרטיקולריים כאחת. כלומר, להעמיק בתחומי הרוח, האמנויות והמדעים מתוך בחינה ביקורתית מכאן וחשיבה יצירתית מכאן, ללא אינדוקטרינציה, ובמנותק מהגדרות שמצמצמות את משמעות הטוב והנכון בתכניות הלימודים לתגבור ערכי היהדות.בהקשר זה יודגש, שאין מדובר בביטול העיסוק בטקסטים שמקורותיהם דתיים; אדרבה, בהגות היהודית, ובעיקר במקרא, יש ערכים אוניברסליים ותובנות פסיכולוגיות התקפות בכל זמן ובכל מקום.

כחלופה אפשרית, אם כי לא יחידה, מציעה מחברת המאמר שליבת החינוך תהיה מושתת על שלושת המרכיבים – היפה, הטוב והנכון –שמציע הווארד גרדנר (Howard Gardner). לכל אחד מהיסודות הללו יש ביטוי בדיסציפלינות מוגדרות: היפה ממוקם בעיקרו בתחום האסתטי ואליו שואפות האמנויות; הטוב ממוקם בעיקר בתחום האתי, ואליו שואפים תורת המידות והמשפט; הנכון ממוקם בכל תחומי החקירה המדעית ובשאיפה לגילוי האמת. הדברים הבאים יתמקדו ביפה, שהוא התחום המוזנח ביותר במערכת החינוך, ובניסיון להצדיק את העתקתו מן השוליים אל המרכז.

ההגדרה ה"קלסית" רואה בחוויה האסתטית חוויה שאין לה מטרה מעבר לעצמה, שאין בה שאיפה להשיג דבר-מה (מטרה, חפץ, פעולה וכיו"ב), שעיקר כוחה הוא בעצם שהייתנו בתוכה. ברוח השקפתו החינוכית של מרטין בובר (Martin Buber), ההיבט האסתטי של החינוך עומד על שני יסודות. האחד, המפגש האנושי שמתקיים בזיקה הדו-שיחית שבין מורה לתלמידיו (ובינם לבין עצמם), והאחר – ברעיון הלימוד לשם עצמו, ולא לשם השגת מטרות שמעבר לו. אין ספק, שרעיון זה עומד בניגוד חריף ל"רוח הזמן", המבקשת הישגים בעיקר בתחומי ה"הישרדות" – תחרותיות, מעמד כלכלי, התמודדות עם הגלובליזציה וכדומה.

הוראה כחוויה אסטתית עומדת בניגוד לשתי נטיות מקובלות: האחת, "למצות את החומר/הנושא" (שפירושה גם "להוציא את המיץ", לייבש), והשנייה, "להעביר חומר", ו"להספיק". מחברת המאמר מבקשת להציע כיוון שונה: ליצור שילוב בין האי-מיצוי – בבחינת להשאיר מקום ושאיפה ל"טעם של עוד" – ובין השתהות ללא קיצוב זמן עם המרתק, המרגש, המעניין והמורכב. בתכנית הלימודים האנגלית (SMSC – Spiritual, Moral, Social, and Cultural development) נכתב כי הצידוק לחינוך אסתטי בתכנית הלימודים, שגישתה תועלתנית לרוב, הוא בכך שאם הילדים לא יחוו תחושות של התפעמות ופליאה מיופיו של העולם שהם חיים בו, או מכוחם של אמנים, מוזיקאים וסופרים לעצב את המרחב, את הצלילים ואת הלשון, הם יחיו בתוך מדבר רוחני ותרבותי.

היבט נוסף בתחום האסתטי בחינוך הוא החד-פעמיות שבמפגש עם תלמידים בכל יום ובכל שיעור. תפיסת השיעור כמעשה אמנות מאפשרת למורה גמישות ויצירתיות ומעודדת פתרון קונפליקטים בדרכים לא שגרתיות, ברוח טובה ובהומור. ברמת ההפשטה ניתן לומר, שבחינוך המקבל את השראתו מהאמנות מתרחשת יצירת הוויה הרמונית, במשמעותו המוזיקלית של המושג. כלומר, מעברים ממצב "קונסוננטי" מאוזן וסטטי ל"דיסוננס" שמערער את האיזון, יוצר מתח וקורא לפתרון, וחזרה לאיזון, להרפיה, וחוזר חלילה. כל מהלך כזה של הפרת איזון והשבתו הוא מהלך אבולוציוני, שמקדם את הצמיחה וההתפתחות של הפרט והקבוצה כולה.

תפיסת ההוראה כמעשה אמנות שואבת את השראתה מתחומי האמנויות השונים. בלב החינוך האסתטי עומדת החוויה הרוחנית המתרחשת בשעה שאנו פוגשים את האמנויות, אם כיוצרים ואם כ"צרכנים". אולם הוראה אמנותית היא חובקת כול, ואיננה מוגבלת לתחומי האמנויות בלבד. כשאנו שוהים בתוך החוויה האסתטית-אמנותית, אנחנו עוברים במידה רבה ממישור ה"צריך" אל מישור ה"אפשר". ממלכת ה"אפשר" היא זו שבה פועם הדמיון, המשחק והיצירה, היא זו שבה מתרחשת במונחים של מיהי צ'יקסנטמהיי (Mihaly Csikszentmihalyi)חוויית "זרימה", שבה הזמן עוצר מלכת, שבה מתרחשת תחושת התעלות רוחנית. החזרה אל מישור ה"צריך" הכרחית לא רק למען הקיום הפיזי שלנו, אלא גם למען הזינוק ממנו אל מרומי ה"אפשר", וחוזר חלילה.

המאמר סוכם ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?