חינוך מיוחד הוא זכאות ולא עונש

נאוה דקל , "חינוך מיוחד הוא זכאות ולא עונש" , הד החינוך , יוני 2013 , כרך פ"ז , גיליון מס' 06 , עמודים 46-49.

קרוב למאתיים אלף תלמידים בעלי צרכים מיוחדים לומדים במסגרות שונות של החינוך המיוחד בישראל. "גם לילד הפגוע ביותר יש כוח", אומרת רעיה לוי־גודמן, ראש האגף לחינוך מיוחד במשרד החינוך. "מהמקום הזה צריך לבנות את הצמיחה שלו. ובעיניי זו דרך העבודה הנכונה עם כל התלמידים, גם בחינוך הרגיל"

הפנטזיה של רעיה לוי־גודמן, מנהלת האגף לחינוך מיוחד במשרד החינוך, היא שלכל ילד וילדה במדינה תיבנה תכנית לימודים אישית, ממש כפי שזה נעשה בחינוך המיוחד. דינמית ונמרצת, היא פור?ת את החזון של החינוך המיוחד על מורכבויותיו. העקרונות החינוכיים המיושמים בחינוך שהיא מופקדת עליו טובים ומתאימים בעיניה לכלל התלמידים.

לוי־גודמן מדברת על ההסתכלות על כל תלמיד ותלמידה מנקודת המבט של החוזקות והיכולות שלו, באופן שיאפשר לו, כשיסיים את המסגרת הלימודית, להתגבר על קשיים ולהצליח להיות חלק מהקהילה. "הרי אין ילד בלי קשיים, גם אם אין לו ליקויים", היא אומרת, "ומה שחשוב הוא שהילד ידע שמקבלים אותו, וכל אחד אחר, כפי שהוא. התפיסה שלי היא שתלמידי החינוך המיוחד אינם בעלי צרכים מיוחדים, אלא הם שונֵי צרכים, ובתוך כל כיתה יש ילדים שוני צרכים".

כשחושבים על החינוך המיוחד עולה תמונה של טיפול בצדדים החלשים ובקשיים של התלמידים.

"אנחנו כבר מזמן לא בגישה שעוצרת בשאלה מה הילד אינו מסוגל לעשות ומה קשה לו. אנחנו באים דווקא מהחיפוש אחר מוקדי הכוח. הגישה בשנים האחרונות היא שגם לילד הפגוע ביותר יש כוח ומנקודה זו צריך לבנות את הצמיחה שלו. בעיניי זו הדרך הנכונה לעבוד עם כל התלמידים, גם בחינוך הרגיל".

איך מתרגמים את הרעיון היפה הזה לעבודה בכיתה?

"עבור כל תלמיד שמקבל תמיכה ממשאבי החינוך המיוחד נכתבת תכנית אישית שהבסיס שלה הוא מוקדי הכוח והיכולות שרוצים לחזק. זה כולל גם את התלמידים שמשולבים בכיתות הרגילות, שמספרם עלה בשלוש השנים האחרונות. המחנכת שלהם והצוות הבין־מקצועי כותבים תכנית יחידנית מקצועית (תח"י)".

נשמע מסובך, מורכב מאוד.

"מורכבות היא מילת מפתח באגף לחינוך מיוחד, אבל אנחנו לא מפחדים מדברים מורכבים".

מהדברים שלך אפשר להסיק שכדאי ללכת לחינוך המיוחד.

"חינוך מיוחד הוא זכאות ולא עונש. ברוב המקרים ההפניה לחינוך מיוחד נעשית בתיאום עם ההורים ולא נכפית, אלא אם כן הילד מסכן את עצמו או אחרים. אם ההחלטה לזכאות לחינוך מיוחד נעשית שלא על דעת ההורים, הם יכולים לפנות לוועדת ערר".

המספרים

74,000 תלמידים בישראל לומדים במסגרות נפרדות של החינוך המיוחד, וכ־117,000 תלמידים לומדים במסגרות של שילוב בבתי ספר "רגילים". ברחבי הארץ פועלים בפיקוח משרד החינוך 1,554 גני חינוך מיוחד, 523 בתי ספר לחינוך מיוחד (ראו טבלה), 3,668 כיתות לחינוך מיוחד בבתי ספר "רגילים" ו־58 מרכזים טיפוליים לילדים בעלי צרכים מיוחדים.

