דף פריט
16-09-2018

הפרויקט של לירז

חיה  סדן . הפרויקט של לירז , הד החינוך , פברואר 2012 , כרך פ"ו , גיליון מס' 04, ע"ע 72-74.

צבי לירז, לוחם גרילה עתיר ניסיון ופציעות, מנסה שוב להכניס את שיטת ההוראה שלו, המבוססת פרויקטים, לבתי הספר. בסיבוב הזה הוא עובד בשיתוף מלא עם הממסד החינוכי

חיה סדן

אני באה חשדנית לפגישה עם צבי לירז, בטח עוד איש חינוך הזוי ומתוסכל שיש לו רעיונות איך לשנות את החינוך והחינוך מתעלם ממנו. החשדנות מתפוגגת במהלך השיחה. השיחה מתנהלת בבית קפה במגדל עזריאלי, מקדש הומה של צרכנות, המקום הכי רחוק מהחינוך שלירז רוצה למכור. סליחה, לקדם ולהגשים.

לירז (61) אינו הזוי ואינו מתוסכל. יש לו חלום על חינוך אחר, אך זהו חלום מעשי, מבוסס על כלים שפיתח ועל ניסיון מוצלח שצבר בבתי ספר. ייתכן שקמצוץ של "הזיה" ישנו באמונתו שגם הממסד החינוכי רוצה חינוך אחר, החינוך של לירז ודומיו, ורק צריך להתנהל אתו נכון ולא להרגיז אותו. פעם, עוד נגיע לזה, לירז הרגיז את הממסד החינוכי והממסד סגר לו את בית הספר.

לירז לא ידע שהוא מדבר פרוזה. היום הוא עושה דוקטורט בחינוך ויודע שרבים דיברו ומדברים כמותו, אבל אז, לפני שנים, הוא חשב שרק הוא מפתח שיטת הוראה שמעודדת תלמידים לשאול, לחקור ולבצע. השיטה של לירז שייכת למשפחה חינוכית גדולה שעולה ושוקעת במחזוריות קבועה, ובכל פעם בשם אחר. פעם קראו לה שיטת הגילוי, אחר כך שיטת החקר, אחר כך קהילת חקירה, קהילת למידה וקהילת חשיבה. היום קוראים לה "למידה מבוססת פרויקט" (Project Based Learning); והיא חוזרת. אחרי שני עשורים של חינוך שמרני, חינוך שהתרכז בהערכה ומדידה – בבחינות, המטוטלת נעה לאטה לכיוון חינוך פתוח ויצירתי יותר – ללמידה מבוססת פרויקט. רוח הזמן, כך נראה, מתאימה ללירז ולדומיו.

הוא התחיל עם זה לגמרי במקרה: "בשנות השמונים הייתי מורה למחשבים, מתמטיקה וגאוגרפיה בפנימיית הדסים. ב-1987 ביקשו ממני להציג את הפנימייה לתורמות מקנדה. במקום לשווק לתורמות על הישגי הפנימייה כמקובל, חשבתי שטוב יותר לאפשר למורים ולתלמידים להציג אותה באופן אמיתי, בלי טריקים של שיווק. גייסתי שישה מורים וארבעים תלמידים, ובמשך חודשיים חקרנו את הפנימייה על כל היבטיה כדי להציגה לתורמות. ההצגה הצליחה מבחינה כספית, ועוד יותר מכך מבחינה חינוכית. הייתה לי הרגשה שגיליתי דרך להניע תלמידים ללמידה אחרת והתחלתי ליישם אותה בפנימייה".

ספר על הדרך הזאת.

השלבים בדרך הם: תכנון כולל: תכנון מהסוף להתחלה – מהפרויקט שרואים בסוף התהליך עד ראשית העבודה שנגזרת ממנו. לשלב הזה אני מציע "טבלאות תכנון". את יכולה לראות אותן בחוברת הזאת. השלב השני הוא הכנת המטלה, ובו מכינים הזמנה ללומדים ומגייסים אותם. בשלב השלישי, המכינה, הלומדים חוקרים ביצוע קיים. למשל, סיור במבנה שכמוהו הם מתכוונים לתכנן, בחינת כתבי עת לקראת הוצאת כתב עת משלהם וכו'. בשלב הרביעי, המחקר, הלומדים מנסחים את השאלה שלהם. בשלב החמישי תכנון, הם מחליטים מה התוצר שלהם ואיך יציגו אותו לקהל יעד. השלב השישי הוא הגשה, ובו הלומדים מציגים את התוצר שלהם בתערוכה ולקהל יעד ובשלב השביעי – הערכה –התלמידים והמורים קובעים קריטריונים ומעריכים לפיהם את התוצרים. יותר מאוחר גיליתי שאנשי חינוך אחרים פיתחו שיטות דומות וקראתי לשיטה שלי כמקובל "למידה מבוססת פרויקטים" – לב"פ בקיצור.

והלמידה הזאת, המבוססת פרויקטים, אינה "פרויקט" חד-פעמי בבית הספר, אלא שיטת ההוראה הנהוגה בו.

בדיוק כך. זהו האתגר הגדול: להפוך את ההוראה והלמידה בבית הספר בכל המקצועות למכוונת מחקר ופרויקט.
לאן המשכת מאותה הצגה לתורמות?

