29-08-2018

חייבים להתאים את משרד החינוך לאופי החברה שלנו

אריה דיין, "חייבים להתאים את משרד החינוך לאופי החברה שלנו", שיחה עם פרופ' יצחק קשתי, הד החינוך, יוני 2014, גיליון מס' 05, עמוד 34-37

פרופ' יצחק קשתי מנסח את דבריו במתינות ובוחר את מילותיו בקפידה, אך הרעיון שהוא מקדם נוקב ומהפכני. אם לסכם את דבריו בשורה אחת, מבנה משרד החינוך אינו מתאים למבנה החברה הישראלית ולכן משרד החינוך אינו רלוונטי. משרד החינוך חייב להגדיר מחדש את זהותו כדי להתאים לחברה הישראלית רבת הזהויות.

יצחק קשתי, פרופסור אמריטוס בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב ויו"ר המועצה האקדמית של המכללה לחינוך סמינר הקיבוצים, הוא אחד מבכירי חוקריה של מערכת החינוך הישראלית. בעשרות השנים שבהן הוא חוקר את התשתית הסוציולוגית של מערכת החינוך הוא פרסם ספרים ומאמרים רבים, השתתף בוועדות רבות וניסח אין-ספור המלצות.

 ערב מינויו של שר החינוך הקודם פרסם קשתי לבקשת מערכת הד החינוך מאמר קצר בשם "שר חינוך יקר: 30 עצות לשר חינוך מתחיל" (פברואר 2009), שאת עיקריו הרחיב בספרו "חינוך כזהות וכפעולה" (רסלינג, 2013). במאמר זה הוא הציע לשנות את המבנה של משרד החינוך באופן רדיקלי. "מערכת החינוך בישראל הולכת ומתפוגגת", הוא כתב לשר החינוך החדש. "המשימה העיקרית והדחופה של שר החינוך היא להציע ולבצע מהלכים מגשרים בין פלגי החינוך השונים בארץ, שיאפשרו הפעלה של בתי ספר בעלי אוריינטציות תרבותיות, דתיות ואתניות מגוונות".

את עיקרי תכניתו, שנועדה להעניק אוטונומיה חינוכית לקבוצות השונות באוכלוסייה הישראלית ולהפוך את משרד החינוך לגוף מתאם ביניהן, הוא פירט בעשרה סעיפים. שלושה מהם ממצים את המהפכה:

(1) "יוקמו מרכזי חינוך, לפחות שלושה (עברי-כללי; חרדי ודתי; ערבי) שישמשו מוסדות ייעוץ והדרכה במישורי התרבות, הדת והפדגוגיה";

(2) "משרד החינוך יישא באחריות תקציבית מלאה, שוויונית ובלעדית לכל בתי הספר במדינה במידה שיעמדו בתנאי הרישוי על פי חוק";

(3) תכנית הלימודים של כל אחד ממרכזי החינוך הסקטוריאליים תכלול מקצועות לימוד שיילקחו מתכניות הלימודים של המרכזים האחרים כך ש"תכנית הלימודים בבתי הספר תהיה מגוונת ורב-תרבותית".

התכנית של קשתי היא אולי התכנית הנועזת והמעניינת ביותר שהועלתה בתחום החינוך בעשורים האחרונים. שר החינוך הקודם (אולי השמרן ביותר בקרב שרי החינוך) התעלם ממנה. השר הנוכחי עשוי לגלות בה עניין.

***

התכנית לא התיישנה מאז שהצעת אותה לשר החינוך הקודם לפני חמש שנים?

להפך. היא נעשתה חיונית ודחופה יותר.

תרחיב בבקשה.

השאלה שצריכה לעמוד במרכז השיח החינוכי שלנו היא מהי התפישה העצמית של משרד החינוך, כיצד משרד החינוך תופש את תפקידו. משרד החינוך הוא אחד ממשרדי הממשלה היחידים שהשם, המבנה והתפקוד שלהם לא השתנו מאז קום המדינה. משרד החינוך נשאר עד היום בדיוק כפי שהיה כשהוקם לפני יותר מ-66 שנה. פירוש הדבר הוא שמשרד החינוך פועל לפי תפישה שהשתיירה מאז שנות החמישים, שהיא עצמה השתיירה מאז שנות השלושים. התפישה הזאת אמרה שתפקידו העיקרי של משרד החינוך הוא "בניין אומה" — איחוד והאחדה של תושבי הארץ הזאת והפיכתם לישראלים.

ובכוח האינרציה המשרד פועל כך מאז ועד היום?