האגף לחינוך מיוחד מפעיל בין השאר 38 בתי ספר בתוך בתי חולים. "פתחנו השנה שלוחה בתוך מחלקת ילדים מונשמים בבית החולים הרצוג בירושלים", מספרת לוי־גודמן בהתרגשות. "ביקרתי שם לפני כחודש, ומנהל בית החולים ומנהלת המחלקה אמרו לי: 'עשיתם נס לילדים, אבל אתם לא מבינים מה עשיתם לנו. כל השנים הסתכלנו על הילדים דרך המחלה ואתם הגעתם עם התפיסה שכל אחד יכול. זה גרם לנו לראות דברים אצל הילדים שלא ראינו קודם – תקווה, חיוך וניסיונות להתקדם בצורה שלא חלמנו עליה. יש כאן ילדה ששכבה מונשמת במיטה כל היום והצוות החינוכי שלכם אמר שאפשר להתקדם אתה. התחילו להושיב אותה ולשיר ולדבר אתה. היום, אחרי חמישה חודשים, היא במקום אחר לגמרי, היא מחייכת ויש לה זיק בעיניים'".

הילדה הזאת, מוסיפה לוי־גודמן, "תצא מבית החולים ותגיע לכיתת לימוד, דבר שאיש לא חלם שיקרה. זה מרגש בצורה בלתי רגילה. פגשתי נערים שמאושפזים במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה לבני נוער בבית החולים גהה שניגשו לבגרויות. שאלתי את הנערים מה עושה להם ההתעקשות שלנו שהם ילמדו וייבחנו. והם אמרו לי: 'אתם עטפתם אותנו בתקופה הכי קשה והראיתם לנו שאנחנו יכולים להתגבר. יש לנו הרבה בוֹרות לעבור בעתיד, אבל אתם דואגים למלא חלק מהבורות'".

התשתית החוקית והמלצות ועדת דורנר

פעילות האגף לחינוך מיוחד נסמכת על שלושה חוקים: חוק החינוך המיוחד משנת 1988, כולל הפרק של שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל; חוק חינוך חינם לילדים חולים וחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות – פרק הנגישות.
על בסיס חוקים אלה, האגף נותן תמיכות שונות לבני שלוש עד 21, לכל המגזרים, לכל הליקויים, לכל רמות התפקוד בכל המסגרות – הן ברמת המדיניות והן ברמת הטיפול בפרט.

בחינוך המיוחד יש לכל תלמיד ליווי מקצועי. ומשום כך, נוסף על קשת המקצועות הקיימים בצוותי החינוך הרגיל מועסקים בחינוך המיוחד גם מאבחנים, מטפלים, פיזיותרפיסטים, פסיכולוגים ועוד. "אנחנו רוצים להבטיח", אומרת לוי־גודמן, "שהילדים באחריותנו יגיעו למקסימום הרווחה שתכין אותם לחיים".

כיום מתרכז האגף בתהליך של יישום המלצות ועדת דורנר משנת 2008.

לוי־גודמן: "הרכיב הראשון שהתחלנו ליישם בשנת הלימודים הקודמת במספר רשויות מקומיות הוא של בחירת ההורים. הורים יכולים לבחור אם הילד שלהם ילמד בכיתה רגילה, בכיתת חינוך מיוחד בבית ספר רגיל או בבית ספר לחינוך מיוחד, כמובן בתנאי שלא מדובר בהחלטה שמזיקה לילד או לסביבה. אם לדוגמה מדובר בילד אלים מאוד, אנחנו מחויבים לשמור גם עליו וגם על כלל התלמידים, ובמקרה כזה נשללת זכות ההורים לבחור את מסגרת הלימודים".

הרכיב השני נוגע לתקציב. "יש הבדל מאוד גדול בין עלות של תלמיד המשולב בחינוך הרגיל לבין עלות של תלמיד הלומד במסגרת החינוך המיוחד", אומרת לוי־גודמן. "לפי המלצות הוועדה, המדינה צריכה לתת לתלמיד את מלוא התקציב שהוא זכאי לו ללא קשר למסגרת שבה ילמד. גם אם תלמיד בוחר ללמוד בחינוך הרגיל הוא עדיין זכאי לאותו תקציב שהיה מקבל אם היה לומד בבית ספר של החינוך המיוחד. כך אנחנו יכולים להיות בטוחים שכל אחד יוכל לבחור במסגרת שהוא באמת רוצה".

הרכיב השלישי, מסבירה לוי־גודמן, הוא שהתקציב צריך להיות פונקציה של רמת התפקוד של הילד ולא של הליקוי. "במילים אחרות, התקציב לא נקבע בהתאם למה שכתוב באבחון, אלא לפי התפקוד של התלמיד בפועל".