במשך שש שנים לאחר אותו ביקור "גורלי" יישמתי את השיטה ושכללתי אותה במסגרת מחנות קיץ. רק מ-1993 התחלתי להפעיל אותה בבתי ספר.

איך זה עבד?


הכשרתי צוות מנחים שהכניסו את דרך הלימוד הזאת לבתי הספר. בכל בית ספר שנכנסנו אליו הקפדנו מאוד על בחירה חופשית של התלמידים. כמחצית מהתלמידים בחרו ללמוד אתנו במשך 16 שעות בשבוע.

ומה עם בחינות הבגרות ושאר הבחינות?

הכנו אליהן בתהליך העבודה על הפרויקטים. התלמידים שלנו הגיעו להישגים בשני התחומים – בבחינות החיצוניות ובמחקרים שלהם.
איך השגת כסף לתחזוק הפרויקט?

גייסתי כסף מחברות "טבע", "אפלייד מטריאלס" ו"פיליפס", שראו בגישה שלנו הכנה מצוינת לעבודה בחברות מסוגן, חברות שנבנות על יוזמות של העובדים ועבודות ממוקדות פרויקט. בתקופת השיא עבדנו עם 300 בתי ספר.

ומכאן?

החלטנו להקים בית ספר משלנו – בית ספר שבו ההוראה והלמידה בכל התחומים יתבססו על מחקר וביצוע. היינו 18 אנשים שהקימו את בית ספר החלומי שלהם באור יהודה. קראנו לו "החממ"ה". המועצה המקומית, משרד החינוך וקרן רש"י תמכו בנו. כתבנו את התורה שלנו, תכננו את המסגרת וקיבלנו 72 תלמידים – לא על בסיס התעודות שלהם, אלא הרצינות שלהם. לימדנו בדרכנו, סביב פרויקטים שהתלמידים הציגו לקהילה, והמורים אמרו שוב ושוב שמעולם לא עבדו כל כך קשה ומעולם לא נהנו כל כך מהעבודה.
ההתנגשות עם הממסד החינוכי הייתה בלתי נמנעת.

היא דווקא הייתה נמנעת אילו נהגתי ביתר תבונה ובפחות קנאות. משרד החינוך אכן התעקש על תכניות לימודים, בחינות ותעודות רגילות. גם המועצה המקומית ציפתה לכך. אני ראיתי בהם גופים עוינים במקום לנסות לפעול אתם בשיתוף. בית הספר נסגר לאחר שנתיים.

עשית מחקר הערכה בשנתיים האלה?

לא עשינו מחקרי הערכה ולא מדדנו, אבל ראינו את הילדים לומדים וחוקרים בהתלהבות. ילדי הקפוצ'ונים הורידו את הכובעים והזדקפו. ההצלחה ב"חממ"ה" חגגה בכל מקום. ראית מעורבות בלמידה בכל תחום. לא היה צורך בהערכה מקצועית, רק להסתכל ולהתרשם.

סגירת "החממ"ה" הייתה טראומטית, ולירז נוטה להאשים בכך את עצמו. אבל הוא הפיק לקחים, התאושש ופנה לבתי ספר. כיום הוא עובד במסגרת תכנית אמירים לפיתוח מצוינות של משרד החינוך בנס ציונה ובמסגרת הגף לניסויים ויוזמות בעספיא.

•••
בבית הספר היסודי "רעות" בנס ציונה האוכלוסייה הטרוגנית. בהדרכתו של לירז התלמידים בכיתות ג' וד' עובדים על "פריצות דרך". הם בוחרים את פריצת הדרך שמעניינת אותם – מקוקו שאנל ועד מרק צוקרברג. התלמידים מציגים את ה"פריצה" שלהם לכיתה (ולי) ומקבלים משוב מעמיתיהם – דברי שבח והצעות לתיקון. לירז מביט מהצד ומניח למורות לנהל את המפגש. רק בסוף המפגש הוא מבקש מהתלמידים לספר לו כיצד בא לידי ביטוי שיתוף הפעולה ביניהם.

הילדים מביאים ראיות לשיתוף פעולה ולירז מחזק ומתחזק.

בבית הספר היסודי "גולדה מאיר" בנס ציונה האוכלוסייה הומוגנית יחסית. התלמידים עובדים עם מחשבים, שקועים לחלוטין בפרויקט שלהם. כשאני פונה אליהם בשאלות, הם משיבים בקוצר רוח. רובם מציינים לטובה את העובדה שהם בחרו בפרויקט שלהם. תלמיד אחד, סבלני, מסביר לי: "אנחנו בוחרים את נושא העבודה שלנו וזה משמעותי מאוד. בתחילת כל שיעור המורה מכנסת אותנו לשיחה על מה שעשינו ועל הקשיים שלנו, ואחר כך אנחנו עובדים בצורה עצמאית לגמרי".

כל תלמידי נס ציונה שלומדים במסגרת אמירים מתכוננים בימים אלה ל"ערב הגדול" שבו יציגו את הפרויקטים שלהם לעמיתיהם, למורים, להורים ולאורחים. לאחר הכנת הכתבה קיבלתי מסרון נרגש מלירז: "הערב היה הצלחה גדולה".

ראה גם : מאמרים על למידה מבוססת פרויקטים בפורטל מס"ע

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?