לאורך השנים נעשו שינויים במערכת החינוך, אך התפישה הכללית השתמרה. תפישה זו התאימה לרוח התקופה שבה היא נוצרה, שנות השלושים של המאה הקודמת, אבל כבר אז היא הפילה קורבנות, בעיקר בקרב ילדים יהודים שהגיעו מעירק, מסוריה, מלבנון ומהקווקז. כחמישים אחוז מהילדים האלה נשרו ממערכת החינוך עוד לפני כיתה ה'. מאלה שנשארו בה אחרי כיתה ה', חמישים אחוז נשרו עד כיתה ח'. אבל לתפישה הזאת, שהשאיפה ליצור אחידות לאומית הניעה אותה, היו בכל זאת הישגים לא מעטים. היא הקנתה את השפה העברית ויצרה את התרבות העברית — תרבות שהיום מנסים להפוך לתרבות יהודית.

מערכת החינוך התגייסה ל"בניין אומה" ונותרה מגויסת גם לאחר הקמת המדינה.

נכון, כי יצירת אחידות חלוצית-ציונית באמצעות מערכת החינוך נחשבה לשטנץ מצליח. החינוך הקולקטיביסטי יצר ביישוב היהודי של שנות השלושים והארבעים קבוצות גיל מלוכדות ששימרו את האתוס החלוצי-ציוני לטווחים ארוכים. אחרי מלחמת העולם, כאשר הגיעו העולים מאירופה, אף אחד לא חשב שאפשר או שצריך לדחוף את ילדיהם לחינוך אקדמי. אבל במשך שנות החמישים, כאשר הגיעה העלייה הגדולה מהמזרח, כבר נוצרה סטגנציה של קידוש הקיים. קידשו את הקיים למרות שכבר לא התאים למציאות החדשה. התפישה אמרה שהעולים החדשים חייבים להסתגל למתכונת החינוכית הקיימת. אך השטנץ שהצליח עם העולים מאירופה לא היה יכול להצליח עם העלייה הגדולה מהמזרח.

אבל הוא נותר על כנו.

כדי להבין את המשך הסיפור בוא נקפוץ לתחילת שנות השבעים. ב-1968 מחליטים על "הרפורמה" במערכת החינוך. ההחלטה התקבלה כי נוצרה הבנה שהעסק — החינוך האחיד והמאחיד לצורך יצירת אומה — פשוט לא עובד. נעבור עתה לתחילת שנות השמונים: מתקבלת החלטה להקפיא את הרפורמה. מדוע? משום שביצועה סיכן את הישגיו של המעמד הבינוני. התברר שהרוב המכריע מבין תלמידי כיתות ט' כן יכול ללמוד בבתי ספר תיכוניים. זה היה חידוש גדול כי עד אז לא האמינו ביכולות של הילדים האלה. החידוש הזה יצר לחצים לביטול הרפורמה, כלומר לביטול האינטגרציה, כי הורים מהמעמד הבינוני חשו שילדי השכונות והעיירות מאיימים על ילדיהם: אם כולם ייגשו לבחינות בגרות, ואם רבים גם יצליחו בהן, אז הילדים שלהם ייאלצו להתחרות בתנאים קשים על מקום באוניברסיטאות.

הרפורמה נעצרה משום שסיכנה את מעמד הביניים, האשכנזי?

נכון. הקבוצה החברתית שנדחפה לשוליים, שכללה כבר משפחות עם ילדים שלמדו בבתי ספר תיכוניים, הרגישה צורך להיאחז ביסוד תרבותי כלשהו, השונה מהתרבות של הקבוצה הדומיננטית שהטיפה לאחדות אך דחקה אותה לשוליים. הקבוצה החברתית הזאת הייתה גדולה דיה והספיקה לצבור ותק בארץ. הקבוצה — למעשה, כמה קבוצות מארצות מוצא שונות — החלה לחזק ולהחיות את רקמות התרבות שהביאה מארצות המוצא שלה, כי בעקבות דחיקתה לשוליים על ידי מתנגדי הרפורמה והאינטגרציה עלה הצורך להיאחז במשהו שיספק הסבר לקיומה. המהלך הזה יצר את הפיצול הראשון כנגד מדיניות ההאחדה, המוצלחת יחסית, של העבר.

בדיוק באותה תקופה ובמקביל לתהליך הזה התרחש פיצול נוסף. בעקבות מלחמת ששת הימים, וביתר שאת בעקבות מלחמת יום הכיפורים, צמחה תפישה משיחית בקרב הציבור הדתי-לאומי, שהרחיקה אותו מהציבור הכללי. עד אז היו יוצאי בני עקיבא במרכז, חלק מהציונות המודרנית. כעת ארץ ישראל השלמה הפכה לערך עליון המצדיק שליטה בעם אחר. חזון ארץ ישראל השלמה, שהשתלט על רוב הציבור הדתי-לאומי, יצר בידול נוסף בחברה הישראלית.