כדי ליישם את הכלל הזה, אנשי מקצוע מתחומים שונים חברו לראמ"ה ולמט"ח ופיתחו כלי ייחודי לאפיון רמת התפקוד של התלמיד. בינתיים הכלי הזה זמין לבתי ספר יסודיים בלבד. שני צוותים עובדים על פיתוח שלו למסגרות הקדם־יסודי ולחטיבות הביניים.
"יש כאן מהפך בתפיסת הילד והרכבת הכיתות", אומרת לוי־גודמן. "כל ילד יבוא עם שובר אישי המפרט מהן יחידות התמיכה המגיעות לו, והכיתה שבה ילמד תיבנה בהתאם לשיקולים של התאמה בין הצרכים של התלמידים, כפי שהם באים לידי ביטוי באופן מעשי".
הרבה עבודה.

"אנחנו מחפשים כל הזמן עוד דרכים לקדם את התלמידים – כל אחד מהנקודה שבה הוא נמצא. פיתחנו שירותים מקצועיים מגוונים שלא היו בעבר. יש לנו הרבה תכניות להכנת התלמידים למאה העשרים ואחת".

במסגרת זו האגף מפעיל תכנית ארצית לתקשוב, שבמסגרתה הוא חבר לביטוח הלאומי ולפרויקט "מחשב לכל ילד", והוא רוכש לתלמידים בעלי צרכים מיוחדים מחשב המותאם לצורכיהם הייחודיים. האגף נותן לתלמיד, לצוות ולמשפחה הדרכה ומלמד אותם להשתמש במחשב. "את הציוד היקר הזה", אומרת לוי־גודמן, "הילד מקבל אליו הביתה לשימושו האישי. ההורים משתתפים בעלותו ב־270 ש"ח בלבד. הטכנולוגיה החדישה הזאת תקדם את התלמידים בלימודים, אבל גם תחבר אותם מבחינה חברתית לחיים היום. אנחנו מפעילים תכניות של למידה מרחוק בזמן הלימודים ובשעות הפנאי ויש גם תלמידים מאושפזים שמשתתפים בשיעור של כיתתם בזמן אמת".

בישראל פועלות עשרות אם לא מאות עמותות סיוע לילדים עם צרכים מיוחדים. אתם משתפים אתן פעולה?

"לאגף לחינוך מיוחד יש קשר מצוין עם מגוון העמותות לסיוע לילדים עם צרכים מיוחדים. אנחנו מקיימים קשר קבוע עם כל העמותות המעוניינות בדיאלוג פתוח ומקצועי עם משרד החינוך. כל מפקח באגף נפגש עם העמותות המטפלות בליקוי שבתחום אחריותו, ואני משתדלת לפגוש כל עמותה פעם בשנה".

"להגיע לעוד ילד זה האושר הכי גדול שיש"

לוי־גודמן עוסקת בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי "מאז שאני זוכרת את עצמי". היא למדה חינוך מיוחד והייתה מורה בכמה מסגרות. במהלך לימודיה לתואר שני באוניברסיטה העברית הקימה מכינה לסטודנטים עיוורים ולקויי ראייה. אחר כך ניהלה במשך 14 שנה את מתי"א (מרכז תמיכה יישובי/אזורי) אית"ן, שנותן תמיכה לתושבי בית שמש, מודיעין ומכבים־רעות. לפני שנתיים זכתה במכרז לניהול האגף לחינוך מיוחד במשרד החינוך.

על מה את עוד חולמת?

"החלום שלי מתחיל בתהליך הכשרת עובדי ההוראה. כל מי שבוחר לעסוק בחינוך צריך לשאול את עצמו מה חובתו ומה זכותו בקידום כל תלמידיו. לכן לדעתי כולם חייבים ללמוד היבטים בחינוך תלמידים שונֵי צרכים. אבל החלום לא נגמר שם. הוא ממשיך בפיתוח מקצועי של מחנכים לאורך כל שנות העבודה. אנחנו עושים את זה, בונים מתווים להשתלמויות, מעבירים השתלמויות והדרכות למחנכים ומעודדים את מנהלי בתי הספר לשלב את הצוות של החינוך המיוחד בפיתוח המקצועי של המורים. לאנשי החינוך המיוחד יש ערך מוסף, והם צריכים ויכולים לתת את חלקם בפיתוח המקצועי של כלל המחנכים".

את לא נשברת לפעמים?

"זה נכון שהעשייה כאן היא בלתי פוסקת, אבל יש לה הרבה ערך. מבחינתי,
לדעת שהצלחנו להגיע לעוד ילד זה האושר הכי גדול שיש. אני רואה את המקצועיות של הצוותים, את המסירות, היצירתיות וההתעקשות למצוא את הדרך לכל ילד, וחוזרת מהסיורים האלה בהתרוממות רוח. כך שאני ממש לא נשברת אלא להפך, זה נותן לי כוחות".

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?