קבוצות נבדלות אחרות היו החרדים והערבים.

נכון, וגם אצלן התרחשו שינויים חשובים. הקהילה החרדית התעצמה באופן בולט, וההתעצמות הזאת — תולדה של ריבוי דמוגרפי, סולידיות פנימית והסתגרות כלפי חוץ — לא רק שהוסיפה לפיצול בתוך החברה הישראלית, אלא גם נתנה לו לגיטימציה. הלגיטימציה לא נבעה רק מגישתו המתבדלת של הציבור החרדי, ולא רק מגישתו המשיחית-מיסטית של הציבור הדתי-לאומי, אלא גם מכך שהקבוצות שהרכיבו עד כה את המרכז של החברה הישראלית — תומכי מפא"י והציונים הכלליים — התחילו לחוש, במיוחד לאחר הבחירות של 1977, שהן עצמן נדחקות לשוליים. הן התפרקו בהדרגה מאחריותן לכלל החברה ופנו לעולם הרחב, שבדיוק החל להיפתח בפניהם כתוצאה מתהליכי הגלובליזציה.

לתמונה הזאת יש להוסיף את האזרחים הערבים; גם בקרבם התרחשו שינויים בעלי עוצמה. עד אמצע שנות השישים הם חיו תחת ממשל צבאי. לאחר שנים הם התאוששו וכיום הם דורשים למצות את האזרחות שלהם, בדיוק כמו שאר הקבוצות בחברה הישראלית. זה כולל, כמובן, גם את הדרישה לקבל השפעה משמעותית על חינוך ילדיהם.

השורה התחתונה: החברה הישראלית השתנתה והתפצלה; המשרד לא התאים את עצמו לתהליך ההיסטורי הזה; הוא ערוך לחינוך אחיד ומאחד.

במבנה הנוכחי שלו משרד החינוך אינו רלוונטי למבנה הרב-תרבותי של מדינת ישראל.

המשרד יודע את זה?

הוא יודע זאת היטב. הוא יודע שאין לו כיום השפעה על החינוך הממלכתי-דתי ולא על החינוך החרדי. סמכותו חלה רק על החינוך הממלכתי והערבי. וגם השינויים המבניים שנעשו לאחרונה — יצירת המחוז החרדי — לא ישנו את המצב הבסיסי הזה.

***

לפני חמש שנים הצעת לבצע רפורמה מרחיקת לכת כדי להתאים את מבנה משרד החינוך למבנה החברה שאותה הוא אמור לשרת. ההצעה שלך זכתה להתעלמות מוחלטת. מדוע?

כל משרד ממשלתי מייצג כוח פוליטי. שרי החינוך הם פוליטיקאים, וכאשר הם מקבלים לידיהם את המשרד, הם מעצבים אותו לפי האינטרסים הפוליטיים שלהם ומנסים להפיק ממנו את מלוא העוצמה הפוליטית.

והמבנה שאתה מציע יפחית את עוצמתם הפוליטית של משרד החינוך ושריו.

נכון. אבל איני מציע לבטל את משרד החינוך, אלא למקד את פעילותו בתחום הרגולציה והרישוי. רישוי בתי הספר כפי שהוא מתבצע כיום במשרד החינוך עוסק בעיקר בתחומים הבטיחותיים, ולא עוסק בכלל בשאלה מה מלמדים בבתי הספר. אני מציע להקנות למשרד החינוך סמכות לסגור בתי ספר שלא מלמדים בהם את התכנים הרצויים למשרד החינוך. כמו בארצות הברית. מבחינה זו הצעתי מוסיפה סמכות וכוח למשרד החינוך.

האם משרד החינוך יכול להכתיב תכנית ליבה למערכת החינוך החרדית או הממלכתית-דתית?

יכול וחייב. כמובן בהידברות, אבל אם זו נכשלת, אז ברשות ובסמכות. מדברים כיום על משילות; איזו משילות יש למשרד חינוך אם אינו מסוגל לסגור בית ספר? משרד החינוך אימץ לעצמו מדיניות של חולשה מדעת — לא להתערב היכן שמסוכן להתערב, היכן שהצלחה אינה מובטחת. מדיניות החולשה מדעת שהמשרד התמכר לה היא הרסנית. לאחרונה המשרד מגלה יותר אומץ לב במדיניותו כלפי בתי הספר מהסוג של "המוכר שאינו רשמי" ובתי ספר הגובים תשלומי הורים גבוהים במיוחד.

האם משרד החינוך יכול לאלץ את בתי הספר החרדיים והדתיים-לאומיים לחנך לערכים אוניברסליים, דמוקרטיים למשל?

זה אכן נושא רגיש, אבל בדיוק לשם כך קיימת היכולת לנהל משא ומתן. יש שונות חברתית לגיטימית, אבל לשונות יש לשים גבולות. אם המשא ומתן אינו מניב תוצאות, השלטון חייב להפעיל סמכות.

בהנחה שהשלטון עצמו יודע להגדיר תכנית ליבה שכל המגזרים החברתיים-תרבותיים צריכים ללמוד.

לשם כך הצעתי בתכנית שלי שתכניות הלימודים של כל מגזר ייקבעו על ידי מרכזי חינוך עצמאיים בתיאום עם "הרשות לתכניות לימודים", רשות נפרדת ממשרד החינוך. הרשות העצמאית הזאת תתמודד עם השונות בחברה הישראלית ותעצב תכנית ליבה לכולם. לפי הצעתי 18 מתוך 36 שעות ההוראה השבועיות יהיו משותפות לכל המגזרים, לאו דווקא בפרטים אלא במקצועות ובנושאים.

החרדים שוללים את עצם סמכותה של המדינה החילונית לקבוע מה ילדיהם ילמדו.

 המדינה חייבת לשמור על אחיזתה במערכת החינוך.

מהי תכנית הליבה שאתה מציע?

ארבע שפות החיוניות לפרט ולכלל: שפת האם — עברית או ערבית; שפה זרה — אנגלית; שפת המדע והטכנולוגיה — מתמטיקה; ושפת המשטר הדמוקרטי — אזרחות. השפה האחרונה תהווה בעיה לחרדים אבל, כאמור, לשם כך יש הידברות וסמכות.

***

לב ההצעה שלך הוא הקמת מרכזי חינוך אוטונומיים למגזרי החברה העיקריים — חילונים, דתיים לאומיים, חרדים וערבים. נניח שהמדינה ומשרד החינוך יסכימו לתת אוטונומיה רשמית לשלושת המגזרים היהודיים, האם הם ייתנו אוטונומיה כזאת לחינוך הערבי?

 כאשר משרד החינוך יחולל תפנית ויגדיר את עצמו מחדש, הוא יוכל להעביר אחריות ממנו למגזרים השונים ולבתי הספר. בית הספר בשיתוף הורי התלמידים חייב להיות הגוף שיעצב את תכניות הלימודים שמעבר ללימודי הליבה; הוא צריך לעצב את השקפת העולם החינוכית שלו ואת האקלים החינוכי השורר בו. לפי הצעתי, מחצית מתכנית הלימודים תישאר בידי משרד החינוך; המחצית השנייה תעוצב מחוץ למשרד אבל בפיקוח שלו.

תלמידים פלסטינים יוכלו ללמוד על הנכבה?

גם על זה צריך לנהל הידברות. הגיע הזמן להכיר בתודעת הנכבה של הפלסטינים ולאמץ מדיניות חינוך נאורה ביחס אליה.

בעצם אתה מציע לתת לגיטימציה לשונות כדי לשמור על אחדות. נשמע כמו פרדוקס.

זה לא פרדוקס. אין חברות אנושיות הומוגניות, וחתירה להומוגניות, כפי שראינו, יכולה להוביל לפשעים נגד האנושות. חייבים להבין שקיומן של מחלוקות אינו אסון, להפך — הוא מוסיף חן אנושי לחברה ותורם להתפתחותה. אני לא אויב של החרדים ולא של חניכי בני עקיבא, שסטו מדרך תנועתם ההיסטורית, וּודאי לא של הערבים אזרחי ישראל. אנחנו חברה מגוונת, אבל בכל זאת חברה אחת. השפה העברית היא המכנה המשותף של החברה שלנו. גם החרדים מעדיפים את העברית על היידיש וגם הערבים מדברים עברית. אנחנו חיים בחברה פלורליסטית שהתפתחה כנגד האליטות ההיסטוריות שלה. אנחנו חייבים להתאים את כל המוסדות, גם ובעיקר את משרד החינוך, לאופי החברה שלנו.

מה יקרה אם לא נצליח לעשות זאת?

אני לא רוצה להיות נביא זעם. מה שיקרה תלוי בנסיבות חיצוניות ופנימיות רבות. אבל חייבים להבין שהמשך פעילותם של מגזרים חברתיים שאינם מתחשבים ברצונותיהם ובצורכיהם של מגזרים חברתיים אחרים עלול להוביל לעימות חברתי-תרבותי קשה והרסני, שיסכן לא רק את אופי קיומנו כחברה פלורליסטית, אלא את עצם קיומנו.

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?